איזה סגנון יאמר כדי להתיר אכילת ביצי דגים

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,כ:

"ביצי דגים, סימניהם כסימני ביצי העוף: אם היו שני ראשיה כדין, או חדין – טמאין. אחד כד ואחד חד, שואל לישראלי המוכר: אם אמר לו, אני מלחתים והוצאתים מדג טהור – אוכל על פיו; ואם אמר לו, טהורין הן – אינו נאמן, אלא אם כן היה אדם שהוחזק בכשרות".

נוסח ההלכה מבואר:

ביצי דגים, סימניהם כסימני ביצי העוף: אם היו שני ראשיה כדים [=מעוגלים עיגול רחב כמו כד], או חדים [=מעוגלים עיגול חד וצר] – ביצים אלו של דג טמא ואסורים באכילה[1]. אחד כד ואחד חד, שואל לישראלי המוכר [=מדובר במוכר שאינו מוּכָּר לנו שהוא אדם המוחזק בכשרות, וכן אינו ידוע לנו כחשוד לשקר]: אם אמר לו, אני מלחתים והוצאתים מדג טהור - אוכל על פיו, שמאחר שאומר שבעצמו הוציא את הביצים ממעי הדג הטהור [=אף שלא הזכיר את שמו של הדג הטהור], הדבר מוכיח שאינו משקר; ואם אמר לו, טהורים הם [=אני יודע שביצים אלו של דג טהור, אף שלא הוצאתים בעצמי ממעי הדג הטהור] - אינו נאמן [=אף שיזכיר את שמו של הדג הטהור], משום שאנו חוששים שלא נתן את לבו כראוי להבחין שהם אכן ביצי דג טהור, ומאחר והביצים הגיעו לפנינו מלוחים, סימני הביצים כבר אינם ניכרים, ואין אפשרות לברר שאינו משקר[2]. אולם אם הוא אדם שהוחזק בכשרות [=ידוע שהוא מקפיד על ענייני איסור והיתר], הוא נאמן בעדותו בכל אופן, שהם ביצי דג טהור.

הערות להלכה:

[1] בתלמוד עבודה זרה (מ,א) הובאה ברייתא, שבה נאמר: "דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים", כלומר, דג טמא מוליד את ולדותיו ללא הטלת ביצים. כיון שכן, לא מובנת מימרת רב שהובאה קודם לכן, שאמר שאין לוקחים ביצים של דג אלא מן המומחה, והרי לדג טמא אין ביצים, וממילא אם מוצא ביצים הם בהכרח של דג טהור? ותירץ רבי זירא, גם דג טהור וגם דג טמא מטילים ביצים, אלא שולדות הדג הטהור פוקעים מהביצה מחוץ לגוף הדג, לאחר שהטיל ביצים, ואילו ולדות הדג הטמא פוקעים מהביצה בתוך גוף הדג, ויתכן שהאדם יוציא את ביצי הדג הטמא מתוך מעיו, כלומר מהאשכול שבו נוצרות הביצים. כדברי רבי זירא סובר גם הרמב"ם, שכתב: "ביצי דגים, סימניהם כסימני ביצי העוף: אם היו שני ראשיה כדין, או חדין – טמאין". כלומר שיתכן שימצא ביצי דגים טמאים, וכפי שכתבנו.

[2] כשאנו רוצים להסתמך על ישראל שאינו מוחזק בכשרות, אודות כשרותם של ביצי עוף, אנו צריכים שהוא ידע לומר לנו שהם של עוף פלוני, וינקוב בשמו של אותו עוף, כמו שנתבאר בהלכה יח (הובא במאמר "האם גוי נאמן להעיד על כשרות הביצה"), ודי לנו בכך, משום שסימני ביצי העוף עדין קיימים, וניתן לברר שאינו משקר. אולם כאשר רוצים להסתמך עליו, אודות כשרותם של ביצי דגים, מאחר וביצי הדגים מגיעים לפנינו מלוחים, וסימני הביצים כבר אינם ניכרים, צריך שיעיד שהוא בעצמו הוציאם מדג טהור, שאז הדבר מוכיח שאינו משקר, אבל אם רק יאמר את שמו של הדג הטהור, לא נאמין לו (ע"פ אורה ושמחה).

והמ"מ כתב: "ומה שהצריכו לומר בדגים אני מלחתים ובעוף די באומר של עוף פלוני וטהור הוא מסתברא משום שהדגים המלוחין באין מארץ מרחק מצי לאשתמוטי טפי מבביצים צריך שיאמר אני מלחתים וזהו שאמרו שם בגמ' שצריך שיאמר אלו דגים ואלו קרביהם". והקשה מהר"י קאפח על דבריו: "וטעם זה שכתב המ"מ דהחמירו בעוברי דגים [=בביצי דגים] משום דאתו מארץ מרחק וכו' אינו ברור לי, וכי ניתנו דברי חז"ל לשעורין להחמיר לבאים ממרחק ולהקל לבאים ממקום קרוב, ומה הוא גבול המרחק, ועוד הרי בבל דגיהם באים ממקום קרוב מן הפרת והחדקל, ודגי ארץ ישראל באים מן הים, וגם הוא מן הקרוב. וקרוב לשמוע כמו שכתב המרהמ"ח [=מרכבת המשנה חלמא] והובא לעיל אות כח". (ע"כ מהר"י קאפח) מרכבת המשנה חלמא כתב, שבהלכה שלפנינו שאומר אני מלחתים והוצאתים מדג טהור, מאחר שאומר שבעצמו הוציא את הביצים ממעי הדג הטהור, לפיכך כל אדם נאמן על כך ולא ישקר, אף על פי שלא הזכיר את שמו של הדג הטהור שהוציאם ממנו.