כתב הרמב"ם
בהלכות ברכות א,ז:
"כל הברכות כולן, צריך שישמיע לאוזנו מה שהוא אומר;
ואם לא השמיע לאוזנו, יצא - בין שהוציא בשפתיו, בין שבירך בליבו".
בהלכות
קריאת שמע (ב,ח) כתב הרמב"ם: "וצריך להשמיע לאוזנו כשהוא קורא, ואם לא
השמיע לאוזנו יצא", ושם לא הזכיר בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו. וכתב ערוך
השולחן (סב,ו), שמאחר שהלכות קריאת שמע קדמו להלכות ברכות, לא ניתן לומר שסמך
הרמב"ם בהלכות קריאת שמע על הלכות ברכות, ונאמר שגם בקריאת שמע בין שהוציא
בשפתיו ובין שבירך בלבו יצא, אלא בקריאת שמע חייב להוציא בשפתיו את המילים משום
שנאמר "ודברת בם", כלומר שיבטא בשפתיו את הקריאת שמע ולא יאמרנה בלבו.
וכך ביאר מהר"י קאפח בהלכות קריאת שמע (ב,ח הערה כב) את ההלכה שם.
ולעומת
זאת, הכס"מ ולחם יהודה כתבו (בהלכות קריאת שמע ב,ח), שיש לבאר את
ההלכה בהלכות קריאת שמע על פי ההלכה בהלכות ברכות, והוכיחו את שיטתם מהתלמוד ברכות
(טו,א) שהשווה ביניהם, ואף בקריאת שמע, אם לא השמיע לאוזנו יצא, בין שהוציא בשפתיו
ובין שבירך בלבו. וכך כתב הרב עדין שטיינזלץ בביאור שיטת הרמב"ם
בהלכות קריאת שמע (ב,ח).
לשון
המשנה ברכות (טו,א): "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא; רבי יוסי אומר: לא
יצא" [ואין הלכה כרבי יוסי. פה"מ]. וביאר התלמוד את המשנה, שלתנא קמא
שהוא רבי יהודה, הקורא קריאת שמע ולא השמיע לאוזנו יצא אף לכתחילה, ואילו לרבי
יוסי אף בדיעבד לא יצא. והקשה התלמוד על כך מברייתא שבה נאמר: "לא יברך אדם
ברכת המזון בלבו, ואם בירך – יצא", שברייתא זו אינה לא כרבי יהודה ולא כרבי
יוסי, שאם היא כרבי יהודה הרי אמר שלכתחילה יוצא ידי חובה, ואם היא כרבי יוסי הרי
אמר שאף בדיעבד אינו יוצא ידי חובה! (ע"כ תלמוד) ולמדו מכך הכס"מ ולחם
יהודה, ממה שהשווה התלמוד בין ברכת המזון לקריאת שמע יש ללמוד שדיניהם שווים, וכך
יש לבאר את דברי הרמב"ם. ולהרמב"ם הרהור כדיבור בין בקריאת שמע ובין
בשאר ברכות, ואף בקריאת שמע אם לא השמיע לאוזנו ובירך בלבו יצא.
אולם
ערוך השולחן ומהר"י קאפח יאמרו, מה שנזכר בתלמוד ברכות (טו,א) שיש להשוות בין קריאת שמע
לשאר ברכות, הוא ההבנה הראשונית בסוגיה, אולם בסוף הסוגיה הובאו דברי רב יוסף שכתב
שאין להשוות ביניהם. וזה לשון התלמוד ברכות (טו,ב) בסוף הסוגיה: "אמר רב
יוסף: מחלוקת בקריאת שמע, דכתיב: שמע ישראל, אבל בשאר מצות - דברי הכל יצא".
כלומר, מה שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אם קרא ולא השמיע לאוזו האם יצא ידי חובתו
או לא יצא, מחלוקת זו היא רק בקריאת שמע, משום שנאמר בקריאת שמע, שמע ישראל, משמע
מכך שצריך להשמיע לאוזניו, אבל בשאר המצוות, כלומר בשאר הברכות, לפי כולם אם לא
השמיע לאוזניו יצא. ואף הרי"ף (ח,ב בדפיו) הביא רק קטע זה מכל הסוגיה.
היוצא מסוף הסוגיה שאין להשוות בין קריאת שמע לשאר ברכות. ולפיכך פסק הרמב"ם
בקריאת שמע כפשט המשנה, שצריך להשמיע לאוזנו ואם לא השמיע יצא, וכוונתו אם לא
השמיע לאוזנו אלא אמר את הקריאה בלחש. ובשאר הברכות פסק כפשט הברייתא שבה נאמר
"לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך יצא", וזהו פסק הרמב"ם
בהלכה שלפנינו, שאם לא השמיע לאוזנו יצא, בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. אבל
בקריאת שמע חייב להוציא בשפתיו. ועל פי כל האמור, הרמב"ם סובר הרהור
כדיבור רק בשאר ברכות ולא בקריאת שמע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה