כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות
ז,ג-ד:
השוחט בהמה ומצא בה שליל – כל חלבו מותר,
ואפילו מצאו חי: מפני שהוא כאבר ממנה. ואם שלמו לו חודשיו, ומצאו חי – אף על פי שלא
הפריס על הקרקע, ואינו צריך שחיטה – חלבו אסור, וחייבין עליו כרת; ומוציאין ממנו כל
החוטין והקרומות האסורין, כשאר הבהמות.
הושיט ידו למעי הבהמה, וחתך מחלב העובר
שכלו לו חודשיו, והוציאו – הרי זה חייב עליו כאילו חתכו מחלב האם עצמה, שהחודשים הן
הגורמין לאיסור החלב.
נוסח ההלכות מבואר:
[ג] השוחט בהמה ומצא בה לאחר שחיטה שליל
[=עובר הנמצא בגוף הבהמה לפני שלמותו] [1], שעדין לא שלמו לו חודשיו - כל חלבו
מותר באכילה, ואפילו אם הוציאו מבטן אמו כשהוא חי, מפני שהוא נחשב כאבר ממנה, וגם הַחֵלֶב
שלו נחשב כאבר מאמו, ולא כחלב האסור באכילה. וכבר נתבאר לעיל (ה,יד), שאם לא הפריס
על גבי הקרקע [=עדין לא דרך בפרסותיו על הקרקע והלך בכוחות עצמו], ניתר בשחיטת אמו.
ואם שחט בהמה, ומצא בה לאחר שחיטה, שליל ששלמו לו חודשיו, והוציאו מבטן אמו
כשהוא חי - אף על פי שלא הפריס על הקרקע, ואינו צריך שחיטה - חלבו אסור,
וחייבים על אכילתו כרת[2]. וכשירצה לאוכלו, חייב להוציא ממנו את כל החוטים והקרומים
האסורים (יתבאר להלן הלכה י),
כמו בשאר הבהמות. אבל אם שחט בהמה ומצא בה לאחר שחיטה נֵפֶל ששלמו לו חודשיו,
והוציאו מבטן אמו כשהוא מת, מאחר ונפל זה שהה בזמן השחיטה במעי אמו והוא
מת, חלבו מותר, מפני שהוא כאבר מאמו ואין לו חשיבות בפני עצמו; דרשו חכמים (חולין
ק,ב) "וְכָל... בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (דברים יד,ו), כל הנמצא
בבהמה בשעת שחיטתה מותר באכילה[3].
[ד] הושיט ידו למעי הבהמה, וחתך מֵחֵלֶב
העובר שכלו לו חודשיו, והוציאו - הרי זה חייב עליו כאילו חתכו מחלב האם
עצמה[4], שהחודשים הן הגורמים לאיסור החלב, ולא היציאה לאויר העולם בדרך של לידה.
אבל אם חתך מֵחֵלֶב העובר שכלו לו חודשיו, והשאירו בתוך מעי הבהמה בזמן
השחיטה, חלב זה מותר באכילה בשחיטת האם, משום שכל זמן שלא יצא העובר ממעי האם הוא
ניתר באכילה בשחיטתה, ואף אם חתך ממנו איברים, מאחר והם בתוך גוף האם, אף הם
ניתרים בשחיטת האם[5].
הערות:
[1] פה"מ חולין (ז,א); זבחים
(ג,ה).
[2] אף שנשחטה אמו, ואין העובר צריך
שחיטה בפני עצמו, מאחר שכלו לו חודשיו, והוא חי, חלבו אסור (מ"מ).
[3] מה שהוספנו בסוף ההלכה, "אבל אם
שחט בהמה ומצא בה לאחר שחיטה נֵפֶל ששלמו לו חודשיו, והוציאו מבטן אמו כשהוא מת...",
מקורו במ"מ, שכתב "ודע שלדברי הכל בן תשע מת הנמצא במעי בהמה
חלבו מותר שאין חדשים גורמין בלא חיות".
כדי להבין כראוי את פסק הרמב"ם
בהלכות ג-ד שלפנינו, ראוי לצטט את מקורות ההלכה.
(חולין עד,א): "משנה- השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה
חי או מת, או בן תשעה מת, קורעו ומוציא את דמו. מצא בן תשעה חי, טעון שחיטה
וחייב באותו ואת בנו דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, (חולין עד,ב) רבי שמעון שזורי
אומר אפילו בן שמנה שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. קרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה
אמו".
(חולין עה,א): "הטילה
נפל [בהמה שהפילה נפל שלא כלו חודשיו], רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה [והאוכלו
חייב כרת], ורבי שמעון בן לקיש אמר: חלבו כחלב חיה [ומותר באכילה, אם נשחטה
אמו, ולא הפריס על גבי קרקע]. רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה - אוירא גרים
[כיון שיצא לאויר, הרי הוא כבהמה, אף שלא כלו חודשיו], רבי שמעון בן לקיש אמר:
חלבו כחלב חיה - חדשים גרמי [מאחר שלא שלמו לו חודשיו, עדין אינו מוגדר כבהמה,
ולפיכך חלבו מותר]. איכא דאמרי: כל היכא דלא כלו לו חדשיו - לא כלום הוא [הפילה נפל שלא כלו חודשיו, לפי
כולם חלבו מותר, מפני שעדין אינו מוגדר כבהמה], כי פליגי - היכא דהושיט
ידו למעי בהמה, ותלש חלב של בן ט' חי ואכל; רבי יוחנן אמר: חלבו כחלב בהמה - חדשים
גרמי [עובר שכלו לו
חודשיו, ותלש חלב ממנו, והוציאו ואכלו, לפי רבי יוחנן, מאחר שכלו לו חודשיו נחשב
כבהמה, וחייב כרת על אכילתו], רבי שמעון בן לקיש אמר: חלבו כחלב חיה -
חדשים ואוירא גרמי [לפי ריש לקיש, מאחר שלא נולד כדרכו, עדין אינו נחשב כבהמה,
וחלבו מותר]".
(חולין פט,ב): "משנה- גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ
בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשים ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך
של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף ונוהג בשליל [צריך להוסיף, וחלבו אסור]. רבי
יהודה אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר. ואין הטבחין נאמנין על גיד הנשה דברי רבי
מאיר, וחכמים אומרים נאמנין
עליו ועל החלב".
מה שהוספנו במשנה (בדף פט,ב) ונוהג בשליל וחלבו אסור, משום שמי שסובר
שגיד הנשה אסור בשליל, סובר גם שחלבו אסור. ראה בהמשך המשנה, לר' יהודה אינו נוהג
בשליל וחלבו מותר, היוצא מכך, בתחילה, בסתם משנה שהוא דעת רבי מאיר, נוהג בשליל
וחלבו אסור. וכן הוא בתוספתא חולין (ז,ב): "[גיד הנשנה] נוהג בשליל וחלבו
אסור דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר אין נוהג בשליל חלבו מותר". וכן הוא בתלמוד
חולין (סט,א; עד,ב). כיון שכן, מאחר והלכה כסתם משנה, אם נחבר את סתם המשנה בחולין
(פט,ב), למשנה בדף (עד,א), ולדברי רבי יוחנן בדף (עה,א), תהיה ההלכה, השוחט בהמה
ומצא בה שליל, אם לא כלו חודשיו, חלבו מותר, ואם לא הפריס על גבי קרקע ניתר בשחיטת
אמו, ואם כלו חודשיו חלבו אסור, ואם לא הפריס על גבי קרקע ניתר בשחיטת אמו, ואף
שאינו צריך שחיטה אבל חלבו אסור.
כאן ראוי לבאר, שבתלמוד חולין (עד,ב)
נאמר: "א"ר אלעזר א"ר אושעיא: לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה בלבד.
למעוטי מאי - למעוטי חלבו וגידו". כלומר, שליל זה לפי חכמים אינו טעון שחיטה,
אבל חלבו וגידו לפי כולם אסורים, ולא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בכך. והקשה התלמוד,
שהרי מצאנו בתוספתא שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בחלבו וגידו, וביאר רבי אושעיא, שלרבי
מאיר המצריך שחיטה בשליל, לכן חלבו וגידו אסורים, ולרבי יהודה שאינו מצריך שחיטה
בשליל, לכן חלבו וגידו מותרים, נמצא שנחלקו בכך רבי מאיר ורבי יהודה! מתרץ התלמוד,
שרבי אושעיא התכוון לומר, שליל זה הקלו חכמים בדברים הנוגעים לאכילתו, שלרבי יהודה
אינו טעון שחיטה וחלבו וגידו מותרים, אבל לפי כולם אסור להרביעו על כלאים, ולחרוש
בו כלאים.
כאמור, מאחר ואנו פוסקים את סתם דברי
המשנה, כל דברי רבי אושעיא נדחו מההלכה. ואף שאנו פוסקים כחכמים במשנה (עד,א),
והשליל ניתר בשחיטת אמו, אנו פוסקים שגידו וחלבו אסורים, כסתם משנה (פט,ב).
להלן לשון ההלכות עם ביאור בסוגריים,
מהו מקור פסק הרמב"ם.
ג- השוחט בהמה ומצא בה שליל [שלא שלמו לו חודשיו. במשנה חולין (עד,א) נזכר, השוחט את הבהמה ומצא
בה בן שמונה או בן תשעה, והרמב"ם כתב שליל כמו המשנה בדף (פט,ב), כי בתחילת
ההלכה מדובר שלא כלו חודשיו] – כל חלבו מותר, ואפילו מצאו חי: מפני שהוא כאבר
ממנה [שם (עה,א) בתלמוד נאמר, הפילה נפל שלא כלו חודשיו, לפי כולם חלבו מותר,
מפני שעדין אינו מוגדר כבהמה, וזה המקור למה שכתב הרמב"ם כל חלבו מותר, שהוא
כאבר מאמו. ומה שכתב הרמב"ם ואפילו מצאו חי, כך משמע מסתמות לשון התלמוד, אם
לא כלו חודשיו בכל אופן חלבו מותר, אפילו הוא חי]. ואם שלמו לו חודשיו, ומצאו
חי – אף על פי שלא הפריס על הקרקע, ואינו צריך שחיטה – חלבו אסור, וחייבין עליו
כרת [המקור למה שכתב הרמב"ם, שאם שלמו לו חודשיו חלבו אסור, הוא דברי רבי
יוחנן שם (עה,א). ומה שכתב הרמב"ם ומצאו חי, משום שבתלמוד שם נזכר "ותלש
חלב של בן ט' חי", ואף הרמב"ם כתב ואם שלמו לו חודשיו ומצאו
חי. היוצא מכך, אם היה מת, חלבו מותר בגלל שחיטת אמו (מ"מ). ואף
שרבי יוחנן דיבר במקרה שהוציא את החלב ללא שחיטה, ולא אמר רבי יוחנן מה יהיה הדין
אם שחט את האם, מכלל דבריו נלמד, אף שחודשים גורמים לאיסור חלב, זה דוקא אם הנפל
חי ולא היתה שחיטה, אבל אם הנפל מת ונשחטה אמו, אף שכלו חודשיו, ניתר הנפל עם חלבו
בשחיטת אמו, משום הלימוד כל בבהמה תאכלו, לרבות כל הנמצא בבהמה שמותר באכילה. דרשה
זו נזכרה בתלמוד חולין (ק,ב), והזכירה רש"י בהרבה מקומות כמקור היתר אכילת
איברי השליל, כגון קג,א ד"ה איתמר נמי, ועוד. והמקור למה שכתב הרמב"ם, שאינו
טעון שחיטה, דברי חכמים במשנה (עד,א)]; ומוציאין ממנו כל החוטין והקרומות
האסורין, כשאר הבהמות.
ד- הושיט ידו למעי הבהמה, וחתך מחלב
העובר שכלו לו חודשיו, והוציאו – הרי זה חייב עליו כאילו חתכו מחלב האם עצמה,
שהחודשים הן הגורמין לאיסור החלב [בהלכה ג עיקר
המקור היה המשנה חולין עד,א, העוסקת בשוחט בהמה, עם הסתייעות בדברי רבי יוחנן
שנזכרו בדף עה,א. אולם לפנינו בהלכה ד, עיקר המקור הוא דברי רבי יוחנן שנזכרו בדף
עה,א, והוא עוסק בתולש חלב מתוך עובר שכלו לו חודשיו, שאותו חלב אסור].
[4] ואינו נחשב כאוכל בשר מן החי,
שאסור משום טריפה (נתבאר לעיל ד,י), אלא כאוכל חלב.
[5] לשון הרמב"ם: "הושיט ידו
למעי הבהמה, וחתך מחלב העובר שכלו לו חודשיו, והוציאו - הרי זה חייב עליו
כאילו חתכו מחלב האם עצמה, שהחודשים הן הגורמין לאיסור החלב". וכתב הכס"מ, אבל אם חתך מחלב העובר, והשאירו
בתוך מעי הבהמה בזמן השחיטה, חלב זה מותר באכילה בשחיטת האם. ואף שנתבאר בהלכה הקודמת שאם הוציא
עובר שלם חי שכלו חודשיו, אחר שחיטת האם, חלבו אסור, בהלכה שלפנינו שחתך מהחלב והפרידו מהעובר,
מאחר והשאירו בתוך הבהמה, אף שכלו לו חודשיו, חלב זה מותר באכילה. ומהר"ח
כסאר הוכיח כשיטת הכס"מ, מההלכה לעיל (ה,ט): "...אבל אם חתך מן
העובר שבמעיה, ולא הוציאו, ואחר כך שחטה – הרי חתיכות העובר או אברו, מותר הואיל
ולא יצא". כלומר, אם חתך חתיכת בשר, או אבר שלם, מן העובר שבמעי הבהמה [=לא
מהבהמה, אלא מהעובר שבמעיה], ולא הוציאם מחוץ לבהמה, ואחר כך שחט את הבהמה - הרי
חתיכת הבשר של העובר, או אברו, מותרים באכילה, הואיל ולא יצאו ממנה, והם ניתרים
בשחיטת האם ואינם נחשבים כאבר מן החי. משום שכל זמן שלא יצא העובר ממעי האם הוא
ניתר באכילה בשחיטתה, ואף אם חתך ממנו איברים, מאחר והם בתוך גוף האם, אף הם
ניתרים בשחיטת האם (משנה חולין ד,א), ואינם אסורים משום אבר מן החי. ושם
הרמב"ם לא חילק אם חתך בשר או חלב, משמע שבכל אופן אבר זה שחתכו והשאירו
בבהמה בזמן השחיטה מותר באכילה. וכבר ביארנו שם, שמקור הלכה זו משנה חולין
(ד,א): "חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה [=אם חתך אבר מהעובר שבתוך הבהמה,
והשאיר את החתיכות שחתך בתוכה, ושחט את האם, העובר ואבריו שחתך, מותרים באכילה] מן
הטחול ומן הכליות אסור באכילה [=אולם אם חתך מהבהמה חתיכה מהטחול והכליות, והניחם
בתוכה ושחטה, אסורים באכילה] זה הכלל דבר שגופה אסור שאינו גופה מותר [=והכלל הוא:
דבר שהוא מגוף הבהמה שחתכו והיה בתוכה בשעת שחיטה אסור באכילה, ואילו אם האבר שחתך
היה שייך לעובר, שאינו מגוף הבהמה, וחתכו והיה בתוכה בשעת שחיטה, אותו אבר מותר
באכילה]".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה