ההגדרה של ברכות התורה על ספר תורה

ההגדרה של ברכות התורה על ספר תורה

שאלה: בספר ילקוט משה, הלכות קריאת ספר תורה, פרק כ"ח הלכה מ"א, נאמר: "אין קוראים בחומשים בבתי כנסיות, משום כבוד הציבור, ובשעת הדחק כשאין להם אלא חומשים, מותר לקרוא בהם בציבור, והעולים יברכו לפני כל קריאה ואחריה." הלכה זו נשענת על דברי הרמב"ם בתשובה (סימן רצ"ד).

אולם עיון בתשובת הרמב"ם מעלה קושי מסוים. אחד הנימוקים שהרמב"ם מביא להתיר את הקריאה בחומש בציבור עם ברכה – וטוען שהברכה אינה לבטלה – הוא: "הלא תראה שהקורא בשחר קודם שיתפלל משנה או תלמוד או הלכה או מדרש מברך ואח"כ קורא או דורש. הנה למדת שההגיה בתורה היא המצווה שעליה אנו מברכין."

רציתי לשאול על עצם הנימוק, שכן ברכות התורה נאמרות בבוקר פעם אחת בלבד, והן מועילות לכל העיסוק בתורה במשך היום. לעומת זאת, ברכות הקריאה בתורה בציבור אינן נובעות מעצם הלימוד אלא ממצוות הקריאה בציבור.

כיצד ניתן להסיק מן ההגיה בלימוד (שעליה מברכים בבוקר) היתר לברך על קריאה מתוך חומש בציבור, כאשר לכאורה מדובר בשני דינים שונים, ברכת התורה בבוקר על כל לימוד התורה שיהיה במהלך היום, לעומת ברכות הקריאה בציבור שהיא חלק מקדושת מעמד?

תשובה: שאלת, כיצד הוכיח הרמב"ם בתשובה (סי' רצד) את ההיתר לברך על ספר תורה פסול, ממה שאנו מברכים בבוקר ברכות התורה על עצם הלימוד, והרי בבוקר אנו מברכים על לימוד התורה שיהיה במשך כל היום, ואילו בקריאת התורה אנו מברכים כחלק מקדושת המעמד. והתשובה: כבר כתבנו בספר ילקוט משה תפילה, פרק יז הערה כח, ברכות התורה הם ברכות השבח על לימוד תורה, וגם האישה שייכת בלימוד תורה בהלכות הנוגעות אליה, ואם תרצה תלמד את כל דברי התורה. והראיה לכך, שהרי מפסיק בדיבור במשך היום בין הברכות לבין הלימוד, ואף ישן שינת קבע, ואילו היו ברכות אלה ברכת המצווה, היה צריך לחזור ולברך אותם בכל פעם שלומד. כיון שכן, גם הברכות על קריאת התורה הם ברכות השבח, שהרי בתחילה תיקנו שיברכו רק הקורא הראשון והקורא האחרון, ואם הם ברכות המצוה כיצד הקוראים שאחר הקורא הראשון יכולים לצאת בברכתו של הראשון, ועוד שמא הפסיקו בדיבור לאחר הברכה, ועוד הרי שהו אחר הברכה ושמא הסיחו דעתם. מכל השאלות האלו נמצאנו למדים, שגם ברכות התורה על הקריאה בספר תורה הם ברכות השבח. כיון שכן, נבין כיצד הרמב"ם הוכיח מברכות התורה שבשחר, על ברכות התורה שבספר תורה, כי כולם הם ברכות השבח, והברכה היא על עצם העיסוק בדברי תורה, ולא על גוף הקריאה מתוך ספר תורה, ואין להתייחס לברכות אלו כמו ברכת המצוה.

מדוע שהמברך לא יכוון להוציא ידי חובה את הבעל קורא

שאלה: במנהג הרווח כיום, העולה לתורה הוא המברך את הברכות אך את הקריאה בפועל מבצע בעל הקורא.

השאלה היא, במקרה שבו כבר קראו לאדם לעלות לתורה אך הוא אינו יודע לקרוא כראוי מתוך ספר התורה ואין בידו להימנע מהעלייה (למשל משום כיבוד אב או טעם אחר של שלום), האם יש טעם שיודיע לבעל הקורא שהוא מכוון להוציא אותו ידי חובה בברכות באופן שבעל הקורא ייחשב כעולה לתורה בפועל במקומו? ואם כן, האם יש בכך גם כדי להסיר את הצורך שהעולה יקרא בלחש עם בעל הקורא?

שאלה עקרונית הנגזרת מכך היא: האם בכלל ניתן להוציא אחרים בברכת המצוות כאשר המברך עצמו אינו מקיים את המצווה?

תשובה: שאלת, במציאות שיש בעל קורא הקורא בתורה, האם יש אפשרות שהמברך יכוון להוציא את הבעל קורא ידי חובת הברכות, וממילא לא יצטרך המברך לקרוא בעצמו בלחש. ועוד כתבת, אולי מי שאינו מקיים המצוה לא יכול להוציא אחר ידי חובה. והתשובה: הקריאה בתורה בציבור היא חובת ציבור ולא חובת יחיד. מי שלא שהה בציבור בזמן קריאה, אינו חייב להשלים את הפרשה שחיסר. תקנת חכמים לקיום מצוה זו, שיהיה אחד קורא לכל הציבור להשמיעם, ועוד תיקנו שיברכו לפני קריאה זו ואחריה, בתחילה תיקנו שיברכו הקורא הראשון והקורא האחרון, ולאחר מכן תיקנו שיברך כל קורא. כפי שכתבנו (בתשובה של "ההגדרה של ברכות התורה על ספר התורה") ברכות אלו הן ברכות שבח. תקנת חכמים היתה, שזה שמשמיע לציבור את הקריאה, גם יברך ויודה וישבח לפני הקריאה ואחריה. אלו שקוראים על ידי בעל קורא, והמברך קורא בלחש, מנסים להיצמד לתקנת חכמים, אולם בהסתכלות פשוטה מעשיהם אינם תקנת חז"ל כי לא תיקנו חכמים ברכה למי שאינו מוציא את הציבור ידי חובה. למרות האמור, בשעת הדחק שינו החכמים האחרונים קצת את תקנת חכמים, ותיקנו שיקרא בלחש והבעל קורא יקרא בקול. כיון שכן, לא יועיל שיברך להוציא את הבעל קורא ידי חובת הברכות, כי מעולם לא היתה כזו תקנת חכמים, שאחד יברך ואחד יקרא, אלא הקורא המוציא את הציבור ידי חובה הוא זה שצריך לברך. ואם אין מי שיודע לקרוא, היודע לקרוא יעלה וירד שבע פעמים ויברך ויקרא בעצמו שבע פעמים, כמו שנאמר בהלכות תפילה יב,יז: "ציבור שלא היה בהן יודע לקרות אלא אחד – עולה וקורא ויורד ויושב, וחוזר וקורא שנייה ושלישית, עד שיגמור מניין הקוראין של אותו היום".

בנוגע למה שכתבת, מי שאינו מקיים את המצוה, אינו יכול לברך לאחר ולהוציאו ידי חובת הברכה על המצוה, כשהמברך בעצמו אינו מקיים את המצוה. לכאורה על פי האמור בהלכות ברכות אין הדבר כך, ויכול לברך לאחר להוציאו ידי חובת הברכה על המצוה, אם היא אינה ברכת הנייה שאין בה מצוה. וזה לשון הרמב"ם בהלכות ברכות א,י: "כל הברכות כולן, אף על פי שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן, כדי להוציאן – חוץ מברכת ההניה שאין בה מצוה, שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עימהן. אבל ברכת ההניה שיש בה מצוה – כגון אכילת מצה בלילי הפסח, וקידוש היום – הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותין, אף על פי שאינו אוכל ושותה עימהן". אולם כאמור, בקריאת התורה אף שהברכה על מצוות הקריאה, תקנת חכמים היתה שהקורא לציבור ומוציאם ידי חובה יברך, ואם אין מי שיודע לקרוא, היודע לקרוא יעלה וירד שבע פעמים ויברך ויקרא בעצמו שבע פעמים.

המשך הנ"ל

שאלה: סליחה שאני חוזר ושואל באותו נושא, פשוט חשוב לי להבין את הנקודה עד הסוף. הרי כשהעולה לתורה קורא בלחש יחד עם בעל הקורא, יוצא שהוא בעצם עסוק בקריאה לעצמו ולא שומע את הקריאה בקול רם לציבור – שהיא הקריאה שעליה תקנו חז"ל את הברכות. אם הברכות תוקנו על הקריאה לציבור, וזו מתבצעת ע"י בעל הקורא, אז בימינו בדיעבד כשאחד מברך ואחר קורא – לא נכון יותר שהמברך יקשיב לקריאת הציבור כמי שהוא חלק מהציבור ולא יקרא לעצמו בלחש? שהרי אם הוא קורא בלחש זה נראה כאילו הוא בירך לפני הקריאה בציבור, פנה לעיסוקיו ואז בירך בגמר הקריאה, הוא בעצם בירך על קריאה פרטית שעליה לא תקנו חז"ל לברך (שהרי את הקריאה בלחש רק הוא שומע ולא הציבור) ואז אולי חלילה הברכות שהוא בירך הן לבטלה.

תשובה: אם נלך לפי התלמוד והרמב"ם, הרי שאין לתקנת הבעל קורא שום ביסוס הלכתי, והיא נגד ההלכה, כי מעולם לא מצאנו שאחד יברך ואחד יקיים את המצוה, כאשר המברך כלל אינו מחויב במצוה, כמו במקרה שלפנינו שחכמים תיקנו ברכה למי שמוציא את הציבור ידי חובה. ואין איש אחר יכול לברך לו, ולכוון עליו שיצא ידי חובת הברכה, כי מברך זה, כלל אינו שייך במצוות הקריאה בתורה בציבור. כיון שכן, שאלתך נוגעת רק לבדיעבד, לפי האחרונים שתיקנו בעל קורא, שלא לפי התלמוד והרמב"ם, ואז אתה אומר בא נבדוק מה עדיף.

מאחר שגם מתקני הבעל קורא ידעו שאין אפשרות שאחד יברך ואחד יקרא, כי אין כזו תקנה, לפיכך הם השתדלו לשייך ולחבר את המברך לקיום המצוה. אמנם לפי התלמוד והרמב"ם שיוכם וחיבורם לא מועיל, כי הקורא בלחש אינו קורא לציבור, ולכן לפי התלמוד והרמב"ם ברכתו לבטלה, והוא נוהג שלא כשורה, אולם כעת אנו מדברים בדיעבד, שלא כפי התלמוד והרמב"ם. ולכן אמרו מתקני הבעל קורא, שיקרא בלחש, ובכך יהיה כעין שיוך וחיבור של הבעל קורא לקיום המצוה להוציא את הציבור ידי חובה.

אכן הקורא בלחש אינו מוציא את הציבור ידי חובה, אבל זו בדיוק תקנת הבדיעבד, שהוא כאילו מוציא את הציבור ידי חובה. אבל שאחד יברך ואחד יקרא, זה ממש ברכה לבטלה גם לפי דעת מתקני תקנת הבעל קורא.