כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,ג:
"דבש דבורים ודבש צרעים, מותר –
מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו
בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים".
וזה נוסח ההלכה מבואר:
דבש דבורים ודבש צרעות, מותר באכילה -
מפני שאינו מתמצית גופן [=אינו מיוצר מתוך גופן] כמו הבצים וְהֶחָלָב, אלא הן כונסות
אותו מעל העשבים בתוך פיהן, ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות
הגשמים.
הצרעות אינן מייצרות דבש, ומה שנזכר
בהלכה דבש צרעות, הכוונה לדבורת בר, הדומה לצרעה משום שהיא בצבע חום צהוב, כמו
צרעה שהיא בצבע שחור צהוב, נקראת באנגלית Vespa Orientalis
(מהר"י קאפח, פה"מ מכשירין ו,ד הערה 14).
במשנה במסכת מכשירין (ו,ד) נאמר:
"דבש צרעים טהור ומותר באכילה". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "דבש
צרעין והוא דבש "אלזנאביר" [נתבאר לעיל]... ואמרו מותר באכילה שלא תחשוב
אותו כמו חֲלֵב בהמה טמאה שאינו מותר באכילה כיון שהצרעה משרץ העוף, וההבדל בין זה
לזה פשוט, לפי שאין הדבש מתהווה בגוף הדבורים או הצרעין, אלא הוא רביב [=טיפת טל] היורד
על הצמחים, ומתערב בו כח אותו הצמח ולשדו ונעשה דבש, ואוכלות אותו הדבורים ומביאות
ממנו בְּקִרְבָּן, והעודף על מזונן פולטות אותו בכוורות ומצניעות אותו שימצאוהו
בזמן כלות הצמחים והעדר הדבש בשדות". (ע"כ פה"מ)
היוצא מלשון ההלכה ומפה"מ, בזמנם
חשבו שטיפות הטל שעל הצמח נהפכות לדבש, משום שהם קולטות מטעם הצמח, והדבורה או
הצרעה רק באות ולוקחות את הדבש ומעבירות אותו מעל הצמח לכוורת, ולפיכך הדבש מותר
באכילה, מפני שאינו מתמצית גופם.
אולם בזמננו התברר שהדבש הוא צוף פרחים
שהצמח מייצר [=תמיסה ממית של סוכרים שונים], העובר תהליך עיבוד בזפק הדבורה [=איבר
עיכול דמוי צינור], בסיוע אנזימים [=חלבון המזרז תהליכים כימיים ביצורים חיים],
ואינו נוזל שנסחט ויוצא מגוף הדבורה, ולפיכך אינו אסור באכילה.
וראה רש"י בכורות (ז,ב), שכתב את
תהליך ייצור הדבש באופן המתאים למציאות, שהדבש נוצר על ידי הדבורים שאוכלות מפרחי
האילן ומייצרות את הדבש במעיהן, ואין הדבש נוצר מתוך גופן של הדבורים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה