ההגדרה של ברכה שאינה צריכה

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות א,יא:

כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמיים לשוא; והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן.

הביטוי "ברכה שאינה צריכה" נזכר בתלמוד במסכת ברכות (לג,א) ובמסכת יומא (ע,א). אם נתבונן בפרשנות ביטוי זה, נראה שמשמעו שאסור לברך ברכה שאינו חייב בה. ברכה שאינה צריכה ביאורו ברכה לא נצרכת, ומדוע אינה נצרכת? כי אינו חייב בה. במסכת ברכות נאמר, שאם נפטר מברכת ההבדלה בתפילה, אסור לו לחזור ולהבדיל על הכוס, כיון שכבר אינו חייב בברכה זו. וכן במסכת יומא נאמר, שאסור לכהן גדול להביא עוד ספר תורה כדי לקרוא בו בפרשת מוספי היום, כי יצטרך לברך עוד ברכה, שהרי תיקנו חכמים לברך לפני ואחרי קריאה בכל ספר תורה, וכלל אינו חייב בברכה זו, כי יכול לצאת ידי חובת קריאה זו בעל פה, ואין מי שחייבו להביא עוד ספר תורה, ולברך עוד ברכה. וכך פירשו את הסוגיה שם בביאור חברותא.

וזה לשון התלמוד יומא (ע,א): "ובעשור של חומש הפקודים קורא על פה. אמאי? נגלול וניקרי! - אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת: לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור, מפני כבוד ציבור [=שלא יצטרכו להמתין בשתיקה עד שיגלל הספר, ויש כאן פגיעה בכבוד הציבור]. - ונייתי אחרינא ונקרי! - רב הונא בר יהודה אמר: משום פגמו של ראשון [=שלא יאמרו ספר ראשון פגום היה ולפיכך הביאו אחר]. וריש לקיש אמר: משום ברכה שאינה צריכה [=מאחר ואין חובה לקרוא דוקא מתוך ספר כדי לצאת ידי חובת קריאת אך בעשור, יקראנה על פה כדי שלא יברך ברכה שלא לצורך, כלומר שאינו חייב בה]".

כאן יש מקום לשואל לשאול, מדוע לא תיקנו חכמים שאכן יוציא עוד ספר תורה, ויברך עוד ברכות לפניה ולאחריה? והתשובה, ברכות אלו אינן נצרכות, משום שיכול לקרוא על פה ולהמנע מהן. היוצא מכך, יש להבחין בין ברכה לבטלה לבין ברכה שאינה צריכה, כי ברכה לבטלה מברך אותה ללא שום הקשר לדבר מסוים, ואינו מברך על פרי מסוים, או ברכה שהתחייב בה, ואילו ברכה שאינה צריכה, אמנם מברך אותה על ספר תורה שהוציא, אבל כל מציאותו של ספר תורה נוסף זה היא לשוא, ויכל להמנע מכך ולקרוא על פה.

ואין לדחות את מה שכתבנו מההלכה של הרמב"ם בהלכות תפילה (ז,טו-טז): "...בשבתות וימים טובים שהתפילה שבע ברכות, וכן אם לא נתחייב בשאר ימים בכל הברכות האלו, כגון שלא ישן כל הלילה, ולא התיר חגורו, ולא נכנס לבית הכיסא, וכיוצא באלו – צריך להשלים מאה ברכות מברכות של פירות. כיצד – אוכל מעט ירק, ומברך לפניו ולאחריו; וחוזר ואוכל מעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו, ומעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו. ומונה כל הברכות, עד שמשלים מאה ברכות בכל יום". ולכאורה נאמר בהלכה זו, שאוכל פרי ומברך לפניו ולאחריו, ושוב אוכל פרי אחר ומברך לפניו ולאחריו, ואין איסור לברך את אותן ברכות פעם שנייה, אף שכבר נפטר מהן. משום שהרמב"ם קיצר בלשונו בהלכה זו, וכוונתו שאחר אכילת הפרי הראשון הסיח דעתו ועקר ממקומו, שבאופן זה הרי הוא חייב לברך שוב לפניו ולאחריו, וכך ישלים מאה ברכות.

וראה ריטב"א שם בסוגיה במסכת יומא, ותוס' הרא"ש, ותוס' ישנים, שיש ללמוד מסוגיה זו שאסור לאדם לגרום לריבוי ברכות שלא לצורך, ולכן אסרו עליו להביא עוד ספר תורה.

ומהר"י קאפח ביאר (בהלכות תפילה פרק ז הערה מט), שקריאת הכהן גדול בספר שני היא ברכה שאינה צריכה, משום שקריאה אחת תיקנו חז"ל ולא שתי קריאות, שמונה ברכות ולא עשר ברכות. ולביאורו, ברכה שאינה צריכה משמעו ברכה שאסור לאומרה, והיא לבטלה, אבל מותר לגרום להרבות בברכות, אם יש לברכה על מה לחול, כגון שאוכל שוב ושוב מהפרי. וקשה על שיטתו, שהרי זה נושא הדיון, תקנת חכמים, מדוע תיקנו חכמים רק קריאה אחת ולא שתי קריאות, מדוע תיקנו חכמים רק שמונה ברכות ולא עשר, ועל כך השיב התלמוד ברכה שאינה צריכה. מכאן שכוונת התלמוד לכלל מסוים שמכוחו באה תקנת חכמים, ולא שייך לומר כמהר"י קאפח כך היא תקנת חכמים, שהרי שאלנו מדוע, וצריך תשובה והסבר מדוע כך תיקנו חכמים.

מהר"י קאפח רצה להביא סיוע לשיטתו, מההלכה של הרמב"ם בהלכות תפילה (יב,יז): "ציבור שלא היה בהן יודע לקרות אלא אחד – עולה וקורא ויורד ויושב, וחוזר וקורא שנייה ושלישית, עד שיגמור מניין הקוראין של אותו היום". והקשה כיצד יחזור ויברך, והרי כל התקנה לברך לפני כל קריאה ואחריה משום הנכנסים והיוצאים, ומדוע כאן לא פטרוהו חכמים מכך, על כורחנו אין איסור להרבות בברכות. ויש לדחות את ראייתו, שכיון שתקנו חכמים לברך לפני כל קריאה ואחריה לא חילקו בתקנתם, [וכך כתבנו על מי שקרא שני פסוקים בספר תורה וטעה ובירך ברכה אחרונה, שיחזור ויברך לפניה ויקרא שלושה פסוקים, ויחזור ויברך לאחר הקריאה, כי לא חלקו חכמים בתקנתם], ולפיכך מה שחוזר ומברך, וחוזר ומברך, זה מתוקף תקנת חכמים לברך לפני ואחרי כל קורא, ואינו ברכה שאינה צריכה. 

עוד ראוי לבאר, שאם יש לפניו אכילת פת ואכילת תבשיל, ואם יברך קודם על הפת יפטר מהברכה על התבשיל, אולם אם יקדים לברך על התבשיל יתחייב לברך עוד על הפת, מותר לו לברך על התבשיל ורק לאחר מכן לברך על הפת, אף שהוא מרבה בברכות, מפני שהבחירה איזה מאכל לאכול קודם, היא ברשותו של האדם, ואין בכוחו של הכלל "ברכה שאינה צריכה" להכריחו להקדים מאכל מסוים בניגוד לרצונו, שהרי כשיאכל את אותו מאכל בעקבות רצונו, יש עליו חובה לברך עליו, ונמצא שהיא ברכה הצריכה. כיוצא בכך, אין חובה על האדם להקדים ולאכול מאכלים בתוך הסעודה כדי לפטור ברכתם מחמת הסעודה, אלא יכול להניחם לאחר הסעודה ולברך עליהם בפני עצמם, ואין בכוחו של הכלל "ברכה שאינה צריכה" להכריחו להקדים מאכל מסוים בניגוד לרצונו. היוצא מכל הנזכר לעיל, האיסור ברכה שאינה צריכה אינו כולל בתוכו חובת תכנון למעט ככל האפשר בברכות, אלא שלא יגרום להרבות בברכות בכוונה תחילה ללא צורך, אבל אם חפץ הוא לאכול מאכל מסוים בזמן מסוים, בודאי שיברך עליו בפני עצמו, ומצוה תיחשב לו. בקריאת התורה של הכהן גדול חכמים פטרו את הכהן גדול מלהביא עוד ספר תורה, כדי שלא ירבה בברכות, ואמרו לכהן גדול שיקרא את הפסוקים על פה, כי קריאה בתורה מתוך הכתב היא מצוה של חכמים, והם העדיפו שלא יקיים דבריהם כדי שלא יברך עוד ברכות, אולם חכמים לא הכריחו את האדם לתכנן אכילותיו בניגוד לרצונו, רק כדי שלא ירבה בברכות.