כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ה,ו-ז:
[ו] בשר
המדולדל בבהמה, ואבר המדולדל בה – אם אינו יכול לחזור ולחיות – אף על פי שלא פירש
אלא אחר שנשחטה, אסור; ואין לוקין עליו. ואם מתה הבהמה, רואין אותו כאילו נפל
מחיים; לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי. אבל היכול לחזור ולחיות – אם נשחטה
הבהמה, הרי זה מותר.
[ז]]
שמט אבר או מיעכו או דכו, כגון הביצים שמיעך אותן או ניתקן – הרי זה אינו אסור מן
התורה, שהרי יש בו מקצת חיים ולפיכך אין מסריח; ואף על פי כן אסור לאוכלו ממנהג
שנהגו כל ישראל מקדם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי.
נוסח
ההלכות מבואר:
[ו]
בשר המדולדל בבהמה, ואבר המדולדל בה, כלומר שהבשר או האבר התחילו להיתלש מהבהמה
והם מחוברים אליה ברפיון עם מעט נימי דם[1] -
אם נתלשו מגוף הבהמה הרבה, באופן כזה שאינם יכולים לחזור ולהתאחות ולהתחבר לגוף
הבהמה, וסופם להתייבש - אף שנשחטה הבהמה כשהם מחוברים בה, והם נותקו מגוף הבהמה רק
אחר שנשחטה, אסור לאוכלם מהתורה, ואם עבר ואכלם אינו לוקה על כך[2]. אולם אם מתה
הבהמה, רואים אותם כאילו נפלו ונותקו מהבהמה כבר בחייה, ואם אכלם לוקה על כך משום
אבר מן החי[3]. ואם נתלשו מגוף הבהמה קצת, באופן כזה שיכולים לחזור ולהתאחות
ולהתחבר לגוף הבהמה בזכות נימי הדם המרובים שנשארו מחוברים - אם נשחטה
הבהמה, מותר לאוכלם, ואם מתה ואכלם לוקה משום נבילה [לא משום אבר מן החי][4].
[ז]
שמט אבר [=משכו וניתקו, ועדין הוא מחובר עם נימי דם שיש בהם כדי לקיימו] או
מיעכו או דכו, כגון הביצים [=האשכים] שמיעך אותן או ניתקן [ועדין הם מחוברים עם
נימי דם שיש בהם כדי לקיימן] - הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת
חיים ולפיכך אינו מסריח[5]; ואף על פי כן אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מתקופת
התלמוד[6] שלא לאוכלו, שהרי הוא דומה לאבר מן החי[7].
הערות:
[1] בהלכה שלפנינו הלכה ו,
מדובר שאין באיברים המדולדלים חיים ולכן אסור לאוכלם מצד הדין, אולם מאחר
והם עדין בתוך גוף הבהמה לכן אין לוקים על אכילתם, ואילו בהלכה הבאה הלכה ז, מדובר שיש באיברים
המעוכים או המנותקים מקצת חיים ולכן אסור לאוכלם רק מצד המנהג ולא מצד הדין.
ואף שכתבנו בשתי הלכות אלו, שהאבר מחובר עם נימי דם, צריך להבחין באיכות החיבור.
בתחילת הלכה ו מדובר שהאבר מחובר עם מעט נימי דם, וסופו להתייבש, ולפיכך אף
אם נשחטה הבהמה אסור לאוכלו מהתורה, אולם אינו לוקה על אכילתו. בהלכה ז מדובר
שהאבר מחובר עם יותר נימי דם, ואין סופו להתייבש, ואף אם נשחטה הבהמה אסור
לאוכלו ממנהג. בסוף הלכה ו מדובר שהאבר מחובר עם הרבה נימי דם, וסופו
להתרפא ולהתחבר, ואם נשחטה הבהמה מותר לאוכלו.
[2] המ"מ
ביאר בהלכה יא: "ודע שדעת רבינו שאף על פי שאין בהן מלקות כשנחתכו אחר
שחיטה, הרי הן אסורין מן התורה, ואין איסורן מדבריהם בלבד, אלא הרי הן
כחצי שיעור דאתו מריבוי ואין לוקין עליו. ומה שכתבתי לעיל, דאמר רבי יוחנן אין
בהן אלא מצות פרישה, פירושו שהן אסורין מן התורה, ואין בהן מלקות, אבל הוא מצוה
לפרוש מאכילתו". וכך כתב מהר"ח כסאר בביאור דעת הרמב"ם.
וכך
משמע מלשון הרמב"ם שכתב "אסור; ואין לוקין עליו", ואם הדבר אסור
מדברי חכמים מדוע צריך להשמיענו שאין לוקים על אכילתם. וכך משמע מהלכה הבאה: "שמט אבר
או מיעכו או דכו, כגון הביצים שמיעך אותן או ניתקן – הרי זה אינו אסור מן התורה,
שהרי יש בו מקצת חיים ולפיכך אין מסריח; ואף על פי כן אסור לאוכלו ממנהג
שנהגו כל ישראל מקודם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי". מלשון זה משתמע, שמט אבר
או מיעכו אינו אסור מהתורה אלא ממנהג, אבל אבר ובשר המדולדלים אסורים מהתורה אולם
אינו לוקה על אכילתם.
[3]
בהלכה שלפנינו נאמר, שבשר המדולדל בבהמה, שניתק ממנה באופן כזה שאינו יכול להתחבר
ולהתאחות, ומתה הבהמה, לוקה על אכילתו משום אבר מן החי. וצריך לבאר שמדובר
בחתיכת בשר הנחשבת אבר, שאין בה עצם, כגון חֵלֶב או ביצים או לשון וכיוצא בהם,
משום שרק באופן זה ילקה משום אבר מן החי ולא משום טריפה. כמו שנתבאר לעיל בהלכה ב,
אבר שאין בו עצם - בין שחתך את כולו בין שחתך את מקצתו, הרי הוא אסור משום אבר מן
החי, כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והחלב. אבר שיש בו עצם - אינו חייב עליו
משום אבר מן החי, עד שיפרוש כברייתו בשר וגידים ועצמות; אבל אם פירש מן החי הבשר
בלבד - חייב עליו משום טריפה כמו שביארנו לעיל (ד,י).
[4]
מה שהוספנו בסוף ההלכה על לשון הרמב"ם, ואם מתה ואכלם לוקה משום נבילה...
מקורו במ"מ.
[5] מהר"ח
כסאר ביאר, שאין להשוות את ההלכה שלפנינו להלכה ט, שם נאמר: "המושיט ידו
למעי הבהמה, וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן, והניח החתיכות בתוך מעיה, ואחר
כך שחטה - הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי, ואף על פי שהוא בתוך
מעיה". משום שבהלכה שלפנינו מאחר שהבצים נמצאות בכיסן ואינן מסריחות הם
נחשבות כאילו לא נחתכו ולכן אין בהם איסור אבר מן החי.
[6] לשון
הרמב"ם: "ממנהג שנהגו כל ישראל מקדם". והכוונה לתקופת התלמוד,
שכבר אז היה מנהג לאסור אכילתם, כמו שנזכר בתלמוד חולין (צג,ב): "א"ל
רבי יוחנן [דור שני לאמוראים] לרב שמן בר אבא [שהיה בבלי]: הני ביעי חשילתא -
שריין, ואת לא תיכול משום, ואל תטוש תורת אמך". אמנם בארץ ישראל נחלקו רב אמי
ורב אסי [דור שלישי לאמוראים] האם מותר לאוכלם [ביעי חשילתא; רב אמי ורב אסי, חד
אסר וחד שרי. חולין צג,א], אולם בבבל כבר פשט המנהג לאסור אכילתם. ומפרש
הרמב"ם, שחילוקי המנהגים שנזכרו בתלמוד שייכים רק לתקופת התלמוד, אולם
לאחר מכן, ממה שהביא התלמוד את מנהג בבל, כך צריכים לנהוג כולם, שהרי בארץ ישראל
נפלה מחלוקת בין החכמים, ויש שאסרו אכילתם גם בארץ ישראל, ויש בכוחו של מנהג בבל
להכריע את המחלוקת, משום שאנו נגררים ונמשכים אחרי מנהג בבל. וכך כתב הגר"א
(יו"ד סימן סב סק"ד, בשם הר"ן). ואין להקשות על כך מהאמור
להלן (ז,ו) חלב שעל הקיבה העקום כמו קשת אסור, ובתלמוד חולין (נ,א) נזכר שבבבל
נהגו בו היתר, משום שמנהג זה נדחה שם בתלמוד בלשון הראשון שהוא שלא כדין [בתלמוד
הובאו שם שתי לשונות], וההלכה כלשון הראשון שהובא שם בסוגיה.
[7]
ראה בהערה [1],
שביארנו את ההבדל שיש בין הלכה
ו להלכה ז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה