כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ו,יז-יח:
עופות
שהניחן שלמים, ומילא חללן בשר וביצים, ובישלן – אסורות: שהדם יוצא לתוכן; ואף על פי
שמלחן יפה יפה, ואפילו היה הבשר שבתוכן שלוק או צלי. ואם צלין, הרי אלו מותרות, אף
על פי שהבשר שבתוכן חי, ואפילו פיהן למעלה.
בני מעיים
שמילאן על דרך זו בבשר צלי או שלוק, או שמילאן בביצים, ושלקן או קלין – הרי אלו מותרין,
שאין מחזיקין דם בבני מעיים; וכן הורו הגאונים.
נוסח
ההלכות מבואר:
[יז]
עופות שהניחם שלמים, ומילא חללם בבשר וביצים, ובישלם – אף שבזמן הבישול השליכם
לתוך מים רותחים [=חליטה], אסורים באכילה: מפני שהמים הרותחים לא הגיעו לפנימיות
העוף בגלל מילוי הבשר והביצים, ומחמת כך הדם של פנים העוף לא נצמת, ובזמן הבישול
הוא ימשיך לצאת לתוך פנים העוף ויחזור וייספג בו [=דם שפרש וחזר ונבלע, אסור באכילה].
ואף על פי שמלח את העוף בחצוניותו ובפנימיותו יפה יפה, ואפילו היה הבשר שבתוך העוף
שלוק [=מבושל ללא תבלינים[1], וחלוט, כלומר שבשעה שבישלו השליכו לתוך מים רותחים] או
צלוי, כך שהבשר שבתוך העוף אינו פולט דם, עדין יהיה העוף אסור באכילה מחמת הדם
שייפלט מפנימיות העוף החיצוני, שלא הגיעו אליו המים הרותחים בחליטה, ולא נצמתו פני
הבשר שם. ואם צלה את העוף הממולא [בבשר וביצים], הרי הוא מותר באכילה הוא והבשר
והביצים שבתוכו, אף על פי שהבשר שבתוכו חי, ואפילו היו פני העוף למעלה, והבשר
והביצים מונחים בתוכו כאילו הם נמצאים בתוך קדירה, משום שהאש שורפת את כל הדם
שבבשר, גם את הדם שבבשר הנמצא בחלל העוף[2].
[יח]
בני מעיים [=מערכת העיכול לאחר הוושט] [3] שמילאם על דרך זו [=מילא חללם] בבשר צלוי
או שלוק [=בשר מבושל ללא תבלינים, שחלטו, כלומר שבשעה שבישלו השליכו לתוך מים
רותחים], או שמילאם בביצים, ושלקם [=בישל את הבני מעיים במים רותחים] או קלה אותם
[=במחבת עם שמן או בלי שמן] [4] - הרי אלו מותרים, משום שאין דם בבני מעיים, ולכן
אין אנו חוששים שיפרוש דם מהבני מעיים בשעת הבישול או הקלייה; וכך הורו הגאונים.
אבל אם הניח בתוך הבני מעיים בשר שנמלח ולא נצלה או נחלט, אסור לאוכלו, מפני שאנו
חוששים שבשעת הבישול ימשיך לצאת דם מהבשר שבתוך הבני מעיים, ויחזור ויבלע בו [=דם
שפרש וחזר ונבלע, אסור באכילה], משום שלדעת הרמב"ם, המלח אינו מפליט את כל
הדם הנמצא בבשר, וצריך לחולטו בזמן הבישול[5]. ואף שהשליך את הבני מעיים לתוך מים
רותחים בזמן הבישול, אסור לאכול את בשר המילוי, מכיון שלא הגיעו המים הרותחים לבשר
המילוי. ואם אין בבני מעיים שישים כנגד בשר המילוי, נאסרו אף הבני מעיים באכילה,
בגלל הדם שנבלע בהם בשעת הבישול, מבשר המילוי[6].
