במשנה
במסכת אבות
(ג,טו), נאמר בשם רבי עקיבא: "הכל צפוי והרשות נתונה". וביאר רבנו
עובדיה מברטנורא: "הכל צפוי - כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו. והרשות
נתונה - בידו של אדם לעשות טוב ורע, כדכתיב (דברים ל,טו) ראה נתתי לפניך היום את
החיים...". והרמב"ם כתב שם בפה"מ: "זה המאמר כולל
עניינים גדולים מאד, ולא יהיו דברים כמו אלו אלא לרבי עקיבה. וזה פירושם בקיצור,
ובתנאי שהבנת מה שקדם בפרקים הקודמים. אמר: כל מה שבעולם ידוע אצלו יתעלה והוא
משיגו, והוא אומרו: הכל צפוי. אחר כך אמר: ולא תחשוב שבהיותו יתעלה יודע הפעולות,
יתחייב ההכרח, ושיהיה האדם כפוי על פעולה מן הפעולות. אין הדבר כן, אלא כל אדם
בוחר במה שיעשהו, והוא אומרו: והרשות נתונה, רצונו לומר: רשות כל אדם נתונה לו,
כמו שבארנו בפרק השמיני (בהקדמה למסכת אבות, בסוף הפרק השמיני)".
נושא זה,
הזכירו הרמב"ם גם בפרק ה' בהלכות תשובה, שם שאל, אם ה' יודע את מעשה בני
אדם היכן היא הבחירה שלהם, כי אם הם יכלו לעשות להיפך אם כן ה' לא ידע, ואילו לא יכלו
לעשות להיפך מידיעתו אם כן הם מוכרחים לעשות כידיעתו ואין להם בחירה?
הרמב''ם השיב, מכיוון שידיעתו
של ה' היא ידיעה בפועל ולא ידיעה בכוח, לכן אין ידיעתו של ה' גורמת לאדם להיות כפוי
במעשיו, ואצל ה' הוא ודעתו דבר אחד, וידיעת דבר זה [=כיצד ה' הוא ודעתו אחד] אין דעתו
של האדם יכולה להשיג על בוריו.
ביאור הדברים-
דעה שהיא בכוח, הרי יש כאן שלושה דברים, לדוגמה אם אנו רוצים לדעת את צורת העץ, הרי
יש כאן שלושה דברים, 1- צורת העץ המופשטת [ידוע]. 2- האדם היודע [יודע]. 3- הכוח שיש
באדם לדעת, בלשונינו מוח, ובלשון הקדמונים הדעה ההיולית [דעה].
אבל דעה שהיא בפועל,
הרי שבו שלושת הדברים הנ''ל להיות דבר אחד, וצורת העץ המופשטת שכעת האדם יודע אותה,
היא בעצם הדעה, כלומר היא הכוח שבו האדם יודע, והאדם יודע מחמת ידיעתו, וידיעתו גורמת
למוח [הכוח ההוגה] שיהיו בו תכונות של ידיעה, אבל מוח בלי ידיעה הוא רק חתיכת בשר אשר
יש בו פוטנציאל לדעת דברים, בנוסף כעת גם היודע אינו האדם אשר הוא מעותד לדעת את צורת
העץ, אלא הדעה היא בעצמה היודעת, וכפי שביארנו כי האדם יודע ומשיג דברים מחמת ידיעתו.
ובלשון הרמב''ם ''הוא היודע הוא הידוע הוא הדעה''. (מו''נ ח''א פס''ח). מושגים אלה
קצת קשים למי שלא רגיל לחשוב על פי דרכי הפילוסופיה האריסטוטלית, אבל הרמב''ם הלך בדרכם
בנושא זה וחשב כמותם.
על פי הנ''ל יובן
מדוע אין האדם כפוי לעשות את המעשים מחמת ידיעת ה', מכיוון שידיעת ה' היא בפועל ולא
בכוח, והיא כלל איננה כופה על האדם לעשות משהו, אלא היא בתחומו של ה', וה' יודע מחמת
עצמו ולא מחמת שכך ראה שהאדם יעשה, וגם ידיעתו איננה כופה כלום על האדם.
אין לפרש את דברי
הרמב''ם בפרק ה' מהלכות תשובה, שהוא אומר, שידיעתו של ה' אינה כידיעתנו, ורק כלפי ה'
שייך לומר יודע ידוע ודעה הרי הם דבר אחד, מכיוון שבמו''נ ח''א פס''ח נתבאר שכל דעה
שהיא בפועל [ולא רק בכוח] הרי היא יודע ידוע ודעה דבר אחד, לאו דוקא כלפי ידיעת ה',
אלא גם כלפי ידיעת האדם.
עד כאן כתבנו את
דעת הרמב''ם, אבל רס''ג בספרו הנבחר באמונות ובדעות (מאמר רביעי פרק רביעי, בסופו)
כתב, שידיעת ה' אינה סיבת הוויית הדבר, ולכן האדם אינו מוכרח לעשות דבר מחמת הידיעה,
אלא ה' יודע את הדברים והאדם יעשה כפי בחירתו, וה' כבר ידע כיצד יבחר האדם. וגם אם
יסתפק האדם מה לעשות, ה' ידע את ספקותיו ואיך לבסוף הוא יחליט לעשות, והכל מבלי לכפות
על האדם לקבל את ההחלטה.
במילים אחרות אין
קשר בין ידיעה לבחירה, ידיעה היא כמו מאגר נתונים, ובחירה היא כמו חלון הזדמנויות,
ואין מה שבמאגר הנתונים משפיע על הבחירה, אלא למרות שבמאגר הנתונים רשום שיעשה האדם
כך וכך, אבל חלון ההזדמנויות שלו לא נסגר, אלא הוא יכול לעשות מה שירצה.
לאחר שכתבנו את
דברי הקדמונים, נראה להכריע כדברי רס''ג, ואין כאן שאלה, כי אין קשר בין ידיעת ה' לבין
מה שיבחר האדם ויעשה בחפצו ורצונו, הידיעה אינה כופה כלל על האדם שכך יעשה.
אמנם הרמב''ם דקדק
יותר בהגדרת ידיעת ה', ידיעת ה' היא תמיד בפועל, שלא כמו האדם שידיעתו לפעמים בכוח
ולפעמים בפועל, אבל אין צורך להזכיר דבר זה כאן, כשהוא אינו מסייע לפתור את שאלת הידיעה
והבחירה.
בנוסף מהרמב''ם
משתמע שדוקא ידיעה שהיא בפועל אינה כופה על השני את המעשה, אבל ידיעה שהיא בכוח הרי
מחמת הידיעה השני כפוי לעשות כפי ידיעתו, ודבר זה איננו מובן, וכפי איך שביאר רס''ג,
כי אין קשר בין הידיעה לבין הבחירה.
כמו כן, הרמב''ם
נמשך בדבריו אחר אריסטו, בהגדרתו לנפש, ולידיעה, ולפי תפיסת אריסטו האדם שיודע בכוח
ההוגה שלו (ראה הקדמה לאבות) ובלשונינו מוח, דבר זה נובע מחמת הידיעה, וכשידיעתו של
האדם יצאה מהכוח אל הפועל, הידיעה של האדם איננה מחמת הכוח ההוגה שלו [בלשונינו המוח]
אלא מחמת הידיעה, והידיעה היא זו שנותנת לכוח ההוגה של האדם [בלשונינו המוח] את כשרון
ההשגה והידיעה וההבחנה.
בימינו דבר זה
אינו מתקבל על הדעת כלל וכלל, יותר מסתבר לומר כפי התפיסה התלמודית, שיש באדם ''נפש''
הגורמת לאדם לחיות, נפש חיים. כמו כן יש באדם ''נשמה'' עצם רוחני עליון, ואלהים עירב
את הנשמה באדם, והנשמה רואה ואינה נראית, והיא מעורבת באדם תערובת שאיננו יודעים כיצד
התרחשה, וגם את מהותה איננו יודעים, ובמותו תיפרד מהאדם ותשוב אל האלהים אשר נתנה.
הנשמה מושפעת מהתנהגותו של האדם בין בידיעתו ובין בהתנהגותו, אין מקום לשים את ההשכלה
במרכז כפי דעת אריסטו, בנוסף כאשר האדם יודע, דבר זה מחמת מציאות נפש החיים שבקרבו,
ומחמת זה המוח שלו מתפקד ויש בו כשרון השגה ידיעה והבחנה, כמובן שההשגות שלו משפיעות
גם על נשמתו, אבל הכוח ההוגה [המוח] שבאדם יודע מחמת מציאות נפש החיים שבאדם, ולא מחמת
הידיעה.
וזה לשון התלמוד
בברכות (י,א): ''אמר ליה אנא הכי קא אמינא לך, הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד,
לא אמרן אלא כנגד הקב''ה וכנגד נשמה, מה הקב''ה מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף,
מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה אף נשמה רואה ואינה נראית, מה הקב''ה זן את כל העולם
כלו אף נשמה זנה את כל הגוף, מה הקב''ה טהור אף נשמה טהורה, מה הקדוש ברוך הוא יושב
בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים, יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש
בו חמשה דברים הללו''.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה