כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,יא:
"אפרוח
של ביצת טריפה – מותר, שאין מינו טמא...".
נוסח
ההלכה מבואר:
אפרוח שבקע מתוך ביצה
של עוף שנטרף [=עוף שנפגע באחד מהאיברים שסופו למות מכך] – מותר באכילה; ואף
שהביצה ינקה וגדלה מהעוף שנטרף, דבר זה רק ביחס לביצה, אבל מהרגע שבקע האפרוח
מהביצה כבר אינו נחשב כחלק מהטריפה, ומתייחסים אליו בצורה עצמאית, והוא נוצר מבעל חיים
טהור.
הרמב"ם
בבארו מהו הטעם שאפרוח היוצא מביצת טריפה מותר, כתב, מפני שאין מינו טמא, כלומר
שהאפרוח יצא ממין טהור, ולפיכך הוא מותר באכילה. לשון הרמב"ם: "אפרוח של
ביצת טריפה - מותר, שאין מינו טמא". והנה, בתלמוד תמורה (לא,א) נאמר,
מה הטעם שאפרוח ביצת טריפה מותר, מפני שבתהליך יצירת האפרוח הביצה מסריחה, ומחמת
אותו סירחון פוקע מהביצה האיסור שהיה עליה בעודה ביצה, והאפרוח היוצא ממנה מותר
באכילה. וזה לשון התלמוד: "אמר ליה אביי: אדרבה, איפכא מסתברא; עד כאן לא
פליג ר' אליעזר עלייהו דרבנן אלא ברימה - דאיקרי אדם מחיים רימה דכתיב ותקות אנוש
רמה ובן אדם תולעה אבל גבי ביצה (אימת גדלה - לכי מסרחא, וכי אסרחא - עפרא
בעלמא הוא) - אפי' רבי אליעזר מודה! [=נחלקו חכמים ורבי אליעזר, במלא תרוד
רימה הבאה מאדם חי, רבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרין. רימה היא תולעים שיצאו מאדם חי
ואחר כך מת, ונחלקו אם מטמאת הרימה טומאת מת, רבי אליעזר מטמא הואיל והרימה נחשבת
חלק מגוף האדם, וחכמים מטהרים מפני שאינה נחשבת מגופו, אלא בריה חדשה היא. ומבאר
אביי שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים, שרבי אליעזר מחמיר ומטמא, היא רק ברימה שיצאה
מאדם חי, אבל באפרוח שיצא מביצה טריפה, שם מודה רבי אליעזר לחכמים שהאפרוח מותר
בהקרבה ומותר באכילה, מפני שבתהליך יצירת האפרוח הביצה מסריחה, ומחמת אותו סירחון
פוקע מהביצה האיסור שהיה עליה בעודה ביצה, והאפרוח היוצא ממנה מותר בהקרבה ובאכילה]".
(ע"כ תלמוד) והקשה הראב"ד, מדוע שינה הרמב"ם מהטעם שנזכר
בתלמוד. "אמר אברהם, מה ראה לשנות הטעמים שפירשו בו חכמים שהם מתוקנין יותר
מכולם, כי ביצת טרפה אינה ממין טמא ואסורה, והטעם שפירשו בו לאימת קא גביל לכי
קא מסרחא וכי מסרח עפרא בעלמא הוא". והתשובה, הרמב"ם כלל לא גרס
נוסח זה בתלמוד, ובתלמוד כתב יד מינכן לא מופיעות מילים אלו, וכן בתלמוד
דפוס בזל לא מופיעות מילים אלו, ולפנינו הם בסוגריים. וכך כתב מעשה רקח.
אם
נעיין נראה, גם טעם התלמוד שבגירסת הראב"ד זקוק להבהרה, וגם טעם הרמב"ם
זקוק להבהרה, ושניהם קצרו בדבריהם, ורק אם נחבר את דברי שניהם ההגדרה תהיה ברורה.
בתלמוד לפי גירסת ראב"ד נאמר, שמאחר שהאפרוח נוצר אחרי סרחון, פקע ממנו איסור
הטריפה שהיה על הביצה. אם נדקדק נראה, שיותר ראוי לומר שבקיעת האפרוח מהביצה הוא
גורם ההיתר, שהרי רק בבקיעת האפרוח מהביצה נוצר משהו חדש, ומעתה לא שייך לקשר אותו
לביצת הטריפה שהיתה. הרמב"ם כתב, שאין מינו טמא, טעם זה משתלב כהמשך למה
שכתבנו, מאחר שבבקיעת האפרוח נוצר משהו חדש, מעתה יש להגדירו על פי מינו, והוא
ממין טהור המותר באכילה [=אין מינו טמא], ולפיכך אפרוח זה מותר באכילה. וכפי איך
שביארנו כאן, כך סגננו את ההלכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה