כתב הרמב"ם בהלכות ברכות פרק ג, הלכה ב, והלכה י:
[ב]
האוכל פת - חייב לברך לפניה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ. אכל
דגן שלוק כמות שהוא - מברך לפניו, בורא פרי האדמה [=אכל דגן מבושל במים בלבד, ובישלו קצת, ועדין גרעין הדגן קשה, ולא הגיע
לדרגת מבושל שהוא מבושל הרבה עם תבלינים, מברך לפניו אדמה] [1]; ולאחריו, בורא נפשות רבות.
אכל קמח - מברך לפניו, שהכול; ולאחריו, בורא נפשות. [וכן אם אכל דגן חי או אורז חי ברכתו שהכל. ואם אכל אורז שלוק ברכתו אדמה].
[י]
אורז שבישלו[2], או שעשה ממנו פת - בתחילה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף
בורא נפשות: ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר, אלא אורז לבדו. אבל פת דוחן, או פת
של שאר מיני קטנייות - בתחילה מברך שהכול, ולבסוף בורא נפשות רבות.
[1] רש"י
פירש (ברכות לח,ב ד"ה אבל לא כבושין), שלוק, מבושל יותר מדי עד
שנימוח. וכך פירשו הרבה ראשונים. וכך ביאר ברטנורא במסכת נדרים (ו,א).
ומהר"י
קאפח בהערותיו על משנ"ת
(הערה ז) פירש, שלוק, שבישלו במים בלבד, ומבושל, שבישלו עם דברים
נוספים, כגון עם שמן או בשר או בצל או תבלינים. וכך מוכח מהלכות נדרים
(ט,א), שם נאמר: "בנדרים - הלוך אחר לשון בני אדם באותו מקום, ובאותה לשון,
ובאותו זמן שנדר או נשבע בו. כיצד: נדר או נשבע מן המבושל - אם דרך אותו מקום
באותה לשון באותו זמן שקוראין מבושל אפילו לצלי ולשלוק, הרי זה אסור בכול; ואם אין
דרכן לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין, הרי זה מותר בצלי ובשלוק. וכן
המעושן, והמבושל בחמי טבריה, וכיוצא בהן - הולכין בו אחר הלשון של בני העיר".
היוצא מההלכה שם, שמבושל הוא שבישלו עם תבלין, וממילא שלוק הוא מבושל ללא תבלין.
וראה
עוד בדברי מהר"י קאפח בהערותיו על פה"מ ברכות (ו,ח הע' 7), שביאר אחרת ממה
שכתב בהערותיו על משנ"ת. ושם כתב ששלוק הוא מבושל במים בלבד, אבל בישלו קצת,
ועדין גרעין הדגן קשה, והוא לא הגיע לדרגת מבושל שהוא מבושל הרבה עם תבלינים. וזה
לשון מהר"י קאפח שם בהערה: "בכל מקום מתרגם רבנו שלק או שלוק 'מסלוק',
והוא הדבר שהורתח במים ולא נתבשל עד שנמס ונצטמק, וגם לא הרתיחו עמו תבלינים
וכיוצא אלא במים לבדם. אבל אם הוא עם דבר אחר, או שנמס או אף קרוב למצב זה, נקרא
מבושל". (ע"כ מהר"י קאפח)
וראה
עוד בדברי המאירי נדרים (מט,א) שכתב: "וצריך שתדע, בלשון שלוק,
שבמקומות אתה צריך לפרשו מבושל ביותר עד שיצא מגדר סתם בשול וכמו שאמרו בפרק
כל הבשר (חולין קיא,א), הכבד אוסרת ואינה נאסרת ר"ל שהוא אוסר את
התבשיל שנתערב בתוכו מפני דמו אם לא מלחו בחתיכה וקריעה ואינו נאסר מחשש שמא בלע
דם הפורש ממנו ששתי סבות מונעות אותו מזה אחת מצד שהוא חלק ביותר והשנית שמתוך רוב
דמים שבו כל עוד שהוא מתבשל ועומד לשם ברתיחה או בחום המפליט פולט אפילו כל היום
ואיידי דטריד למיפלט לא בלע. ופירשו עליה ושלוקה נאסרת, ר"ל אם נתבשל שם
רתיחה אחת אחר שנתבשל כל צרכו. ואף על פי שיש חולקין בה לענין פסק כמו שביארנו
שם למדנו מכל מקום שהשלוק פירושו מבושל ביותר. וכן אתה צריך לפרשו בהרבה מקומות
בתלמוד. ולפעמים אתה צריך לפרש בו בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי וכמו
שאמרו במסכת תרומות פרק בצל, חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן
כלומר שאין הכבישה נקראת בשול גמור. ושנו עליה בתלמוד המערב לית כאן נכבשין אלא
נשלקין שהכבוש כמבושל הוא, אלמא שלוק פחות הוא מן המבושל ואפילו מן הכבוש. ובמשנה
זו (נדרים מט,א) אתה צריך לפרשו בדרך זה מפני שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם
וכל שהוא מבושל ביותר בני אדם קורין אותו מבושל והנודר מן המבושל אסור בו, ואחר
שכן, אתה צריך לפרשו במבושל שאינו נגמר אלא שהוא כמאכל בן דרוסאי...".
(ע"כ מאירי)
וראה
עוד בדברי הרמב"ם בהלכות שבת (כא,יג) שכתב: "כבשין ושלקות שסחטן - אם
לרכך גופן, מותר; ואם להוציא מימיהן, אסור". היוצא מהלכה זו, דבר שלוק דרך
בני אדם לסוחטו. מדוע? כי בשליקה הוא התרכך במים, כי שלוק הוא מבושל הרבה יותר
מסתם בישול, ודבריו שם הם כדברי רש"י ששלוק הוא מבושל הרבה.
היוצא
מכל הנזכר לעיל, צדקו דברי המאירי שאין הגדרה ברורה לשלוק, כי לפעמים
שלוק הוא מבושל יותר מידי, ולפעמים הוא מבושל קצת. וכך הם פני הדברים גם
בביאור דברי הרמב"ם. אלא שצריך להוסיף הבהרה, כי השליקה נעשית במים בלבד,
ואילו הבישול נעשה במים ובתבלין, וכפי שמוכח מההלכה בהלכות נדרים (ט,א).
מאחר
שהגענו עד הלום, צריך לבאר, מה כוונת הרמב"ם בהלכה שלפנינו בהלכות ברכות
"אכל דגן שלוק כמות שהוא". נראה שצדקו דברי מהר"י קאפח
בהערותיו על פה"מ, ושלוק שנזכר בהלכה לפנינו ביאורו, מבושל במים בלבד,
ובישלו קצת, ועדין גרעין הדגן קשה, ולא הגיע לדרגת מבושל שהוא מבושל הרבה עם
תבלינים. וכך כתבו גם מרכבת המשנה חלמא, יד פשוטה, והרב צדוק, וכך מוכח גם
מלשון התלמוד ברכות.
בתלמוד
ברכות (לז,א) נאמר, שלפי רב ושמואל, רק על חמשת המינים מברכים מזונות, אבל באורז
ודוחן, בין אם הם כתערובת, ובין אם עשה פת מאורז ודוחן לבדם, אינו מברך עליה
מזונות אלא שהכל. ומה שמצאנו ברייתא שהגדירה את האורז כמעשה קדירה, וממילא יש לברך
עליו מזונות, ברייתא זו היא כרבי יוחנן בן נורי, הסובר שהאורז הוא מין דגן, אבל
לחכמים אין הדין כך. ממשיך התלמוד לשאול: "ורבנן לא? והתניא: הכוסס את
החטה מברך עליה בורא פרי האדמה [=שואל התלמוד, וכי לפי חכמים לא מברך על האורז
מזונות! והרי נאמר בברייתא, אכל את החיטה בכסיסה, כלומר כשהגרעין שלם, מברך בורא
פרי האדמה]; טחנה אפאה ובשלה, בזמן שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה המוציא
לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליה שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה
בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש [=ואם אפה את החיטה
ולבסוף בישלה, אם יש בחתיכה מראה לחם ברכתה המוציא, ואם אין בחתיכה מראה לחם ברכתה
מזונות. ממשיכה הברייתא]; הכוסס את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה [=עוד
נאמר בברייתא, הכוסס את האורז, כלומר אם אכל את גרעין האורז כשהוא שלם, מברך בורא
פרי האדמה]; טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא
מיני מזונות, ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש [=ואם אפה את האורז ולבסוף
בישלו, אף אם מראה פתיתי האורז ניכר, בתחילה מברך מזונות ולבסוף מעין שלש].
מני? אילימא רבי יוחנן בן נורי היא, דאמר אורז מין דגן הוא - המוציא לחם מן הארץ
ושלש ברכות בעי ברוכי! אלא לאו - רבנן היא, ותיובתא דרב ושמואל! תיובתא [=ומברר
התלמוד כפי מי ברייתא זו, אם נאמר כרבי יוחנן בן נורי, אם כן היה צריך לברך לפני
אכילת האורז המוציא, ולאחר אכילתו ברכת המזון. על כורחנו ברייתא זו היא כחכמים,
ומכאן שעל האורז, לפניו מברך מזונות, שלא כדברי רב ושמואל. ואכן נדחו דברי רב
ושמואל בדבר זה]. (ע"כ תלמוד)
בסוגיה
זו נזכר, הכוסס את החיטה או האורז מברך בורא פרי האדמה. ברייתא זו נזכרה גם בדברי
הרי"ף (כו,א מדפיו), מכאן שיש לפסוק אותה להלכה. כוסס, פירש רש"י,
כמות שהיא. והמאירי פירש: "ומה שאמרו הכוסס את החטה מברך בורא פרי
האדמה פירושה בחרוכין או שבישלן מעט ולא נתבקעו אבל נתבקעו מברך בורא מיני
מזונות וברכה מעין ג'". מדוע המאירי פירש כך? כי אם גרגיר החיטה או האורז הם
חיים [=לא מבושלים כלל], אין דרך בני אדם לאוכלם כך וברכתם שהכל. על כורחנו, מדובר
שהחיטה או האורז אינם חיים. אולם עדין צריכים אנו שהביטוי כוסס יתאים, וביטוי זה
משמעו שכוסס ולועס את הגרגיר, ומראה הגרגיר וקשיותו עדין קיימים. היוצא מכך, מדובר
שהגרגיר שלוק, ושלוק הוא בישול מועט, ובאופן זה הוא אינו גרגיר חי, אבל הגרגיר
עדין לא איבד מצורתו וקשיותו, ולפיכך מברך עליו אדמה. דברי המאירי נכתבו בעקבות
דברי הרמב"ם בהלכה שלפנינו. וכפי שכתבנו, כך ביארו את דברי הרמב"ם, מרכבת
המשנה חלמא, מהר"י קאפח בהערותיו על פה"מ, ועוד מפרשים.
והנה,
הרמב"ם בהלכה ב' שלפנינו כתב, האוכל פת מברך המוציא, האוכל דגן שלוק מברך
אדמה, האכל קמח מברך שהכל. ולהלן הלכה י' כתב, האוכל אורז שבישלו או שעשה ממנו פת
מברך מזונות, ולאחריו בורא נפשות. והקשה הכס"מ, מדוע הרמב"ם לא
הזכיר האוכל אורז שלוק, כלומר הכוסס את האורז, מברך אדמה, כפי שנכתב בתלמוד?
ותירץ
מרכבת המשנה חלמא,
שדין אורז שלוק זהה לדין דגן שלוק, והרמב"ם קיצר בדבריו, וסמך על המעיין
שישווה בין אורז לדגן. וזה לשונו: "והנכון בכוונת רבנו דסובר דאין סברא כלל
לברך בורא פרי האדמה על דגן וקמח חי, עיין תוס' ברכות דף ל"ו ע"א
ד"ה קימחא [=כשם שעל קמח חי מברכים שהכל, כך על דגן חי מברכים שהכל]. אלא פי'
[=מפרש הרמב"ם] הכוסס את החטה והכוסס את האורז היינו שאכלן שלוקים. וההבדל
בין שלוק ומבושל הוא כמו שכתב הרמ"א או"ח סי' ר"ח, דלא מיקרי מבושל
אלא אם כן נתמעך ורך ממש, ואם קשה קצת הרי זה שלוק. והיינו שדקדק רבנו בפרקין
ה"י אורז שבישלו [=מברך מזונות], דדוקא נתמעך יש לו חשיבות בורא מיני מזונות,
מה שאין כן אורז שלוק אף על גב שדרך לבשלו שלם ואין מסירין ממנו הקליפה, כיון
שעדיין קשה הוי ליה שלוק ומקרי כוסס אורז ומברך בורא פרי האדמה ולא בורא מיני
מזונות. והוא קל וחומר מדגן שלוק שאין מברכין עליו בורא מיני מזונות [=אם על דגן
שלוק לא מברכים מזונות אלא אדמה, כל שכן אורז שלוק לא יברך עליו מזונות אלא אדמה].
וכן ליכא למטעי דעל אורז שלוק יברכו שהכל, דהשתא דגן שלוק בקליפתו מברך בורא פרי
האדמה, מכל שכן אורז שלוק שהרי אין לו קליפה ודרך לשלקו שלם דמברך בורא פרי האדמה.
וזה ברור". (ע"כ מרכבת המשנה חלמא)
ובספר
ראשון לציון [למהר"ח
בן עטר] על מסכת ברכות (לז,א) כתב, שהרמב"ם לא הזכיר במפורש את דין הכוסס את
האורז מברך אדמה, משום שסמך על מה שכתב להלן (ח,א ג), שעל פרי האדמה מברך אדמה,
ואם אין דרכו להיאכל חי ואכלו חי מברך שהכל, ואם שלקו או בישלו מברך אדמה. ולהלן
הלכה י' נאמר שעל אורז מבושל מברך מזונות. היוצא מכך, אם רק שלקו ובישלו במים קצת,
עדין לא הגיע האורז לדרגת מבושל, אולם הוא אינו חי, ולפיכך ברכתו אדמה, כי כך הדרך
לאוכלו.
בהלכה
לפנינו נאמר, שעל דגן שלוק מברך בורא פרי האדמה, וביאר מהר"י קאפח, רק
על דגן שלוק מברך אדמה, אבל על דגן מבושל מברך מזונות, כמו שיתבאר בהלכה ד', והוא
הנקרא מעשה קדירה. (ע"כ מהר"י קאפח)
ולעומת
זאת, מהר"ח כסאר כתב,
החילוק בין שלוק למבושל קיים רק בדגן שלוק, כלומר אחד מחמשת המינים, שעל דגן שלוק
מברך אדמה, ועל מבושל מברך מזונות. אבל באורז חילוק זה לא קיים, ועל אורז שלוק
במים לבדו, או אורז מבושל עם תבלינים, מברך מזונות, כמו שיתבאר בהלכה י', שעל אורז
מבושל מברך מזונות, והוא הדין אורז שלוק ברכתו מזונות, כי כך הדרך
לאכול אורז שלוק או מבושל, שלא כמו דגן שאין הדרך לאוכלו שלוק, ולפיכך ברכתו אדמה.
אבל הכוסס חיטים או אורז חיים ברכתם שהכל, מפני שאין דרך לאוכלם חיים.
(ע"כ מהר"ח כסאר)
והמעיין
יראה, שבדברי מהר"ח
כסאר לא נזכר ששלוק הוא מבושל קצת, אלא לדעתו שלוק הוא מבושל כראוי רק ללא
תבלינים, ולכן הגיע למסקנא שיש להשוות בין אורז מבושל לאורז שלוק. ואכן באמת,
אם יהיה לפנינו אורז שבישלו במים לבדם, ובישלו עד שהתרכך, תהיה ברכתו מזונות,
כדברי מהר"ח כסאר, ולא על אורז כזה נאמר בתלמוד, הכוסס אורז מברך אדמה. ובימינו
מבשלים את האורז עם מלח פלפל שחור וקצת שמן, ואף אם יבשלו את האורז במים לבדם,
האורז יהיה ראוי לאכילה, אלא שיהיה פחות טעים, ותהיה ברכתו מזונות.
ומהר"י
קאפח כתב
(הערה ז), שגם על אורז שלוק במים לבדו מברכים אדמה, ודין אורז שלוק שווה לדין דגן
שלוק. וכאמור, העיקר כדברי מהר"י קאפח בהערותיו על פה"מ, ורק אם
בישל את האורז במים קצת, ועדין גרעין האורז קשה, ולא הגיע לדרגת מבושל שהוא מבושל
הרבה עם תבלינים, ברכתו אדמה, אבל אם התרכך האורז בבישול במים, תהיה ברכתו מזונות,
שלא כמו שמשתמע מדברי מהר"י קאפח בהערותיו על משנ"ת.
[2] אורז
שבישלו, בישול הוא עם תבלינים ובישלו עד שהתרכך, אבל אורז ששלקו, כלומר במים לבדו,
ושלקו קצת ועדין הוא קשה, ברכתו אדמה. כמו שביארנו בהלכה ב' בשם מרכבת המשנה
חלמא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה