כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ה,ט-יב:
[ט] המושיט ידו למעי הבהמה, וחתך מן
הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן, והניח החתיכות בתוך מעיה, ואחר כך שחטה - הרי אותן
החתיכות אסורות משום אבר מן החי, ואף על פי שהוא בתוך מעיה; אבל אם חתך מן העובר
שבמעיה, ולא הוציאו, ואחר כך שחטה - הרי חתיכות העובר או אברו, מותר הואיל ולא
יצא.
עובר שהוציא ידו או רגלו, נאסר אותו אבר
לעולם, בין שחתכו קודם שתישחט אימו, בין שחתכו אחר שנשחטה אימו; ואפילו החזיר אותו
אבר למעי אימו, ואחר כך נשחטה או נולד הוולד, וחיה כמה שנים - הרי אותו האבר, אסור
משום טריפה: שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו - נאסר כבשר שפירש מן החי, שנאמר "ובשר
בשדה טריפה" (שמות כב,ל), כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה, נעשה טריפה כמו
שביארנו.
[י] הוציא מקצת האבר, ונשאר מקצתו בפנים
- אפילו לא נשאר אלא מיעוטו - היוצא אסור, ושבפנים מותר; ואם חתך היוצא מן האבר
אחר שהחזירו, ונשחטה - חותך אותו שיצא בלבד, ושאר האבר מותר. ואם לא החזירו, וחתכו
והוא בחוץ, בין שחתכו קודם שחיטה או אחר שחיטה - מקום החתך אסור, והוא המקום שכנגד
האוויר: אחר שיחתוך היוצא, חוזר וחותך מקום החתך.
[יא] אבל אבר עובר שיצא וחתכו קודם
שחיטה, והוא בחוץ - הרי זה אבר מן החי, ולוקין עליו; ואם נחתך אחר שחיטה - האוכלו
אינו לוקה, ואפילו מת העובר קודם שחיטה. ואם מתה הבהמה, ואחר כך חתכו - האוכלו
לוקה משום אבר מן החי.
[יב] עובר שהוציא אבר ונאסר האבר, ואחר
כך נולד, והרי היא נקבה - החלב שלה אסור לשתותו מספק: הואיל והוא בא מכלל האברים,
ויש בה אבר אחד אסור; והרי זה כחלב טריפה שנתערב בחלב טהורה.
נוסח ההלכות מבואר:
[ט] המושיט ידו למעי הבהמה, וחתך מן הטחול ומן
הכליות וכיוצא בהם[1], והניח החתיכות בתוך מעיה, ואחר כך שחטה - הרי אותן חתיכות
אסורות משום אבר מן החי ואף על פי שהן בתוך מעיה, מפני שנותקו מהבהמה לגמרי, ואינן
יונקות ממנה, [אבל אינו לוקה על אכילתם][2]. מה שכתבנו זה כשחתך מאיברי הבהמה
עצמה, אבל לגבי איברי העובר, כל זמן שהם בתוך גוף הבהמה אינם נחשבים כתלושים ממנה,
ושחיטת האם מתירתם באכילה; לפיכך אם חתך חתיכת בשר, או אבר שלם, מן העובר שבמעי הבהמה,
ולא הוציאם מחוץ לבהמה, ואחר כך שחט את הבהמה - הרי חתיכת הבשר של העובר, או אברו,
מותרים באכילה, הואיל ולא יצאו ממנה, והם ניתרים בשחיטת האם ואינם נחשבים כאבר מן
החי[3].
[ט] עובר שהוציא ידו או רגלו, נאסר אותו אבר לעולם, בין
שחתכו קודם שתישחט אימו [=שהאוכלו לוקה משום אבר מן החי][4], בין שחתכו אחר שנשחטה
אימו [=שהאוכלו אינו לוקה משום אבר מן החי, אבל אסור משום טריפה][5]. ואפילו החזיר
אותו אבר למעי אימו, ואחר כך נשחטה [אמו, כשהאבר בתוכה, ולאחר שחיטתה הוציאו את
העובר ממעיה מת, ושחיטתה מתירה את אכילת העובר ללא שחיטה כמו שיתבאר בהלכה יד], או
[אם הוציא העובר אבר והחזירו, ולא נשחטה אמו, אלא אחר כך] נולד הוולד, וחיה כמה
שנים – הרי אותו האבר [שיצא מהאם והחזירו], אסור משום טריפה: שכל בשר שיצא חוץ
למחיצתו - נאסר כבשר שפירש מן החי, שנאמר "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה"
(שמות כב,ל), כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה, נעשה טריפה כמו שביארנו[6].
[י]
הוציא מקצת האבר, ונשאר מקצתו בפנים - אפילו לא נשאר אלא מיעוטו - היוצא אסור,
ושבפנים מותר; ואם חתך היוצא מן האבר אחר שהחזירו, ונשחטה - חותך אותו שיצא בלבד,
ושאר האבר מותר. ואם לא החזירו, וחתכו והוא בחוץ, בין שחתכו קודם שחיטה או אחר
שחיטה - מקום החתך אסור, והוא המקום שכנגד האוויר: אחר שיחתוך היוצא, חוזר וחותך
מקום החתך.
[יא]
כל[7] אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה, והוא בחוץ - הרי זה אבר מן החי, ולוקים על
אכילתו. ואם נחתך אחר שחיטה - אינו נאסר משום אבר מן החי, אלא משום טריפה, אולם
אינו לוקה על אכילתו[8]. ואפילו מת העובר קודם שחיטה, אין מיתת הוולד עושה ניפול,
כלומר שאין מחשיבים את האבר שניתק מהבהמה בחייה. ואם מתה הבהמה, ואחר כך חתכו -
האוכלו לוקה משום אבר מן החי, מפני שמיתת הבהמה עושה ניפול, כלומר שאנו מחשיבים
שניתק האבר מהבהמה בחייה[9].
[יב] עובר שהוציא אבר ונאסר האבר, ואחר כך נולד[10], והרי
היא נקבה - החלב שלה אסור לשתותו מספק: הואיל והוא בא מכלל האברים, ויש בה אבר אחד
אסור; והרי זה כַּחֲלֵב טריפה שנתערב בַּחֲלֵב טהורה.
הערות:
[1]
איברים שבחיתוכם מן הבהמה אינה נעשית טריפה.
[2] מה
שכתבנו שנותקו מהבהמה לגמרי, כך כתב מהר"ח כסאר בהלכה ז. ומה שכתבנו
שאינו לוקה על אכילת חתיכות אלו, כך כתב מהר"ח כסאר בהלכה שלפנינו,
משום שיש להשוותם לאבר ובשר המדולדלים שנזכרו בתחילת הלכה ו, ואף ששם היו האיברים מחוברים עם מעט
נימי דם, ובהלכה שלפנינו החתיכות ניתקו לגמרי, מאחר והם נמצאות בתוך גוף הבהמה, אם
אכלם אינו לוקה על כך משום אבר מן החי.
[3]
כל זמן שלא יצא העובר ממעי האם הוא ניתר באכילה בשחיטתה, ואף אם חתך ממנו איברים,
מאחר והם בתוך גוף האם, אף הם ניתרים בשחיטת האם (משנה חולין ד,א), ואינם אסורים
משום אבר מן החי.
מקור
הלכה זו משנה חולין
(ד,א): "חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה [=אם חתך אבר מהעובר שבתוך
הבהמה, והשאיר את החתיכות שחתך בתוכה, ושחט את האם, העובר ואבריו שחתך, מותרים
באכילה] מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה [=אולם אם חתך מהבהמה חתיכה
מהטחול והכליות, והניחם בתוכה ושחטה, אסורים באכילה] זה הכלל דבר שגופה אסור
שאינו גופה מותר [=והכלל הוא: דבר שהוא מגוף הבהמה שחתכו והיה בתוכה בשעת
שחיטה אסור באכילה, ואילו אם האבר שחתך היה שייך לעובר, שאינו מגוף הבהמה, וחתכו
והיה בתוכה בשעת שחיטה, אותו אבר מותר באכילה]".
[4] כמו שיתבאר בהלכה יא, שאבר שנחתך קודם
שחיטה נאסר משום אבר מן החי.
[5] כמו
שיתבאר בהלכה יא,
שאבר שנחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה משום אבר מן החי, ובסוף ההלכה שלפנינו
יתבאר שאסור משום טריפה.
[6] לעיל
(ד,י). מקור הלכה זו ברייתא הובאה בתלמוד חולין (סח,א-ב): "ת"ש:
בהמה המקשה לילד, הוציא עובר את ידו והחזירה, ואחר כך שחט את אמו - מותר באכילה [=יצא
וחזר ושחט מותר באכילה], שחט את אמו ואחר כך החזירה - אסור באכילה [=יצא
ושחט וחזר אסור באכילה], הוציא את ידו וחתכו, ואח"כ שחט את אמו; שבחוץ -
טמא ואסור, ושבפנים - טהור ומותר [=יצא וחתך ושחט, שבחוץ טמא משום נבילה, מפני
שהוא אבר מן החי, ושבפנים טהור כי נגע באבר מחיים], שחט את אמו ואחר כך חתכו -
הבשר מגע נבלה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: מגע טרפה שחוטה [=יצא ושחט
וחתך, לר"מ האבר היוצא מטמא כנבילה, לחכמים האבר היוצא כטריפה, וכיון שנשחט
אינו מטמא חולין רק קדשים]. קתני מיהא רישא הוציא עובר את ידו והחזירה ואחר כך
שחט את אמו - מותר באכילה, מאי לאו אאבר? לא, אעובר. אי אעובר, אימא סיפא שחט את
אמו ואחר כך החזירו - אסור באכילה, ואי עובר, אמאי אסור? כדאמר רב נחמן בר יצחק לא
נצרכה אלא למקום חתך, הכא נמי: לא נצרכה אלא למקום חתך [=מבאר התלמוד, מה
שנאמר בברייתא זו, מותר באכילה אסור באכילה, הכוונה למקום חתך של האבר היוצא, אבל
העובר עצמו מותר באכילה בכל המקרים, והאבר עצמו שיצא אסור באכילה בכל המקרים]".
(ע"כ תלמוד מבואר)
להלן
ציון המקומות שבהם פסק הרמב"ם ברייתא זו. יצא וחזר ושחט מותר באכילה, כלומר,
מקום החתך של האבר מותר באכילה, אבל האבר עצמו אסור באכילה. פסקו הרמב"ם
בהלכה שלפנינו: "ואפילו החזיר אותו אבר למעי אימו, ואחר כך נשחטה",
ובהלכה הבאה: "ואם חתך היוצא מן האבר אחר שהחזירו, ונשחטה – חותך אותו שיצא
בלבד, ושאר האבר מותר".
יצא
ושחט וחזר אסור באכילה, כלומר, מקום החתך של האבר אסור באכילה, וכן האבר עצמו אסור
באכילה. לא כתבו הרמב"ם במפורש, כי אינו מצוי שתחזיר הבהמה אבר אחר שחיטה,
ואם יארע ילמד מכלל דבריו, שאין מקום החתך מותר אלא אם החזירו קודם שחיטה (מהר"ח
כסאר).
יצא
וחתך ושחט, שבחוץ טמא משום נבילה, מפני שהוא אבר מן החי. פסקו הרמב"ם בהלכה
שלפנינו: "עובר שהוציא ידו או רגלו, נאסר אותו אבר לעולם, בין שחתכו קודם
שתישחט אימו", ובהלכה יא: "אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה, והוא
בחוץ – הרי זה אבר מן החי, ולוקין עליו".
יצא
ושחט וחתך, לחכמים האבר היוצא כטריפה. פסקו הרמב"ם בהלכה שלפנינו: "עובר
שהוציא ידו או רגלו, נאסר אותו אבר לעולם... בין שחתכו אחר שנשחטה אימו... הרי
אותו האבר, אסור משום טריפה: שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו – נאסר כבשר שפירש מן החי,
שנאמר "ובשר בשדה טריפה" (שמות כב,ל), כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה,
נעשה טריפה כמו שביארנו", ובהלכה יא: "ואם נחתך אחר שחיטה – האוכלו אינו
לוקה".
על
דברי הברייתא הוסיף הרמב"ם: "או נולד הוולד, וחיה כמה שנים – הרי
אותו האבר, אסור משום טריפה". כלומר, אם הוציא העובר אבר והחזירו, ולא נשחטה
אמו, אלא אחר כך נולד הוולד, וחיה הוולד כמה שנים, הרי אבר זה אסור באכילה משום
טריפה. ביאור הדברים, בכל המקרים שהוציא העובר אבר והחזירו, בין אם נשחטה אמו והיה
הוולד מת בזמן שחיטת אמו, ובין אם לא נשחטה אמו ויצא הוולד חי מאמו, אסור לאכול את
האבר שיצא. מקור הדברים המשך הסוגיה שם, הובאה בהלכה יב) "עובר שהוציא אבר ונאסר האבר, ואחר
כך נולד, והרי היא נקבה - החלב שלה אסור לשתותו מספק". ובלשון התלמוד חולין
(סט,א): "מהו לגמוע את חלבו? [=של הוולד שהוציא אבר מאמו]... תיקו".
(ע"כ ביאור מקורות ההלכה)
בהלכה
שלפנינו כתב הכס"מ [וכך כתב המ"מ בהלכה יב, וכך כתב מהר"ח
כסאר], אימתי יש לאסור אבר שיצא מהעובר, כשיצא הוולד מהאם אחר שחיטתה, אבל אם נולד
הוולד קודם שחיטת אמו, בשחיטת הוולד הוא מתיר באכילה את כל אבריו, גם את האבר שיצא
מהאם קודם שחיטתה, שהרי הרבה אברים פורשים מהוולד בשעת לידתו, ולא יעלה על הדעת,
לאוסרם משום טריפה. ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב (הערה יא) בשם מעשה
רקח ופרי תואר, שכל אבר שיצא בשעת לידה אין לאוסרו, ומה שנזכר בהלכה איסור
לאיברים שיצאו, כשיצאו שלא בשעת לידה. ואורה ושמחה הוסיף, כדי להוכיח
שהוצאת היד אינה תחילתה של הלידה, צריך שהעובר יחזיר את היד, וההלכה עוסקת באבר
שיצא וחזר, אבל אבר שיצא ולא חזר, ונולד הוולד, אין לאסור את האבר משום טריפה, אלא
היא תחילת הלידה. וכך ביארנו את ההלכה.
[7] בכ"י
תימן הגירסה "אבל", בשאר כתבי היד ובדפוסים הגירסה "כל", וגם
בגירסת כ"י תימן, כוונת הרמב"ם לקבוע כלל כללי, אימתי לוקה משום אבר מן
החי ואימתי אינו לוקה, ולפיכך יש לבאר את גירסת כ"י תימן כשאר הגירסאות.
[8]
אבר שנחתך אחר שחיטה אינו נאסר משום אבר מן החי, אלא משום טריפה, אולם אינו לוקה
על אכילתו, מפני שהוא מחובר לגוף הבהמה בשעת שחיטתה, כמו אבר ובשר המדולדלים,
שנזכרו בהלכה ו (מ"מ).
וכך כתב מהר"י קאפח (הערה יד).
[9] להלן
סיכום ההלכות:
הלכה
ו- אבר ובשר
המדולדלים, ונשחטה, אסורים באכילה, ואינו לוקה. מתה, לוקה משום אבר מן החי.
אבר
ובשר המדולדלים, יכולים להתאחות, נשחטה, מותרים באכילה. מתה, לוקה משום נבילה
(מ"מ).
הלכה
ז- שמט, מיעך,
דך, אינו מסריח, אסור באכילה ממנהג.
הלכה
ט- חתך מהטחול
והכליות ושחטה אסורים משום אבר מהחי. אולם אינו לוקה (מהר"ח כסאר). חתך
מהעובר, והאבר בתוכה, ושחט אמו, מותר לאכול את חתיכות העובר.
עובר
שהוציא יד ולא החזירה, חתכו קודם שחיטת אמו, נאסר האבר משום אבר מן החי. חתכו אחר
שחיטה, אסור משום טריפה.
עובר
שהוציא יד, והחזיר האבר למעי אמו, ונשחטה אמו, ומת הוולד, שהוולד ניתר בשחיטת אמו.
או נולד הוולד לאחר שחיטת אמו שצריך לשוחטו בעצמו. האבר שהוציא אסור משום טריפה.
הלכה
י- הוציא מקצת
האבר, היוצא אסור, ושבפנים מותר. חתכו אחר שהחזירו, רק היוצא אסור. חתכו והוא
בחוץ, אף מקום החתך אסור.
הלכה
יא- אבר שיצא
וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ, לוקה משום אבר מן החי.
ואם
חתכו אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה [משום אבר מן החי אבל אסור משום טרפה].
ואפילו
מת העובר, [אין מיתת הוולד עושה ניפול].
ואם
מתה הבהמה ואח"כ חתכו, לוקה משום אבר מן החי [מפני שמיתת הבהמה עושה ניפול].
[10]
ראה בהלכה ט ובהערה 6,
אימתי יש לאסור אבר עובר שיצא ואחר כך נולד הוולד, כשיצא האבר שלא בשעת לידה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה