איסור אכילת בשר אדם מהתורה או מחכמים

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,ג:

"האדם - אף על פי שנאמר בו "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב,ז), אינו בכלל מיני חיה בעלת פרסה; לפיכך אינו בלא תעשה. והאוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת - אינו לוקה. אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן "זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ" (ויקרא יא,ב) - הא כל שהוא חוץ מהן, לא תאכלו; ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא".

ביאור ההלכה: הלאו שנזכר שם בהלכה ב, "אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה...", לאסור בלאו בהמות וחיות שאינן מפריסות פרסה ומעלות גרה, אינו מתייחס לאדם, מפני שהפסוק שם מתייחס לבעלי חיים שיש להם פרסות, והאדם כלל אינו שייך להגדרה זו.

מקור הדרשה של הרמב"ם בתלמוד חולין (מב,א): "דתנא דבי רבי ישמעאל: זאת החיה אשר תאכלו - מלמד, שתפס הקדוש ברוך הוא מכל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו: זאת אכול וזאת לא תיכול".

לפי דעת הרמב"ם, האיסור לאכול את בשר האדם הוא מהתורה, והוא נלמד מכלל עשה, שנאמר זאת החיה אשר תאכלו, דוקא חיה טהורה מותר לאכול ולא אדם, והאדם מוגדר כחיה, שנאמר ויהי האדם לנפש חיה, אולם הוא אינו חיה טהורה, ולכן איסור אכילתו הוא מכלל עשה. לעומת זאת, לפי דעת הראב"ד הרמב"ן והרשב"א, איסור אכילת בשר האדם הוא מדברי חכמים ולא מהתורה.

בתלמוד כתובות (ס,א) נאמר, שחָלָב האדם, או דמו של האדם, אינם אסורים מהתורה [אלא מדברי חכמים], ממה שנאמר "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם" (ויקרא יא,ד), בפסוק נזכר פעמיים 'הוא', ולמדו חכמים מכך, שדוקא גמל חלבו או דמו אסורים מהתורה, אבל חלב מהלכי שתים [=בני אדם], או דמם, אינו אסור מהתורה.

בספרא (תורת כהנים, פרשת שמיני, פרשה ב פרק ד אות ד) נאמר: "יכול אף בשר מהלכי שתים וחָלָב מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתו, ודין הוא ומה אם בהמה שהקלת במגעה [=הנוגע בבהמה בחייה אינו נטמא] החמרתה בחלבה [=חלב בהמה טמאה אסור] מהלכי שתים שהחמיר במגען [=הנוגע בנידה בחייה נטמא] אינו דין שנחמיר בחלבם [=לכאורה יש לאסור את חלב מהלכי שתים], תלמוד לומר 'זה' ["אך את זה לא תאכלו... את הגמל כי מעלה גרה..." (ויקרא יא,ד)] זה טמא [=חלב גמל אסור בלא תעשה] ואין חלב מהלכי שתים טמא [=אין חלב מהלכי שתים אסור מהתורה]. אוציא את החלב שאינו נוהג בכל [=חלב מהלכי שתים מותר לתינוק ואסור לגדול, ולכן יש מקום שלא לאוסרו מהתורה] ולא אוציא את הבשר שנוהג בכל [=אבל בשר האדם אסור לכולם, לקטנים ולגדולים, ולכאורה נאמר שהוא אסור בלא תעשה] תלמוד לומר '(זה) טמא הוא' [="אך את זה לא תאכלו... את הגמל... טמא הוא לכם" (ויקרא יא,ד] זה בלא תעשה על אכילתו [=איסור אכילת בשר גמל הוא בלא תעשה] ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתם [=אבל בשר וחלב מהלכי שתים אין לא תעשה על אכילתו]".

וביאר המ"מ, שיש להבחין בין לשון התלמוד בכתובות ללשון הספרא, בתלמוד בכתובות נאמר: תלמוד לומר: את הגמל כי מעלה גרה הוא, הוא טמא, ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור... תלמוד לומר: הוא, הוא טמא, ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור... (ע"כ תלמוד כתובות). ואילו בספרא, בתחילה כשדובר על חלב האדם נאמר, ואין חלב מהלכי שתים טמא... ואילו כשדובר על בשר האדם נאמר, ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה... (ע"כ ספרא). הביטוי שנזכר בחלב מהלכי שתים, או בדם מהלכי שתים 'אינו טמא', כלומר אין בו איסור מהתורה כלל, ואילו הביטוי שנזכר בבשר מהלכי שתים 'אינו בלא תעשה', אבל איסור מהתורה יש בו, כי הוא אסור מכלל עשה, וכפי שביאר הרמב"ם. [וכך כתב גם הר"ן על הרי"ף, כתובות כד,ב מדפי הרי"ף].

עוד כתב המ"מ, שהתלמוד בכתובות דייק בדבריו, והתיר מהתורה, באדם, רק חלבו ודמו, מפני שהיה פשוט לתלמוד שיש לאסור את אכילת בשר האדם משום עשה, וכשיטת הרמב"ם. [וכך כתב גם בתורה תמימה, ויקרא יא,ד אות יח].