מטעמת האם בולע את המאכל

 כתב הרמב"ם בהלכות ברכות א,ב:

ומדברי סופרים, חייב אדם לברך על כל מאכל תחילה, ואחר כך ייהנה ממנו. וכן אם הריח ריח טוב, יברך ואחר כך ייהנה ממנו. ואפילו נתכוון לאכול או לשתות כל שהוא, מברך ואחר כך ייהנה; וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה, מעל. וכן מדברי סופרים, לברך אחר כל מה שיאכל, וכל מה שישתה - והוא שישתה רביעית, והוא שיאכל כזית. ומטעמת - אינה צריכה ברכה, לא לפניה ולא לאחריה: עד רביעית. [הוספה: ואף שבולע את התבשיל, מאחר ואכל למטרת טעימה, הנאתו מועטת, ואינו נחשב כאוכל או שותה].

מטעמת היא אכילה מועטת לצורך טעימת התבשיל, לבדוק האם צריך להוסיף לו תבלינים וכדומה.

ואפילו אם בולע אינו צריך לברך, כך כתב הכס"מ, והסכים לדבריו מהר"י קאפח (בהערה יב). אבל בתעניות אסור לטועם לבלוע, כמו שנתבאר בהלכות תעניות (א,יד): "ומותר לו לטעום את התבשיל, ואפילו בכדי רביעית [=בשיעור של רביעית, ועד בכלל] - והוא שלא יבלע, אלא טועם ופולט". וכתב מהר"ח כסאר, שבהלכה נתבאר מהו דין מטעמת של שתייה, אבל מטעמת של אכילה שיעורו עד כזית.

לשון התלמוד ברכות (יד,א): "בעי מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי: השרוי בתענית מהו שיטעום? אכילה ושתיה קביל עליה - והא ליכא, או דילמא הנאה קביל עליה - והא איכא? אמר ליה: טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי: מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה? רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא".

וכתב הרי"ף בתענית (ד,א מדפיו): "ומפרשי רבנן דצריך לאזהורי כי היכי דלא ליבלע כלום".

בתלמוד ברכות (יד,א) נראה לבאר, שמטעמת היא אכילה שבולע את מה שאוכל. ושאל התלמוד האם מותר לטעום בתענית, ואף שבולע את המאכל, מאחר ואוכל כדי לטעום, הנאתו פחותה, ואינו נחשב כאוכל. או שהדבר אסור, שהרי נהנה חיכו מטעם המאכל, ויש להחשיבו כאוכל. ותירץ התלמוד שהדבר מותר, כי הנאת החיך היא הנאה מועטת שעדין אין להחשיבה כאכילה ושתייה. לאחר מכן הביא התלמוד ברייתא, בה נאמר שאין לברך על מטעמת, וגם בתענית הדבר מותר. ושיעור האכילה עד רביעית, ועד בכלל. היוצא מכך, בהלכות ברכות שלא הגביל הרמב"ם ולא כתב שצריך שלא יבלע את המאכל, פסק הרמב"ם כמו הסוגיה. אולם בהלכות תענית כתב הרמב"ם בעקבות רבנן שהובאו ברי"ף, שצריך להזהר שלא לבלוע, כי הגאונים הוסיפו ביאור לסוגיה, שיש לחלק בין דיני ברכות לדיני תענית, אף שבתלמוד לא נזכר חילוק זה במפורש.