תולעת הנמצאת בדגים ובבשר

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,יז:

"תולעת הנמצאת במעי הדגים, ובמוח שבראש הבהמה, והנמצאת בבשר - אסורה; אבל דג מליח שהתליע, הרי התולעת שבו מותרת, שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלן כולן כאחת בתולעת שבתוכן".

בהלכה שלפנינו סיכם הרמב"ם את סוגיית התלמוד בקיצור נמרץ, אולם לשונו חתום וסתום, ורק אם נעיין בתלמוד, נוכל לבאר את דבריו כראוי. ואף שהראב"ד השיג על הרמב"ם, בביאורנו השוונו את שיטת הרמב"ם לשיטת הראב"ד, וכך כתב מגדל עז, שהרמב"ם סובר כדעת הראב"ד.

וזה לשון התלמוד חולין (סז,ב) עם פירוש:

אמר רב ששת בריה דרב אידי: קוקיאני אסירי [הרי"ף בדף כד,א מדפיו ביאר, שהם תולעים הנמצאים במעי הדגים, אולם ביאורו אינו מתאים למהלך הסוגיה שהקשו, אם באו מהעולם מדוע הם אינם נמצאים במעים של הדגים, מכאן שהתלמוד אינו עוסק בתולעים הנמצאים במעים של הדגים, וראה בהמשך שמבחינה הלכתית ביאור הרי"ף קיים להלכה. ולכן ביאר הרמב"ם, שהם תולעים הנמצאים במוח הבהמה], מאי טעמא - מעלמא אתו [=מבאר התלמוד, מדוע תולעים הנמצאים במוח הבהמה אסורים, מפני שנכנסה התולעת למוח הבהמה מבחוץ, וקודם שנכנסה התולעת למוח הבהמה, כבר רָמְשָׂה [=הלכה] על הארץ, ולפיכך היא אסורה]. מתקיף לה רב אשי: אי מעלמא אתו, לישתכחו דרך בית הריעי! [=התלמוד מקשה שלא ייתכן שנכנסה התולעת למוח הבהמה מבחוץ כי הם היו צריכים להימצא במעים ולא במוח] איכא דאמרי, אמר רב שישא בריה דרב אידי: קוקיאני שרו, מאי טעמא - מיניה גבלי [=לפי היש אומרים, תולעים הנמצאים במוח הבהמה מותרים, כי הם נוצרו בבהמה]. אמר רב אשי: פשיטא, דאי מעלמא קא אתו - לישתכחו דרך בית הריעי! [=רב אשי מחזק את שיטתם, שאם באו מבחוץ היו צריכים להיות במעים] והלכתא: קוקיאני אסירי, מ"ט - מינם ניים, ועיילי ליה באוסייה תולעים [=להלכה פסק התלמוד שתולעים הנמצאים במוח הבהמה אסורים, ומבאר התלמוד כיצד נכנסו התולעים מבחוץ למוח הבהמה, בשעת שנתה דרך האף. כאן ראוי לבאר, למרות שהרמב"ם ביאר את קוקיאני שנזכר בתלמוד בשונה מהרי"ף, הדוגמה שהזכיר הרי"ף נכונה מבחינה הלכתית, ותולעים הנמצאים במעי הדגים אסורים, מפני שבאו מבחוץ].

דרני דבשרא - אסירי, דכוורי – שריין [=תולעת הנמצאת בבשר הבהמה אסורה, בבשר הדגים מותרת]. אמר לה רבינא לאימיה: אבלע לי ואנא איכול [=רבינא אמר לאמו, שתבליע לו את התולעים הנמצאים בבשר הדגים שלא יראם ויקוץ בהם, כדי שיאכלם מבלי לראותם, כי מותר לאכול את התולעים הנמצאים בבשר הדגים]. א"ל רב משרשיא בריה דרב אחא לרבינא: מאי שנא מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו - לרבות את הדרנים שבבהמה? [=רב משרשריא הקשה לרבינא, מדוע תולעת הבהמה אסורה ותולעת הדגים מותרת?] א"ל: הכי השתא! בהמה - בשחיטה הוא דמשתריא, והני, מדלא קא מהניא להו שחיטה - באיסורייהו קיימן; אבל דגים - באסיפה בעלמא מישתרי, והני כי קא גבלן - בהיתרא קא גבלן [=השיב רבינא, בהמה אינה מותרת באכילה אלא בשחיטה, וכל היוצא ממנה כמותה וצריך שחיטה להתירו, ותולעים הנמצאים בבשר הבהמה, מאחר שאינם חלק מהבהמה אין השחיטה מתירתם והם אסורים באכילה, מה שאין כן דגים שהם מותרים באכילה ללא שחיטה, אף תולעים הנמצאים בהם מותרים באכילה, כי אינם צריכים שחיטה להתירם, אלא הם כתולעת הנמצאת בפירות אחר שנתלשו מהארץ, ולא יצאה התולעת שבהם והלכה על הארץ]. (ע"כ תלמוד מבואר)

להלן לשון הרמב"ם עם המקורות לדבריו בסוגיית התלמוד [הובא בסוגריים]:

תולעת הנמצאת במעי הדגים [=קוקיאני לפי הרי"ף], ובמוח שבראש הבהמה [=קוקיאני לפי פירוש הרמב"ם], והנמצאת בבשר – אסורה [=דרני דבשרא]; אבל דג מליח שהתליע [=דרני דכוורי], הרי התולעת שבו מותרת, שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלן כולן כאחת בתולעת שבתוכן.

בסוגיית התלמוד הובא חילוק בין בהמה לדגים, בהמה שצריך לשוחטה, יש לאסור את התולעים הנמצאים בה מחיים כי אף הם צריכים שחיטה, מה שאין כן דגים שאינם צריכים שחיטה, אין לאסור את התולעים הנמצאים בהם מחיים. היוצא מהסוגיה, תולעים הנמצאים בבהמה לאחר מיתה מותרים, מפני שהם כתולעת הפירות שלא פרשה על הארץ, שהרי אינם צריכים שחיטה. וכן תולעים הנמצאים בדגים לאחר מיתה מותרים מטעם זה.

הרמב"ם ביאר את תולעת הנמצאת בדגים, כתולעת הנמצאת בדג מליח אחר מותו, מפני שמבחינה מציאותית התולעים הנמצאים בדגים נמצאים באופן זה, ובמקרה כזה התולעת שבדגים דומה לתולעת הנמצאת בפרי שהתליע אחר שנתלש מהארץ שהיא מותרת באכילה. אולם אין לדייק מכך שאם נוצרה התולעת בדג מחיים היא אסורה באכילה, שהרי בתחילת ההלכה כתב הרמב"ם שרק תולעת הנמצאת במעי הדגים שבאה מהעולם אסורה באכילה, משתמע מכך שתולעת שנוצרה בדגים מותרת באכילה.

כמו כן, הרמב"ם כתב שתולעת הנמצאת בבשר אסורה, וכוונתו כפי הנאמר בתלמוד שנוצרה התולעת בבשר הבהמה בעודה בחיים, ויש לבאר את דבריו כמו התלמוד, שאם היא תולעת שנוצרה בבשר הבהמה לאחר מות הבהמה, מאחר שאין חובת שחיטה על תולעת זו, שהרי לא נוצרה בבהמה חיה, מותרת התולעת באכילה, כתולעת שנוצרה בפרי שנתלש מהקרקע.

להלן לשון הרמב"ם מבואר:

במקרים בהם התולעת לא נוצרה בתוך גוף הבעל חיים אלא נכנסה אליו מן החוץ, וקודם שנכנסה אליו כבר רָמְשָׂה [=הלכה] על הארץ, התולעת אסורה באכילה. ולכן תולעת הנמצאת במעי הדגים שנכנסה אליהם דרך פיהם, וכן תולעת הנמצאת במוח שבראש הבהמה שנכנסה אליה דרך נחיריה, הרי הם אסורות באכילה. כלל נוסף יש, אם התולעת נוצרה בתוך גוף בעל חיים החייב בשחיטה, כגון תולעת הנמצאת בבשר בהמה – במקרה זה, אף שהתולעת נוצרה בתוך הבשר בעוד הבהמה בחייה, ולא נכנסה אל הבהמה מן החוץ, הרי היא אסורה באכילה, שמאחר שהיא יוצאת מגוף הבהמה הרי היא חייבת בשחיטה כמותה, אולם מאחר שאינה נחשבת כחלק מגוף הבהמה, אין שחיטת הבהמה מתירתה, והיא אסורה באכילה. [אולם אם נוצרה התולעת בבשר הבהמה לאחר מות הבהמה, מאחר ואין על התולעת חיוב שחיטה שהרי נוצרה לאחר מות הבהמה, התולעת מותרת באכילה, כתולעת שנוצרה בפירות לאחר שנתלשו מהארץ, ולא פרשה התולעת מהפרי]. אבל אם התולעת נוצרה בתוך בעל חיים שאינו חייב שחיטה, כגון דג מליח שהתליע לאחר מות הדג לאחר שמלחוהו, הרי התולעת שבו מותרת, מפני שהיא נחשבת כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלם כולם כאחת בתולעת שבתוכם כל זמן שלא פרשה התולעת מהפרי. [וגם אם נוצרה התולעת בבשר הדג בעודו חי, תהיה התולעת מותרת באכילה, מטעם זה, שהרי אין בדג חובת שחיטה כמו בבהמה, שנאסור את התולעת משום שלא נשחטה]. (ע"כ ביאור הרמב"ם על פי מגדל עז)

כפי איך שביארנו את הרמב"ם, כך פסק השו"ע (יו"ד פד,טז), וזה לשונו: "כל תולעים הנמצאים בבהמה, בין שהם בין עור לבשר בין שהם במעיה, אסורים. והנמצאים בדגים במעיהם, אסורים; בין עור לבשר או בתוך הבשר, מותרים. והא דאסרינן, דוקא דמחיים, אבל הגדילים בבשר אחר שחיטה, או בדגים וגבינה, מותרים, כל זמן שלא פירשו. הלכך תולעים הנמצאים בקערה, שנפלו מן הבשר, מותרים לדעת המתירים, והוא שפירש מת. ולא חיישינן שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה, דמסתמא אותם שפירשו מחיים נפלו כשהדיחו הבשר. ויש מי שאוסר התולעים המתהוים לאחר שחיטה מכל דבר הטעון שחיטה. הגה: ונהגו להקל, כסברא הראשונה...".

לאחר שכתבנו את כל הנזכר לעיל, נראה יותר לומר, שהרמב"ם ביאר את סוף הסוגיה בצורה שונה מפירוש רש"י, ולביאורו יש להחמיר בדיני תולעים יותר משיטת רש"י. לעיל כתבנו, שלפי רש"י, התלמוד הביא חילוק בין בהמה לדגים, בהמה שצריך לשוחטה, יש לאסור את התולעים הנמצאים בה מחיים כי אף הם צריכים שחיטה, מה שאין כן דגים שאינם צריכים שחיטה, אין לאסור את התולעים הנמצאים בהם מחיים. היוצא מכך, תולעים הנמצאים בבהמה לאחר מיתה מותרים, מפני שהם כתולעת הפירות שלא פרשה על הארץ, שהרי אינם צריכים שחיטה. וכן תולעים הנמצאים בדגים לאחר מיתה מותרים מטעם זה.

אולם הרמב"ם סובר, שאין להחיל על התולעים דיני שחיטה אף אם נוצרו בבהמה בחייה, שהרי אינם חלק מהבהמה, וכיצד אפשר לומר שיש עליהם חובת שחיטה, והכלל שכתבנו בשם רש"י שכל היוצא מהבהמה הרי הוא כמותה וחייב שחיטה אינו מסתבר. אלא יש להמשיך עם הכללים שנזכרו בהלכות קודם לכן, תולעת שֶׁרָמְשָׂה [=הלכה] על הארץ אסורה באכילה, וכן אם נוצרה בבהמה או בדגים בחייהם הרי היא נחשבת שֶׁרָמְשָׂה על הארץ ואסורה באכילה, מפני שהליכת אותם בעלי חיים על הארץ כשהתולעת בתוכם נחשבת כהליכת התולעת על הארץ. וכשכתב הרמב"ם שתולעת הנמצאת בבשר אסורה, התכוון לאסור את התולעת הנמצאת בבשר הבהמה או הדגים בחייהם, שהרי היא נחשבת שהלכה על הארץ, ואין להתיר אלא תולעת הנמצאת בדגים, ודוקא אם נוצרה לאחר מות הדג, כגון שהניחו את הדג במלח ואז נוצרה בו תולעת, שבאופן זה התולעת שבו מותרת, שהיא כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלם כולם כאחת בתולעת שבתוכם. במה דברים אמורים בדגים, אבל בבהמה, אף שנוצרה בה התולעת לאחר מיתה הרי היא אסורה, שמאחר שיש בבהמה דין שחיטה, לא רצו חכמים להתיר את היוצא ממנה [=תולעים] ללא שחיטה, וקבעו איסור מיוחד לתולעים אלו.

לפי רש"י, יש לקבוע את דיני התולעת ולחלק אם נמצאת בבעל חיים החייב שחיטה [=בהמה] אסורה מחיים, ואם נמצאת בבעל חיים שאינו חייב שחיטה [=דגים] מותרת מחיים. ואילו לפי הרמב"ם, תולעת הנמצאת בבעל חיים מחיים, אף שאינו חייב שחיטה, כלומר דגים, אסורה באכילה, שהיא נחשבת שֶׁרָמְשָׂה [=הלכה] על הארץ ואסורה באכילה, מפני שהליכת אותם בעלי חיים על הארץ כשהתולעת בתוכם נחשבת כהליכת התולעת על הארץ. והטעם שתולעת הנוצרת בבהמה גם לאחר מיתה אסורה באכילה, משום שיש כאן איסור מיוחד של חכמים לתולעת הנמצאת לאחר מיתה בבעל חיים החייב שחיטה [=בהמה], משום שלא רצו חכמים להתיר את היוצא מהבהמה ללא שחיטה.

וזה ביאור התלמוד לפי הרמב"ם:

דרני דבשרא - אסירי, דכוורי – שריין [=תולעת הנמצאת בבשר, כלומר שנוצרה בבשר בהמה או דגים בחייהם, אסורה, ואילו אם נוצרה בבשר דגים לאחר מותם, מותרת. היוצא מכך, תולעת הנמצאת בבהמה, אף שנוצרה לאחר מות הבהמה, אסורה]. אמר לה רבינא לאימיה: אבלע לי ואנא איכול [=רבינא אמר לאמו, שתבליע לו את התולעים הנמצאים בבשר הדגים, שנוצרו בהם לאחר מות הדגים, שלא יראם ויקוץ בהם, כדי שיאכלם מבלי לראותם, כי מותר לאכול את התולעים הנמצאים בבשר הדגים]. א"ל רב משרשיא בריה דרב אחא לרבינא: מאי שנא מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו - לרבות את הדרנים שבבהמה? [=רב משרשריא הקשה לרבינא, מדוע תולעת הבהמה שנוצרה לאחר מות הבהמה אסורה, ואילו תולעת הדגים שנוצרה לאחר מות הדגים מותרת?] א"ל: הכי השתא! בהמה - בשחיטה הוא דמשתריא, והני, מדלא קא מהניא להו שחיטה - באיסורייהו קיימן; אבל דגים - באסיפה בעלמא מישתרי, והני כי קא גבלן - בהיתרא קא גבלן [=השיב רבינא, בהמה שאינה מותרת באכילה אלא בשחיטה, גם תולעת הנוצרת בה לאחר מיתה אסורה באכילה, משום שלא רצו חכמים להתיר את היוצא מהבהמה ללא שחיטה. מה שאין כן דגים שהם מותרים באכילה ללא שחיטה, תולעים הנוצרים בהם לאחר מיתה מותרים באכילה, שהרי לא רמשו על הארץ, והם כתולעת הנמצאת בפירות אחר שנתלשו מהארץ, ולא יצאה התולעת שבהם והלכה על הארץ]. (ע"כ תלמוד מבואר)

וזה ביאור לשון הרמב"ם במשנ"ת:

במקרים בהם התולעת לא נוצרה בתוך גוף הבעל חיים אלא נכנסה אליו מן החוץ, וקודם שנכנסה אליו כבר רָמְשָׂה [=הלכה] על הארץ, התולעת אסורה באכילה. ולכן תולעת הנמצאת במעי הדגים שנכנסה אליהם דרך פיהם, וכן תולעת הנמצאת במוח שבראש הבהמה שנכנסה אליה דרך נחיריה, הרי הם אסורות באכילה. וכן אם התולעת נוצרה בתוך גוף בעל חיים בחייו, כגון תולעת הנמצאת בבשר, בין אם הוא בשר בהמה או בשר דגים, התולעת אסורה באכילה, שמאחר שנוצרה בבהמה או בדגים בחייהם הרי היא נחשבת שֶׁרָמְשָׂה על הארץ ואסורה באכילה, מפני שהליכת אותם בעלי חיים על הארץ כשהתולעת בתוכם נחשבת כהליכת התולעת על הארץ. אבל אם התולעת נוצרה בתוך דג מליח שהתליע לאחר מות הדג, הרי התולעת שבו מותרת, מפני שהיא נחשבת כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלם כולם כאחת בתולעת שבתוכם כל זמן שלא פרשה התולעת מהפרי. [במה דברים אמורים בדגים, אבל בבהמה, אף שנוצרה בה התולעת לאחר מיתה הרי היא אסורה, שמאחר שיש בבהמה דין שחיטה, לא רצו חכמים להתיר את היוצא ממנה [=תולעים] ללא שחיטה, וקבעו איסור מיוחד לתולעים אלו]. (ע"כ ביאור הרמב"ם)

כאן נציין, שהביאור שכתבנו הוא על פי מהר"ח כסאר, וזה לשונו: "וסובר רבינו ז"ל, דלאו דוקא הנמצאים במעי הדגים הוא דאסורין, דהוא הדין בכל מקום שנתהוו בהן מחיים, דהוו להו כפירות שהתליעו במחובר דאסורין, ואין מותרים אלא בנתהוו לאחר מיתה, דומיא דפירות שהתליעו בתלוש, והא דנקטו במעי הדגים מה שדרך להיות נקטו, וכדאיתא התם, וכמו שהעיר על זה הרב המגיד ז"ל...". מהר"ח כסאר קיצר בדבריו, ואנו הסברנו את שיטת הרמב"ם בביאור התלמוד, והרחבנו בביאור לשון הרמב"ם במשנ"ת.