הערות:
[1] שלוק
ביאורו מבושל ללא תבלינים, ונחלקו המפרשים אם הוא מבושל הרבה או מבושל קצת, ובהלכה
שלפנינו נזכר שלוק להדגיש שהבשר מבושל, ובשעת בישולו עשו לו חליטה, כלומר השליכוהו
לתוך מים רותחים.
רש"י
פירש (ברכות
לח,ב ד"ה אבל לא כבושין), שלוק, מבושל יותר מדי עד שנימוח. וכך פירשו
הרבה ראשונים. וכך ביאר ברטנורא במסכת נדרים (ו,א).
ומהר"י
קאפח בהערותיו על משנ"ת
(הלכות ברכות, פרק ג, הערה ז) פירש, שלוק, שבישלו במים בלבד, ומבושל,
שבישלו עם דברים נוספים, כגון עם שמן או בשר או בצל או תבלינים. וכך מוכח
מהלכות נדרים (ט,א), שם נאמר: "בנדרים - הלוך אחר לשון בני אדם באותו מקום,
ובאותה לשון, ובאותו זמן שנדר או נשבע בו. כיצד: נדר או נשבע מן המבושל - אם דרך
אותו מקום באותה לשון באותו זמן שקוראין מבושל אפילו לצלי ולשלוק, הרי זה אסור
בכול; ואם אין דרכן לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין, הרי זה מותר
בצלי ובשלוק. וכן המעושן, והמבושל בחמי טבריה, וכיוצא בהן - הולכין בו אחר הלשון
של בני העיר". היוצא מההלכה שם, שמבושל הוא שבישלו עם תבלין, וממילא שלוק הוא
מבושל ללא תבלין.
וראה
עוד בדברי מהר"י קאפח בהערותיו על פה"מ ברכות (ו,ח הע' 7), שהוסיף ביאור על מה
שכתב בהערותיו על משנ"ת. ושם כתב ששלוק הוא מבושל במים בלבד, אבל בישלו קצת,
ועדין גרעין הדגן קשה, והוא לא הגיע לדרגת מבושל שהוא מבושל הרבה עם תבלינים. וזה
לשון מהר"י קאפח שם בהערה: "בכל מקום מתרגם רבנו שלק או שלוק 'מסלוק',
והוא הדבר שהורתח במים ולא נתבשל עד שנמס ונצטמק, וגם לא הרתיחו עמו תבלינים
וכיוצא אלא במים לבדם. אבל אם הוא עם דבר אחר, או שנמס או אף קרוב למצב זה, נקרא
מבושל". (ע"כ מהר"י קאפח)
וראה
עוד בדברי המאירי נדרים (מט,א) שכתב: "וצריך שתדע, בלשון שלוק,
שבמקומות אתה צריך לפרשו מבושל ביותר עד שיצא מגדר סתם בשול וכמו שאמרו בפרק
כל הבשר (חולין קיא,א), הכבד אוסרת ואינה נאסרת ר"ל שהוא אוסר את
התבשיל שנתערב בתוכו מפני דמו אם לא מלחו בחתיכה וקריעה ואינו נאסר מחשש שמא בלע
דם הפורש ממנו ששתי סבות מונעות אותו מזה אחת מצד שהוא חלק ביותר והשנית שמתוך רוב
דמים שבו כל עוד שהוא מתבשל ועומד לשם ברתיחה או בחום המפליט פולט אפילו כל היום
ואיידי דטריד למיפלט לא בלע. ופירשו עליה ושלוקה נאסרת, ר"ל אם נתבשל שם
רתיחה אחת אחר שנתבשל כל צרכו. ואף על פי שיש חולקין בה לענין פסק כמו שביארנו
שם למדנו מכל מקום שהשלוק פירושו מבושל ביותר. וכן אתה צריך לפרשו בהרבה מקומות
בתלמוד. ולפעמים אתה צריך לפרש בו בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי וכמו
שאמרו במסכת תרומות פרק בצל, חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן
כלומר שאין הכבישה נקראת בשול גמור. ושנו עליה בתלמוד המערב לית כאן נכבשין אלא נשלקין
שהכבוש כמבושל הוא, אלמא שלוק פחות הוא מן המבושל ואפילו מן הכבוש. ובמשנה
זו (נדרים מט,א) אתה צריך לפרשו בדרך זה מפני שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם
וכל שהוא מבושל ביותר בני אדם קורין אותו מבושל והנודר מן המבושל אסור בו, ואחר
שכן, אתה צריך לפרשו במבושל שאינו נגמר אלא שהוא כמאכל בן דרוסאי...".
(ע"כ מאירי)
וראה
עוד בדברי הרמב"ם בהלכות שבת (כא,יג) שכתב: "כבשין ושלקות שסחטן - אם
לרכך גופן, מותר; ואם להוציא מימיהן, אסור". היוצא מהלכה זו, דבר שלוק דרך
בני אדם לסוחטו. מדוע? כי בשליקה הוא התרכך במים, כי שלוק הוא מבושל הרבה יותר
מסתם בישול, ודבריו שם הם כדברי רש"י ששלוק הוא מבושל הרבה.
היוצא
מכל הנזכר לעיל, צדקו דברי המאירי שאין הגדרה ברורה לשלוק, כי לפעמים
שלוק הוא מבושל יותר מידי, ולפעמים הוא מבושל קצת. וכך הם פני הדברים גם
בביאור דברי הרמב"ם. אלא שצריך להוסיף הבהרה, כי השליקה נעשית במים בלבד,
ואילו הבישול נעשה במים ובתבלין, וכפי שמוכח מההלכה בהלכות נדרים (ט,א).
[2]
ראה במאמר "המקור התלמודי לחיוב עשיית חליטה בהכשרת הבשר" שכתבנו,
שהרמב"ם למד מההלכה שלפנינו, שאין להתיר אכילת בשר מבושל על ידי מליחה לבדה,
אלא אחר המליחה צריך לחלוט את הבשר, כלומר להשליכו לתוך מים רותחים כדי שיהיה מותר
לאוכלו מבושל.
לשון
התלמוד פסחים (עד,א-ב): "אמר רבה: האי מולייתא שריא. אמר ליה אביי: והא קא
בלע דמא! - אמר ליה: כבולעה כך פולטה... והילכתא: מולייתא שרי, אפילו פומא לעיל".
וכתב הרי"ף (חולין לא,ב מדפיו): "והלכתא מוליאתא שריא ואפילו
פומא לעיל ודוקא לצלי כעין הפסח שהוא צלי אבל לקדרה לא". מולייתא הוא
עוף שלם שמילא חללו בשר וביצים, הסוגיה עוסקת כאשר רוצה לצלות את העוף השלם
הממולא, ונאמר בה, שמותר לאכול את העוף עם המילוי שבתוכו, אפילו שהעוף השלם חוצץ
בין האש לבין בשר המילוי, כי בסופו של דבר יש בכח האש שצולה בה את הבשר, לשרוף גם
את הדם שבבשר המילוי. היוצא מכך, אם מבשל את הבשר ולא צולה אותו, מאחר
שהעוף ממולא, אסור לאוכלו ולא את הבשר שבתוכו. וכאן נשאלת השאלה מדוע, והרי
אם מלח את העוף השלם ואת הבשר שבתוכו, כבר יצא ממנו כל דמו, ומדוע אסור לאכול עוף
ממולא אלא אם צולה אותו. על כורחנו, סוגיה זו בנויה על ההנחה שמליחת
הבשר אינה מוציאה ממנו את כל דמו, אלא לאחר המליחה צריך להשליך את הבשר לתוך מים
רותחים [=חליטה] כדי לצמות את דמו שלא ימשיך לצאת, ולכן כשמבשל עוף ממולא, בשר
המילוי מונע מפנימיות העוף להיצמת, ולכן עוף ממולא אין דרך להתיר אכילתו אלא
בצלייה.
וזה
לשון המ"מ
(בהלכה יז): "והנה דעת רבינו שמה שכתוב בהלכות [=ברי"ף] אבל לקדרה לא
[=עוף ממולא אסור לבשלו בקדירה], אף על פי שהוא מלוח ומוכשר לקדרה, דאי לא מאי איריא
מולייתא [=אם הסוגיה עוסקת בבשר שלא נמלח, מדוע הסוגיה הזכירה רק מולייתא, כלומר
עוף ממולא, שהוא מותר בצלייה ואסור בבישול, והרי אפילו עוף שאינו ממולא שלא נמלח,
אסור בבישול]. ותו דפשיטא הוא דכל בשר שלא הוכשר כדינו אסור בקדרה ואוסר תערובתו,
אלא ודאי דעת ההלכות הוא שאף על פי שהכל מלוח אסור [=משום שאם רוצה לבשל את הבשר,
צריך לחולטו, ומילוי העוף מונע את חליטתו מבפנים]. והוסיף רבינו לבאר שאפילו הבשר
שבתוכו מבושל, וכן בדין לפי שיטה זו, שהרי הטעם הוא מפני שהעופות פולטים ובולע מה
שבתוכן, ואם כן מה לי מבושל מה לי שאינו מבושל... וכן אתה למד שדעת הגאונים כן הוא
[=שצריך לחלוט את הבשר לפני בישול] מדין בני מעים שהזכיר רבינו בסמוך (בהלכה יח) בשם
הגאונים [=לשון התלמוד חולין (קיג,א): "אמר רב משרשיא: אין מחזיקין דם בבני
מעיים". ופירש רש"י: אין מחזיקין דם - אינן בחזקת דם ליאסר אם לא
נמלחו. אולם הגאונים ביארו מימרה זו אחרת, בני מעיים שמילאם בבשר צלוי, או
שלוק כלומר מבושל עם חליטה, או בביצים, אף אם בישל את בני המעיים הממולאים, ובשעת
הבישול השליך את בני המעיים לתוך מים רותחים, מותר לאכול את בני המעיים אף שהמים
הרותחים לא הגיעו לפנים הבני מעיים בגלל המילוי שלהם, משום שאין מחזיקים דם בבני
מעיים, ואין לחשוש שיהיה דם בפנים הבני מעיים שלא נחלט] נראה שהן סבורין שכל
הסוגיא הזו אפילו בבשר מלוח היא [=מביאור הגאונים נלמד, שהסוגיה עוסקת גם בבשר
שנמלח, ולכן אם הוא עוף ממולא, אף שנמלח, מאחר ולא הגיעו המים הרותחים לפנימיותו
אסור, ואם הוא בני מעיים, מאחר ואין לחשוש שיפלטו דם, אף שלא הגיעו המים הרותחים
לפנימיותם מותר] ...וטעמא מפני שאין המלח בשעור מליחה מפליט כל הדם וזהו שהצריך
רבינו למעלה (בהלכה י) להשליך הבשר לתוך מים רותחין אחר מליחה כדי שיתלבן מיד ולא
יצא דם וכשחללן מלא מבשר אין המים הרותחין נכנסין לתוכן יפה....".
וכתב
מהר"י קאפח (הערה לב): "רבנו לשטתו דכל שלא נחלט הבשר בבת אחת
מכל עבריו הרי הוא אסור, וכאן כשהוא ממולא אפלו בשר צלוי או ביצים דלא שייך בהם
פליטה, הרי הם חוצצין בפני המים הרותחין ואינן חולטין את העוף מבפנים, ומכאן ברור
שכל בשר שלא נחלט כדין אסור אפלו בדיעבד".
[3] ביאור
הרב יוחאי מקבילי.
[4] ביאור
הרב יוחאי מקבילי (בהלכה ז). ואורה ושמחה כתב (בהלכה ז): "נראה
דקליה הוא שקולה בכלי בתנור, וצליה הוא על גבי גחלים או באויר התנור ללא הפסק כלי".
[5] כמו
שנתבאר בהלכה י.
[6] מה
שהוספנו על לשון הרמב"ם, מהמילים: "אבל אם הניח בתוך הבני מעיים בשר
מלוח שלא נצלה או נחלט..." מקורו במ"מ, בהלכה שלפנינו, ובהלכה ח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה