כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,ה:
"יונק תינוק והולך, אפילו ארבע או
חמש שנים. ואם גמלוהו ופירש שלושה ימים או יתר מחמת בורייו, ולא מחמת חולי – אינו
חוזר ויונק: והוא, שגמלוהו אחר ארבעה ועשרים חודש; אבל בתוך זמן זה – אפילו גמלוהו
חודש או שניים – מותר לחזור ולינק, עד סוף ארבעה ועשרים חודש".
וזה נוסח ההלכה מבואר:
מותר לתינוק לינוק משדי אמו אפילו ארבע
או חמש שנים. ואם הפסיק לינוק במשך שלושה ימים או יותר, וההפסקה לא היתה מחמת חולי
אלא היה בריא – אסור לו לחזור ולינוק משדי אמו: מה שכתבנו הוא, כשהפסיק לינוק אחר
ארבעה ועשרים חודש [=גיל שנתיים]; אבל אם הפסיק לינוק כל זמן שהוא פחות מבן שנתיים
- אפילו אם הפסיק לינוק חודש או שניים - מותר לו לחזור ולינוק עד סוף ארבעה
ועשרים חודש, מפני שזהו משך הזמן הראוי להנקה.
כתב הב"י (יו"ד פא,ז) בביאור דברי הרמב"ם, שאם התינוק לא הפסיק
לינוק, מותר לו לינוק ארבע וחמש שנים, אבל אם הפסיק לינוק בתוך 24 חודש, מותר לו
לחזור לינוק רק עד סוף 24 חודש, וזו כוונת הרמב"ם באומרו "מותר לחזור
ולינק, עד סוף ארבעה ועשרים חודש".
ומהר"י קאפח (הערה ה) ביאר את דברי הרמב"ם שלא כדעת הב"י, שמאחר
שמוסכם אצל החכמים שכל 24 חודש התינוק מסתכן אם לא יניקוהו, אפילו אם הפסיק התינוק
לינוק זמן ממושך בתוך 24 חודש, וחזר לינוק בתוך 24 חודש, מותר לו לינוק עד גיל
ארבע או חמש שנים, שהרי הטעם שאסור לגדול לינוק משדי אישה הוא משום פריצות, ותינוק
זה שחזר לינוק ברשות, אין בהמשך יניקתו עד גיל ארבע וחמש שנים משום פריצות, ולפיכך
הדבר מותר. וכך נראה עיקר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה