דיני אכילת תולעת הפירות

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,יד-טו:

אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות, אם פירשו ויצאו לארץ - אף על פי שחזרו לתוך האוכל - מי שאכל מהן כזית, לוקה: שנאמר "לכל השרץ, השורץ על הארץ - לא תאכלום, כי שקץ הם" (ויקרא יא,מב), לאסור אלו שפירשו לארץ. אבל אם לא פירשו, מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו.

במה דברים אמורים, שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ. אבל אם התליע והוא מחובר - אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ, שעל הארץ נבראת; ולוקין עליה. ואם ספק, אסורה; לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין - לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש - אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש.

ביאור ההלכות:

בהלכה יג כתב הרמב"ם את הלאו של רמש הארץ, שנלמד מהפסוק "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא,מד). לאו זה שונה מהלאו של שרץ הארץ (נזכר בהלכה ו), כי שרץ הארץ כולל בעלי חיים שנוצרו מזכר ונקיבה, כגון נחשים ועקרבים וחיפושית ונדל, ואילו רמש הארץ כולל בעלי חיים שלא נוצרו מזכר ונקיבה, כגון תולעים ורמשים שנוצרו באשפות ובגופי הנבילות ולא נוצרו מזכר ונקיבה.

בזמנם חשבו שתולעים אלו אינם נוצרים מזכר ונקיבה, וגם בזמנינו שהתברר שכל הבעלי חיים נוצרים מזכר ונקיבה, צריך לאו מיוחד לאסור בעלי חיים קטנים שנוצרו בתהליך שאינו נראה לעינינו (הרב יוחאי מקבילי).

בהלכה יד הוסיף הרמב"ם לבאר, שגם התולעים הנוצרים בפירות נכללים בלאו של רמש הארץ, אולם מאחר ובפסוק נזכר הביטוי, הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא,מד), כדי לחייב מלקות על אכילת התולעת שבפירות, צריך שהיא תרמוש על הארץ, כלומר תצא מהפרי ותהלך על הארץ ותחזור לפרי, אבל אם לא פרשה התולעת מהפרי, מותר לאכול את הפרי והתולעת שבתוכו.

בהלכה טו הוסיף הרמב"ם לבאר, מה שכתבנו בהלכה הקודמת, שתולעת שלא פירשה מהפרי מותר לאכול את הפרי והתולעת שבתוכו, זה כשהתליע הפרי אחר שנעקר מן הארץ. אבל אם התליע הפרי בעודו מחובר לארץ - התולעת שבו אסורה באכילה. שמאחר שנוצרה התולעת על הארץ והלכה בתוך הפרי, אנו מחשיבים אותה כאילו הלכה על הארץ, ולכן האוכל את התולעת לוקה. ואם יש ספק שמא התליע הפרי בעודו מחובר לארץ, אסור לאכול את התולעת שבו מספק.

לפיכך כל מיני פירות שדרכם להתליע כשהם מחוברים - לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש - אוכל את הפרי בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש; ולכן אם מצא תולעת חיה, ודאי הוא שהפרי התליע לאחר שנעקר מן הארץ ואין איסור לאכול את התולעת שבו; ואם מצא תולעת מתה, ושמא התליע הפרי במחובר, כבר נרקבה התולעת ונהפכה לעפר, ואין איסור לאכול את הפרי. ואכן, אם מצא תולעת מתה, שמראה התולעת עדין ניכר, ישליכנה. (ע"כ רמב"ם מבואר)

הרמב"ם כתב: "ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש – אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש". ואנו הוספנו על דבריו, וכתבנו חילוק, שאם מצא תולעת חיה, ודאי הוא שהפרי התליע לאחר שנעקר מן הארץ, ואין איסור לאוכלה, ומקור הדברים מהתלמוד, יובא להלן. ועוד כתבנו, שאם מצא תולעת מתה, שנרקבה ונהפכה לעפר, אין לחשוש, ומקור הדברים מביאור הרב צדוק.

לשון התלמוד חולין (נח,א-ב) עם פירוש רש"י: "אמר רב הונא: כל בריה שאין בו עצם - אינו מתקיים י"ב חדש [רב הונא מלמדינו עיקרון, ברייה ללא עצם אינה יכולה להתקיים שנים עשר חודשים. יישום עיקרון זה להלכה יתבאר מיד בסמוך בדברי רב פפא]. אמר רב פפא, שמע מינה מדרב הונא, הא דאמר שמואל: קישות שהתליע באיביה אסורה [=רב פפא מיישם את העיקרון של רב הונא, על פי דברי שמואל. שמואל אמר, שקישות שהתליע בעודו מחובר לארץ התולעת שבו אסורה באכילה, שמאחר שהיא מהלכת בתוך הקישות והקישות מחובר לקרקע, התולעת נחשבת כמהלכת על הארץ, ומתקיימת בה ההגדרה של שורץ על הארץ. אבל אם התליע הקישות בתלוש, אין התולעת נחשבת שורץ על הארץ, עד שתצא מהקישות ותהלך על גבי הקרקע], הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין [=ועל פי דברי שמואל, ודברי רב הונא, אמר רב פפא, תמרים המונחים בכד זמן רב, שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש, לאחר שנים עשר חודש מותרים באכילה, שאם התליעו במחובר לא היתה התולעת חיה עד עכשיו, ובוודאי התליעו לאחר שכבר נתלשו מן הקרקע, ותולעים שנוצרו בפרי לאחר שנתלש מן הקרקע אינן אסורות]".

וכתב המ"מ: "ואם שהה הפרי וכו'. זו היא המימרא שכתבתי בסמוך בהני תמרי דכדא. ונראה מדברי רבינו שיכול לבשלן בלא בדיקה ואין חוששין שמא פירשו או יפרשו בשעת בשול שהרי לא חלק. וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל. וכך כתב הרמב"ן ז"ל. ונתן טעם לדבר שאף על פי שמצוי שיפרוש בעת הבשול, אם נמוח בטל הוא בששים, ואם הוא בעין זורקו, עכ"ד ז"ל". (ע"כ מ"מ)

ובשו"ע כתב, שכל תולעת הנמצאת מחוץ לפירות אסורה באכילה מכיון שרחשה [=הלכה] על הפרי (השווה להלכה טז), ואף אם נמצאת התולעת בתוך הפרי ותצא על ידי נתינת הפרי במים, אסורה, ואם אחר נתינת הפרי במים עדין נשארה התולעת בתוך הפרי, יתן את הפרי בתוך מים רותחים כדי להרוג את התולעת שלא תצא, ואז מותר לבשל את הפרי ולאוכלו עם התולעת שבתוכו. וזה לשון השו"ע (יו"ד פד,ח): "כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חדש, אוכל בלא בדיקה. שכל בריה שאין בה עצם, אינו מתקיים י"ב חדש. ומכל מקום צריך לבדקן, להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ, או על גבי הפרי. ואף לאחר שישליך הנמצאים בחוץ, יש לחוש שמא כשיתנם במים בתוך הקדירה, יצאו לחוץ וירחשו (תרגום השרץ השורץ: רחשא דרחיש) במים, או בדופני הקדרה, או על גבי הפרי. הלכך הבא לבשל לאחר י"ב חדש פירות שהתליעו, יתנם לתוך מים צוננים; המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה, ואחר כך יתנם בקדירה מים רותחים, שאם נשאר בו תולעת ימות מיד. (ולא מהני בהם אם בדק הרוב, אלא צריך לבדוק כולם, דהוי מיעוט דשכיח) (רשב"א בת"ה ובתשובה סימן רע"ד)".

וזה לשון ילקוט יוסף (קיצוש"ע יו"ד סי' פד, תולעים הנמצאים בפירות, סעיף טו): "פרי ששהה י''ב חודש לאחר שנתלש מהעץ, מותר לאוכלו ללא כל בדיקה, כיון שכל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת י''ב חודש. ומכל מקום כיון שיש חשש שמא נתהוו תולעים בתלוש ופירשו, שיש לחוש שמא כשיתנם בקדרה יצאו לחוץ וירחשו במים או בדופני הקדרה, על כן הבא לבשל לאחר שנים עשר חודש פירות שהתליעו, יתנם לתוך מים צוננים, ואז המתולעים והמנוקבים יצופו למעלה, וישליכם, ואחר כך יתנם ברותחים, שאם נשארו בהם תולעים, ימותו מיד מבלי שיפרשו ממקומם. [איסור והיתר כרך ב' עמוד רטז]".

ומהר"י קאפח הורה, שבזמנינו שהוכח שכל התולעים נוצרו על ידי הטלת בצים של הרחש, ולמעשה כל התולעים נוצרו מזכר ונקבה, יש לאסור אכילת כל סוג של תולעת הנמצאת בפירות, ואין לחלק אם נוצרה התולעת במחובר לארץ או בתלוש מן הארץ.

וזה לשון מהר"י קאפח (הערה כד): "והננו רואים כמה רבו השטות הסברות והחלוקים בדינים הללו, ואם הלכה כשמואל או שנדחו דבריו [=אמר שמואל: קישות שהתליעה באביה - אסורה משום השרץ השורץ על הארץ (חולין סז,א-ב)]. והנראה לי לפי הממצאים של חוקרי ימינו שכל רחש ורמש בית אב לו, גם אותם אשר לכאורה מתליעים בתוך הפרי בתלוש כבר בעודם במחובר הטיל בהם הרחש את ביציו או את זרעו ואין הפרי אלא אכסניא להתפתחותו, גם התבואה והקטניות רחש מבחוץ הטיל בהם את זרעו בעודם רכים, וכך גם תולעי הבשר הגבינה והדגים והמים שבכלים והאשפות והטנופים, כולם אינם אלא אכסניא להתפתחות הרמשים למיניהם, לפיכך אני אומר שיש להזהר תכלית הזהירות מלהכשל בהן. ולא לעבור על דברי חכמים שהתירום [=אין כוונת מהר"י קאפח בחומרה שמחמיר, לעבור על דברי חכמים שהתירום] אלא יהו דברי חוקרי זמנינו כספק, והוו להו רמשים הללו ספקא דאוריתא.

במה דברים אמורים בדבר הנראה בעין בלתי מזויינת, אבל לאחר בדיקה מדוקדקת רחיצה ושטיפה אין לחוש לשמא יש שם רמשים בלתי נראים, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואין לאדם אלא מה שעיניו רואות, ורבנו הקדוש לא פסק מעל שולחנו צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (עבודה זרה יא א), והרי בזמנו עדין לא היו ריסוסי הרעלים למיניהם המשמידים לכאורה כל הרמשים, שאם נבוא לחוש לנעלם לא יאכל שום פרי ושום קטנית תבואה או ירק שמא יש בהן רחש או ביצתו, וכלל הוא בידינו אחזוקי ריעותא לא מחזקינן (חולין נו ב)". (ע"כ מהר"י קאפח)