האוכל חגבים טמאים האם עובר בעשה

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,ד:

האוכל כזית מבשר עוף טמא - לוקה מן התורה, שנאמר "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא ייאכלו" (ויקרא יא,יג); והרי עבר על עשה, שנאמר "כל ציפור טהורה, תאכלו" (דברים יד,יא) - הא טמאה, לא תאכלו. וכן האוכל כזית מדג טמא - לוקה, שנאמר "ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,יא); ועבר על עשה, שנאמר "כול אשר לו סנפיר וקשקשת . . . תאכלו" (ויקרא יא,ט) - מכלל שאין לו סנפיר וקשקשת, לא ייאכל. הא למדת שכל האוכל דג טמא, או בהמה וחיה טמאה, או עוף טמא - ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה.

בהלכה שלפנינו סיכם הרמב"ם את בעלי החיים האסורים באכילה, שאם אכלם עובר גם בעשה וגם בלא תעשה, והם: בהמה חיה עוף ודג. מקור ההלכות ספרא וספרי. בספרא (תורת כהנים, פרשת שמיני, פרשה ב פרק ג אות ב) נזכר, שאם אכל בהמה וחיה טמאים עובר גם בעשה. ושם בספרא (תורת כהנים, פרשת שמיני, פרשה ג פרק ד אות א) נזכר, שאם אכל דג טמא עובר גם בעשה. בספרי (דברים, פרשת ראה, פרק יד פסוק כ) נזכר: "כל עוף טהור תאכלו, מצות עשה", ומזה נלמד שאם הוא עוף טמא עובר בעשה.

הרמב"ם בהלכה ד ובספר המצוות (עשין קנ) ציטט את לשון הספרי אחרת, וזה לשונו בספר המצוות: "ולשון ספרי כל צפור טהרה תאכלו זו מצות עשה". והעיר שם מהר"י קאפח שלפנינו הנוסח שונה, והובא הפסוק כל עוף טהור תאכלו, ולא הפסוק כל ציפור טהורה תאכלו.

אם נתבונן בפסוקי התורה, נראה שמדרשי ההלכה ביארו את פשוטו של מקרא, ורק בבהמה חיה עוף ודג, נזכר בתורה ציווי לאכול את הטהורים, אבל בשאר בעלי חיים לא נזכר ציווי זה, ואף הרמב"ם שהיה נאמן למדרשי ההלכה כתב כמותם, ולפיכך כתב שרק בבעלי חיים אלו אם אכל את הטמאים עובר בעשה, כיון שרק בהם נזכר עשה בתורה.

בספר ויקרא נאמר (יא,ב-ד): "דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו. אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה...". בפסוקים אלו נזכר מצות עשה בבהמות וחיות.

בספר ויקרא נאמר (יא,ט-י): "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אתם תאכלו. וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים...". בפסוקים אלו נזכר מצות עשה בדגים.

בספר דברים נאמר (יד,יא-יב): "כל צפור טהרה תאכלו. וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והפרס והעזניה". בפסוקים אלו נזכר מצות עשה בעופות.

אם נתבונן בפסוקים שנזכרו בחגבים, הרי שבספר ויקרא נאמר (יא,כ-כא): "כל שרץ העוף ההלך על ארבע שקץ הוא לכם. אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ". ובספר דברים נאמר (יד,יט-כ): "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. כל עוף טהור תאכלו". בפסוקים אלו לא נזכר מצות עשה באכילת חגבים טהורים, אלא נזכר איסור אכילת שרץ העוף, והובא יוצא מן הכלל, שיש חגבים שמותר לאוכלם, כלומר שהם אינם נכללים בכלל שרץ העוף, אבל מצות עשה לאכול חגבים לא נאמר. הביאור שכתבנו לפסוקי התורה, והלימוד שלמדנו מהם, נזכר כבר בשו"ת מהרלב"ח (רבי לוי בן חביב) סי' פו.

נשאר לנו לצטט את לשון הספרי בדברים (יד,כ) בשלמות, ולבארו, כי מלשון ספרי זה למד מעשה רקח (הובאו דבריו על הלכה ה), שיש מצות עשה גם בחגבים טהורים, והאוכל חגבים טמאים עובר בעשה ולא תעשה.

בספר דברים נאמר (יד,יט-כ): "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. כל עוף טהור תאכלו". על פסוקים אלו כתוב בספרי: "כל עוף טהור תאכלו, מצות עשה. וכל שרץ העוף טמא הוא לכם, מצות לא תעשה. רבי שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו, אלו חגבים טהורים, וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו, אלו חגבים טמאים".

לפי תנא קמא, אף שהפסוק כל עוף טהור הובא בתורה אחר הלאו של שרץ העוף, יש לבארו כפשוטו, והוא בא ללמדנו על מצות עשה לאכול עוף טהור, כמו שכתוב כמה פסוקים לפניו, (יד,יא) "כל צפור טהרה תאכלו". ואילו הפסוק כל שרץ העוף טמא הוא לכם, בא ללמדנו שיש מצות לא תעשה לאכול שרץ העוף, כגון חגבים טמאים זבובים ויתושים. ואילו לפי רבי שמעון, יש לבאר את הפסוק כל עוף טהור תאכלו על פי הקשר הפסוקים שבו נזכר, כל עוף טהור תאכלו, בא ללמדנו שיש מצות עשה לאכול חגבים טהורים, וכל שרץ העוף טמא הוא לכם, בא ללמדנו שיש מצות לא תעשה לאכול חגבים טמאים. והלכה כתנא קמא, שהובא בסתם, וסתמא רבנן והם הרבים וכמותם ההלכה, וזה מה שכתב הרמב"ם.

ולעומת מה שכתבנו, לפי מעשה רקח (הובאו דבריו על הלכה ה), יש לבאר את הספרי אחרת ממה שכתבנו, שמכיון שהפסוק כל עוף טהור הובא בתורה אחר הלאו של שרץ העוף, על כורחנו, גם לפי תנא קמא פסוק זה עוסק בשרץ העוף הטהור, שלא כמו שכתבנו שהפסוק עוסק בעוף טהור. ולתנא קמא פסוק זה בא לחייב בעשה את האוכל כל מין שרץ העוף הטמא, ואילו הפסוק כל שרץ העוף טמא הוא לכם, בא ללמדנו שיש מצות לא תעשה לאכול כל מין שרץ העוף. ואילו לפי רבי שמעון, הפסוק כל עוף טהור תאכלו עוסק בחגבים בלבד, והוא בא ללמדנו שיש מצות עשה לאכול חגבים טהורים, מפני שרק בהם מצאנו פסוק המצוה על אכילתם, כמו שנאמר בויקרא (יא,כא): "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ". והפסוק וכל שרץ העוף טמא הוא לכם, בא ללמדנו שיש מצות לא תעשה לאכול חגבים טמאים. והלכה כרבי שמעון, ורק בחגבים, האוכל חגב טמא עובר על עשה ועל לא תעשה, אבל בשאר שרץ העוף, האוכל שרץ העוף עובר בלא תעשה, ואינו עובר בעשה.

ואם ישאל השואל, מדוע הרמב"ם לא הזכיר במפורש האוכל חגב טמא עובר בעשה ובלא תעשה, כמו שהזכיר בבהמה חיה עוף ודג. מתרץ מעשה רקח, מאחר שהזכיר הרמב"ם את החגב בכלל שאר שרץ העוף, וכתב בהלכה ה: "חגב טמא, הרי הוא בכלל שרץ העוף; והאוכל כזית משרץ העוף – לוקה...". לכן לא ייחד הרמב"ם את החגב משאר שרץ העוף, ולא הזכיר שהאוכל חגב טמא עובר גם בעשה. אולם סמך על מה שכתב בכרוז המצוות מצוה ג, ובפרק (א,א), שיש מצות עשה לבדוק בסימני החגבים הטהורים, ומזה נלמד שיש גם מצות עשה לאכול חגבים טהורים.

גם אורה ושמחה ביאר את הרמב"ם כשיטת מעשה רקח, שלפי הרמב"ם האוכל חגב טמא עובר בעשה ולא תעשה. והוסיף לבאר, שיש התאמה בין הבעלי חיים שיש בהם מצוה לבדוק בסימניהם, שנזכרו לעיל (א,א): "מצוות עשה הן הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודג וחגב שמותר לאוכלן, ובין שאין מותר לאוכלן...", לבין הבעלי חיים שיש בהם עשה ולא תעשה. ושם נזכר החגב, ומכאן שגם בחגבים יש עשה ולא תעשה. שהרי הבדיקה היא לשם האכילה, כיון שכן, כל בעל חיים שיש מצוה לבודקו יש גם מצות עשה לאוכלו. וגם בחגבים, האוכל חגב טמא עובר על עשה ועל לא תעשה.