כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,טו-טז:
[טו]
האוכל גבינת הגויים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו - מכין אותו מכת מרדות.
החמאה של גויים - מקצת גאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב הטמאה אינו
עומד; ומקצת גאונים אסרוה, מפני ציחצוחי חלב שיישאר בה, שהרי הקוס שבחמאה אינו מעורב
עם החמאה כדי שייבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו, שמא עירב בו חלב טמאה.
[טז]
ייראה לי שאם לקח חמאה מן הגויים, ובישלה עד שהלכו להן ציחצוחי חלב - הרי זו
מותרת: שאם תאמר נתערבו עימה ונתבשל הכול, בטלו במיעוטן. אבל החמאה שבישלו אותה
גויים - אסורה משום גיעולי גויים, כמו שיתבאר.
וזה
נוסח ההלכות מבואר:
הלכה
טו:
האוכל
גבינת הגוים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו, שיש לחשוש שעירב בו הגוי חלב של
בהמה טמאה - מכים אותו מכת מרדות, מפני שעבר על גזירת חכמים, שגזרו איסור על אכילת
גבינת הגוים וחלב הגוים.
ראה
במאמר "תוקף הגזירה באיסור חלב של גוים", שם נתבאר שחכמי המשנה גזרו
איסור על גבינת הגוים, ועל חלב הגוים.
הלכה
טו:
החמאה
[=שומן חלב מוצק] של גוים - מקצת גאונים התירוה, שהרי חכמים גזרו על הגבינה ולא
גזרו על החמאה[1], והחלב של בהמה טמאה אינו מִתְגַּבֵּן, כך שאין לחשוש שהחמאה
יוצרה מחלב של בהמה טמאה, וכן אין לחשוש לציחצוחי חלב [=טיפות קטנות של חלב]
שישארו על פני החמאה מפני שהם בטלים במיעוטן; ומקצת גאונים אסרוה, מפני ציחצוחי
חלב [=טיפות קטנות של חלב] שישארו על פני החמאה; שכל חלב הנמצא ברשות הגוים אנו
חוששים שמא עירבו בו חלב של בהמה טמאה, כך שגם בטיפות הקטנות של החלב שנשארו על
פני החמאה מעורב חלב של בהמה טמאה, ומחמתם אסור לאכול את החמאה. ואין לומר שטיפות
מועטות אלו יתבטלו במיעוטן אל מול החמאה, ונתיר לאכול את החמאה, משום שהקוס שבחמאה
[=מי הגבינה שלא התגבנו, שמעורב בהם חלב של בהמה טמאה] אינו מעורב בתוך החמאה, אלא
טיפות אלו נמצאות על פני החמאה, ולפיכך הן אינן בטלות במיעוטן. וכדברי הגאונים
האוסרים כך היא ההלכה, וכך סובר רבנו הרמב"ם[2].
[1]
בגזירות של חכמים, אין לך אלא מה שגזרו, והם גזרו על הגבינה ולא על החמאה.
[2]
ראה מיד בסמוך בהלכה הבאה, שהרמב"ם כתב פתרון שאמצעותו אפשר להתיר את החמאה
של הגוים, מכאן שהרמב"ם סובר כדברי האוסרים, ורק אם יעשה את הפתרון שכתב,
יהיה אפשר להתיר את החמאה של הגוים.
הלכה
טז:
ייראה
לי [=הוראת הרמב"ם מסברתו], שאם לקח חמאה מן הגוים, ובישלה עד שהתאדו ממנה
טיפות החלב שהיו עליה - הרי זו מותרת באכילה, משום שהטיפות האסורות שהיו על פני
החמאה נעלמו. ואם תאמר שהטיפות התערבו עימה והתבשל הכל, ויש טיפות של חלב בהמה
טהורה ובהמה טמאה מעורבים, בטל החלב של הבהמה הטמאה במיעוטו, ולפיכך אין לאסור את
אכילת החמאה משום הטיפות המעורבות בה[3]. אבל חמאה שבישלו אותה גוים - אסורה משום
גיעולי גוים [=כלי הגוים ספוגים במאכלים אסורים, ותבשיל המתבשל בהם בולע מהמאכלים
האסורים, ונאסר באכילה], כמו שיתבאר[4].
[3] ביאור
הדברים, לגבי טיפות החלב האסורות שהיו על פני החמאה, שהם אינן בטלות במיעוטן, מפני
שאינן מעורבות, יועיל בישול החמאה הגורם לאידוין והעלמותן. ולגבי טיפות החלב
האסורות שהתערבו בתוך החמאה, שם לא יועיל בישול החמאה, אולם אין לאסור את החמאה
מחמתם, מפני שהן בטלות במיעוטן. ואין לומר שהוא ביטל איסור בידיים, מפני שהוא לא
יצר את התערובת, כדי להתיר את החלב המעורב, אלא הגוי הוא שיצר את התערובת,
והישראלי רק העלים את האיסור שהיה על פני החמאה.
וראה
כס"מ שכתב,
שמותר לכתחילה לקחת את חמאת הגוים ולבשלה ולהתירה בכך באכילה, משום שאין ודאות
שהוא מבטל איסור, משום שיש כאן הרבה ספקות, ספק שמא לא היה בתערובת חלב טמא כלל,
ואם תאמר שהיה חלב טמא, שמא לא נשאר ממנו בחמאה זו כלום, ואם תאמר שנשאר, שמא
כשנתבשל ניתך על ידי האש, ולכן אין לאסור משום מבטל איסור.
עוד
כתב הכס"מ,
מה שכתב הרמב"ם: "שאם תאמר נתערבו עימה ונתבשל הכול, בטלו
במיעוטן", ביאורו, שיש להתיר את החמאה משום שבישלה עד שהתאדו טיפות החלב על
ידי האש. ואם תאמר שמא עדיין ישנם טיפות חלב טמא בחמאה, ומה שאינם נראים הוא מפני
שהתבשלו והתערבו עם החמאה, תשובתך, אפילו אם כך הם פני הדברים, החמאה מותרת, שמאחר
שטיפות החלב הטמא מעורבים בה ואינם ניכרים בטלו במיעוטן. וכעת יובן מדוע מותר
לכתחילה לבשל את החמאה, משום שכל עיקר כוונתו בבישול החמאה אינו אלא כדי שיתאדו
טיפות החלב באש, ולא ישארו בה כלל. ואין הכוונה בבישול לבטל את האיסור, אלא לכלות
ולאדות את האיסור. (ע"כ כס"מ)
בביאור
ההלכה אנו כתבנו,
שאינו מבטל איסור אלא מבער את האיסור, כלומר מבער את טיפות החלב של הבהמה הטמאה
הנמצאות על פני החמאה, וטיפות החלב הנמצאות בתוך החמאה מתבטלות מאליהם במיעוטן. ואילו
הכס"מ כתב, שאינו מבטל איסור משום שאין ודאות שיש איסור, ובבישול הוא
מתכוון לבער את האיסור, כלומר את טיפות החלב של הבהמה הטמאה, בין שהם נמצאות על
פני החמאה ובין שהם מעורבות בחמאה.
כדברי
הכס"מ כך ביאר גם מהר"י קאפח. וזה לשונו (הערה כג): "כלומר
מסתמא נתאדו בבשול וכלו ואבדו, ואפלו אם תרצה להניח שנשאר משהו מן הקוס, כיון
שאינו ניכר ואין רואין צחצוחי וזהרורי קוס, הרי נתערב ובטל כדין כל האסורין".
עוד
כתב הכס"מ,
שהרשב"א בספרו תורת הבית הקשה על דברי הרמב"ם, איך
הרמב"ם כתב שמאחר שהקום [=קוס בכ"י תימן] נמצא על פני החמאה ואינו מעורב
בתוך החמאה, לפיכך הקום אינו בטל במיעוטו. והרי בכל מקום, הביטול ברוב אינו דוקא
כאשר המיעוט התערב ברוב ובטל בו, כגון חטים של תרומה שנפלו לתוך חיטים חולין, או
גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך גרוגרות חולין, אף על פי שזה עומד בפני עצמו וזה עומד
בפני עצמו בטלים בשיעורן. שאם לא כן, והביטול הוא רק כשהוא מעורב, אם כן אין
המיעוט בטל ברוב אלא אם הוא תערובת של לח בלח, כגון יין או שמן וכיוצא בהם... כל
שכן בקום של החמאה שאי אפשר לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו, שהוא צריך להתבטל
בחמאה. ולכן מפרש הרשב"א, שהטעם שאין הקום בטל בחמאה, משום שחכמים
בגזרתם על חלב גוים, גם גזרו שלא יתבטל האיסור ברוב או בנותן טעם כשאר מאכלות
אסורות. והכס"מ תירץ את שאלת הרשב"א, וביאר את שיטת הרמב"ם,
שאין לדמות בין המקרים, ובחטים או גרוגרות של תרומה שהתערבו בחולין, אף על פי שזה
עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו, מכל מקום אין האיסור ניכר כלל, ולכן הוא מתבטל
אף שאינו מעורב. מה שאין כן בחמאה האיסור ניכר, כלומר טיפות החלב שעל פני החמאה
ניכרות, אלא שאי אפשר לברור אותן ולסלקן מן החמאה ולפיכך הטיפות אינן מתבטלות
לחמאה, ורק אם בישל את החמאה וגרם לאידוים והעלמותן, החמאה מותרת.
עוד
ראוי לבאר,
שבהלכה שלפנינו יש מחלוקת בין המ"מ לכס"מ. לפי המ"מ, כשם
שמותר לקחת חמאה שנעשית על ידי גוים מחלב של גוים ולבשלה, כל שכן שמותר שהישראל
יקח חלב של גוים, ויעשה ממנו חמאה ויבשל אותה. ואילו לפי הכס"מ, אסור
לישראל לקחת חלב גוים ולעשותו חמאה ולבשלה, וכל מה שהתירו זה לקחת חמאה של גוים,
מפני שאין גזירת חכמים על חמאה של גוים, וכדברי הרמב"ם בהלכה טו: "שהרי
לא גזרו על החמאה", אבל על חלב של גוים גזרו חכמים, וגזירתם היא בכל אופן,
ואסור לעקור את גזירתם על ידי עשיית חמאה ובישולה. וראה לעיל במאמר "תוקף
הגזירה באיסור חלב של גוים", שם נתבאר שחכמי המשנה גזרו איסור על גבינת
הגוים, ועל חלב הגוים, וגזירת חכמים היא בכל אופן ובכל מצב.
עוד
כתב מהר"י קאפח
(הערה כד): "ומה שנהגו בתימן התר בחמאה שבשלוה הגוים, נראה דאף לדעת רבנו התר
גמור הוא. ודברי רבנו כאן הם בגוים שהבשר מצוי להם יום יום, אבל כפי שהיה המצב אצל
הערבים הכפריים בתימן שלא אכלו בשר אלא בחגיהם, וכל ימות השנה אכלו מאכלי חלב, בזה
מודה רבנו שסתם כליהם או אף ודאי כליהם אינן כבני יומן. וכעין סברת הריטב"א
שכתב בתשובה מהדורתי סי' כה, וזה לשונו, וכבר כתבתי אני שלא אמרו סתם כליהם של
גוים אינן בני יומן אלא בכלים שאין דרך להשתמש בהן תדיר, כגון כלי כוספן ושמנן
וחלתותן וכיוצא בהן, אבל כלים שתשמישן בכל יום ככלים של יין או קערות וכוסות,
אדרבה סתמן בני יומן הן שהרי בכל יום צריך להן, וכן הדעת נותנת. ע"כ. ראה שם
והע' 4. ואף גם זאת, הרי כלי שאינו בן יומו דנותן טעם לפגם, הני מילי בדיעבד, אבל
לעשות הדבר קבע, לקנות חמאה שלגוים יום יום מתוך הנחה דכלים [=שהכלי שלהם] נותן
טעם לפגם, עדין אין הדבר ברור. לפיכך בדקו ומצאו שכל כלי עשיית החמאה מקצות תימן
ועד קצות, מיוחדים הם לחמאה בלבד, ואף אינם עושים בהם אפלו תוצרת חלב אחרת, מפני
שזה מקלקל טעם החמאה וריחה, כל שכן כלי שנתבשל בו בשר שהוא מקלקל לגמרי את החמאה.
ועל זה סמכו אף לכתחלה, ואף אותה שהיתה עשויה גרגרים קטנטנים הנראית כדיסת סולת,
אין בה מיחוש. וזה ודאי דעת רבנו. ועיין כס"מ לקמן פי"ז".
(ע"כ מהר"י קאפח)
[4]
להלן (יז,א), וסתם כלי גוים הם בני יומם, ואוסרים את התבשיל המתבשל בהם (כס"מ).
וכן להלן (יז,יח).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה