ההגדרה של ברכות התורה על ספר תורה

ההגדרה של ברכות התורה על ספר תורה

שאלה: בספר ילקוט משה, הלכות קריאת ספר תורה, פרק כ"ח הלכה מ"א, נאמר: "אין קוראים בחומשים בבתי כנסיות, משום כבוד הציבור, ובשעת הדחק כשאין להם אלא חומשים, מותר לקרוא בהם בציבור, והעולים יברכו לפני כל קריאה ואחריה." הלכה זו נשענת על דברי הרמב"ם בתשובה (סימן רצ"ד).

אולם עיון בתשובת הרמב"ם מעלה קושי מסוים. אחד הנימוקים שהרמב"ם מביא להתיר את הקריאה בחומש בציבור עם ברכה – וטוען שהברכה אינה לבטלה – הוא: "הלא תראה שהקורא בשחר קודם שיתפלל משנה או תלמוד או הלכה או מדרש מברך ואח"כ קורא או דורש. הנה למדת שההגיה בתורה היא המצווה שעליה אנו מברכין."

רציתי לשאול על עצם הנימוק, שכן ברכות התורה נאמרות בבוקר פעם אחת בלבד, והן מועילות לכל העיסוק בתורה במשך היום. לעומת זאת, ברכות הקריאה בתורה בציבור אינן נובעות מעצם הלימוד אלא ממצוות הקריאה בציבור.

כיצד ניתן להסיק מן ההגיה בלימוד (שעליה מברכים בבוקר) היתר לברך על קריאה מתוך חומש בציבור, כאשר לכאורה מדובר בשני דינים שונים, ברכת התורה בבוקר על כל לימוד התורה שיהיה במהלך היום, לעומת ברכות הקריאה בציבור שהיא חלק מקדושת מעמד?

תשובה: שאלת, כיצד הוכיח הרמב"ם בתשובה (סי' רצד) את ההיתר לברך על ספר תורה פסול, ממה שאנו מברכים בבוקר ברכות התורה על עצם הלימוד, והרי בבוקר אנו מברכים על לימוד התורה שיהיה במשך כל היום, ואילו בקריאת התורה אנו מברכים כחלק מקדושת המעמד. והתשובה: כבר כתבנו בספר ילקוט משה תפילה, פרק יז הערה כח, ברכות התורה הם ברכות השבח על לימוד תורה, וגם האישה שייכת בלימוד תורה בהלכות הנוגעות אליה, ואם תרצה תלמד את כל דברי התורה. והראיה לכך, שהרי מפסיק בדיבור במשך היום בין הברכות לבין הלימוד, ואף ישן שינת קבע, ואילו היו ברכות אלה ברכת המצווה, היה צריך לחזור ולברך אותם בכל פעם שלומד. כיון שכן, גם הברכות על קריאת התורה הם ברכות השבח, שהרי בתחילה תיקנו שיברכו רק הקורא הראשון והקורא האחרון, ואם הם ברכות המצוה כיצד הקוראים שאחר הקורא הראשון יכולים לצאת בברכתו של הראשון, ועוד שמא הפסיקו בדיבור לאחר הברכה, ועוד הרי שהו אחר הברכה ושמא הסיחו דעתם. מכל השאלות האלו נמצאנו למדים, שגם ברכות התורה על הקריאה בספר תורה הם ברכות השבח. כיון שכן, נבין כיצד הרמב"ם הוכיח מברכות התורה שבשחר, על ברכות התורה שבספר תורה, כי כולם הם ברכות השבח, והברכה היא על עצם העיסוק בדברי תורה, ולא על גוף הקריאה מתוך ספר תורה, ואין להתייחס לברכות אלו כמו ברכת המצוה.

מדוע שהמברך לא יכוון להוציא ידי חובה את הבעל קורא

שאלה: במנהג הרווח כיום, העולה לתורה הוא המברך את הברכות אך את הקריאה בפועל מבצע בעל הקורא.

השאלה היא, במקרה שבו כבר קראו לאדם לעלות לתורה אך הוא אינו יודע לקרוא כראוי מתוך ספר התורה ואין בידו להימנע מהעלייה (למשל משום כיבוד אב או טעם אחר של שלום), האם יש טעם שיודיע לבעל הקורא שהוא מכוון להוציא אותו ידי חובה בברכות באופן שבעל הקורא ייחשב כעולה לתורה בפועל במקומו? ואם כן, האם יש בכך גם כדי להסיר את הצורך שהעולה יקרא בלחש עם בעל הקורא?

שאלה עקרונית הנגזרת מכך היא: האם בכלל ניתן להוציא אחרים בברכת המצוות כאשר המברך עצמו אינו מקיים את המצווה?

תשובה: שאלת, במציאות שיש בעל קורא הקורא בתורה, האם יש אפשרות שהמברך יכוון להוציא את הבעל קורא ידי חובת הברכות, וממילא לא יצטרך המברך לקרוא בעצמו בלחש. ועוד כתבת, אולי מי שאינו מקיים המצוה לא יכול להוציא אחר ידי חובה. והתשובה: הקריאה בתורה בציבור היא חובת ציבור ולא חובת יחיד. מי שלא שהה בציבור בזמן קריאה, אינו חייב להשלים את הפרשה שחיסר. תקנת חכמים לקיום מצוה זו, שיהיה אחד קורא לכל הציבור להשמיעם, ועוד תיקנו שיברכו לפני קריאה זו ואחריה, בתחילה תיקנו שיברכו הקורא הראשון והקורא האחרון, ולאחר מכן תיקנו שיברך כל קורא. כפי שכתבנו (בתשובה של "ההגדרה של ברכות התורה על ספר התורה") ברכות אלו הן ברכות שבח. תקנת חכמים היתה, שזה שמשמיע לציבור את הקריאה, גם יברך ויודה וישבח לפני הקריאה ואחריה. אלו שקוראים על ידי בעל קורא, והמברך קורא בלחש, מנסים להיצמד לתקנת חכמים, אולם בהסתכלות פשוטה מעשיהם אינם תקנת חז"ל כי לא תיקנו חכמים ברכה למי שאינו מוציא את הציבור ידי חובה. למרות האמור, בשעת הדחק שינו החכמים האחרונים קצת את תקנת חכמים, ותיקנו שיקרא בלחש והבעל קורא יקרא בקול. כיון שכן, לא יועיל שיברך להוציא את הבעל קורא ידי חובת הברכות, כי מעולם לא היתה כזו תקנת חכמים, שאחד יברך ואחד יקרא, אלא הקורא המוציא את הציבור ידי חובה הוא זה שצריך לברך. ואם אין מי שיודע לקרוא, היודע לקרוא יעלה וירד שבע פעמים ויברך ויקרא בעצמו שבע פעמים, כמו שנאמר בהלכות תפילה יב,יז: "ציבור שלא היה בהן יודע לקרות אלא אחד – עולה וקורא ויורד ויושב, וחוזר וקורא שנייה ושלישית, עד שיגמור מניין הקוראין של אותו היום".

בנוגע למה שכתבת, מי שאינו מקיים את המצוה, אינו יכול לברך לאחר ולהוציאו ידי חובת הברכה על המצוה, כשהמברך בעצמו אינו מקיים את המצוה. לכאורה על פי האמור בהלכות ברכות אין הדבר כך, ויכול לברך לאחר להוציאו ידי חובת הברכה על המצוה, אם היא אינה ברכת הנייה שאין בה מצוה. וזה לשון הרמב"ם בהלכות ברכות א,י: "כל הברכות כולן, אף על פי שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן, כדי להוציאן – חוץ מברכת ההניה שאין בה מצוה, שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עימהן. אבל ברכת ההניה שיש בה מצוה – כגון אכילת מצה בלילי הפסח, וקידוש היום – הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותין, אף על פי שאינו אוכל ושותה עימהן". אולם כאמור, בקריאת התורה אף שהברכה על מצוות הקריאה, תקנת חכמים היתה שהקורא לציבור ומוציאם ידי חובה יברך, ואם אין מי שיודע לקרוא, היודע לקרוא יעלה וירד שבע פעמים ויברך ויקרא בעצמו שבע פעמים.

המשך הנ"ל

שאלה: סליחה שאני חוזר ושואל באותו נושא, פשוט חשוב לי להבין את הנקודה עד הסוף. הרי כשהעולה לתורה קורא בלחש יחד עם בעל הקורא, יוצא שהוא בעצם עסוק בקריאה לעצמו ולא שומע את הקריאה בקול רם לציבור – שהיא הקריאה שעליה תקנו חז"ל את הברכות. אם הברכות תוקנו על הקריאה לציבור, וזו מתבצעת ע"י בעל הקורא, אז בימינו בדיעבד כשאחד מברך ואחר קורא – לא נכון יותר שהמברך יקשיב לקריאת הציבור כמי שהוא חלק מהציבור ולא יקרא לעצמו בלחש? שהרי אם הוא קורא בלחש זה נראה כאילו הוא בירך לפני הקריאה בציבור, פנה לעיסוקיו ואז בירך בגמר הקריאה, הוא בעצם בירך על קריאה פרטית שעליה לא תקנו חז"ל לברך (שהרי את הקריאה בלחש רק הוא שומע ולא הציבור) ואז אולי חלילה הברכות שהוא בירך הן לבטלה.

תשובה: אם נלך לפי התלמוד והרמב"ם, הרי שאין לתקנת הבעל קורא שום ביסוס הלכתי, והיא נגד ההלכה, כי מעולם לא מצאנו שאחד יברך ואחד יקיים את המצוה, כאשר המברך כלל אינו מחויב במצוה, כמו במקרה שלפנינו שחכמים תיקנו ברכה למי שמוציא את הציבור ידי חובה. ואין איש אחר יכול לברך לו, ולכוון עליו שיצא ידי חובת הברכה, כי מברך זה, כלל אינו שייך במצוות הקריאה בתורה בציבור. כיון שכן, שאלתך נוגעת רק לבדיעבד, לפי האחרונים שתיקנו בעל קורא, שלא לפי התלמוד והרמב"ם, ואז אתה אומר בא נבדוק מה עדיף.

מאחר שגם מתקני הבעל קורא ידעו שאין אפשרות שאחד יברך ואחד יקרא, כי אין כזו תקנה, לפיכך הם השתדלו לשייך ולחבר את המברך לקיום המצוה. אמנם לפי התלמוד והרמב"ם שיוכם וחיבורם לא מועיל, כי הקורא בלחש אינו קורא לציבור, ולכן לפי התלמוד והרמב"ם ברכתו לבטלה, והוא נוהג שלא כשורה, אולם כעת אנו מדברים בדיעבד, שלא כפי התלמוד והרמב"ם. ולכן אמרו מתקני הבעל קורא, שיקרא בלחש, ובכך יהיה כעין שיוך וחיבור של הבעל קורא לקיום המצוה להוציא את הציבור ידי חובה.

אכן הקורא בלחש אינו מוציא את הציבור ידי חובה, אבל זו בדיוק תקנת הבדיעבד, שהוא כאילו מוציא את הציבור ידי חובה. אבל שאחד יברך ואחד יקרא, זה ממש ברכה לבטלה גם לפי דעת מתקני תקנת הבעל קורא.

אברי עובר בשחיטת אמו

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ה,ט-יב:

[ט] המושיט ידו למעי הבהמה, וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן, והניח החתיכות בתוך מעיה, ואחר כך שחטה - הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי, ואף על פי שהוא בתוך מעיה; אבל אם חתך מן העובר שבמעיה, ולא הוציאו, ואחר כך שחטה - הרי חתיכות העובר או אברו, מותר הואיל ולא יצא.

עובר שהוציא ידו או רגלו, נאסר אותו אבר לעולם, בין שחתכו קודם שתישחט אימו, בין שחתכו אחר שנשחטה אימו; ואפילו החזיר אותו אבר למעי אימו, ואחר כך נשחטה או נולד הוולד, וחיה כמה שנים - הרי אותו האבר, אסור משום טריפה: שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו - נאסר כבשר שפירש מן החי, שנאמר "ובשר בשדה טריפה" (שמות כב,ל), כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה, נעשה טריפה כמו שביארנו.

[י] הוציא מקצת האבר, ונשאר מקצתו בפנים - אפילו לא נשאר אלא מיעוטו - היוצא אסור, ושבפנים מותר; ואם חתך היוצא מן האבר אחר שהחזירו, ונשחטה - חותך אותו שיצא בלבד, ושאר האבר מותר. ואם לא החזירו, וחתכו והוא בחוץ, בין שחתכו קודם שחיטה או אחר שחיטה - מקום החתך אסור, והוא המקום שכנגד האוויר: אחר שיחתוך היוצא, חוזר וחותך מקום החתך.

[יא] אבל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה, והוא בחוץ - הרי זה אבר מן החי, ולוקין עליו; ואם נחתך אחר שחיטה - האוכלו אינו לוקה, ואפילו מת העובר קודם שחיטה. ואם מתה הבהמה, ואחר כך חתכו - האוכלו לוקה משום אבר מן החי.

[יב] עובר שהוציא אבר ונאסר האבר, ואחר כך נולד, והרי היא נקבה - החלב שלה אסור לשתותו מספק: הואיל והוא בא מכלל האברים, ויש בה אבר אחד אסור; והרי זה כחלב טריפה שנתערב בחלב טהורה.

נוסח ההלכות מבואר:

 [ט] המושיט ידו למעי הבהמה, וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהם[1], והניח החתיכות בתוך מעיה, ואחר כך שחטה - הרי אותן חתיכות אסורות משום אבר מן החי ואף על פי שהן בתוך מעיה, מפני שנותקו מהבהמה לגמרי, ואינן יונקות ממנה, [אבל אינו לוקה על אכילתם][2]. מה שכתבנו זה כשחתך מאיברי הבהמה עצמה, אבל לגבי איברי העובר, כל זמן שהם בתוך גוף הבהמה אינם נחשבים כתלושים ממנה, ושחיטת האם מתירתם באכילה; לפיכך אם חתך חתיכת בשר, או אבר שלם, מן העובר שבמעי הבהמה, ולא הוציאם מחוץ לבהמה, ואחר כך שחט את הבהמה - הרי חתיכת הבשר של העובר, או אברו, מותרים באכילה, הואיל ולא יצאו ממנה, והם ניתרים בשחיטת האם ואינם נחשבים כאבר מן החי[3].

[ט] עובר שהוציא ידו או רגלו, נאסר אותו אבר לעולם, בין שחתכו קודם שתישחט אימו [=שהאוכלו לוקה משום אבר מן החי][4], בין שחתכו אחר שנשחטה אימו [=שהאוכלו אינו לוקה משום אבר מן החי, אבל אסור משום טריפה][5]. ואפילו החזיר אותו אבר למעי אימו, ואחר כך נשחטה [אמו, כשהאבר בתוכה, ולאחר שחיטתה הוציאו את העובר ממעיה מת, ושחיטתה מתירה את אכילת העובר ללא שחיטה כמו שיתבאר בהלכה יד], או [אם הוציא העובר אבר והחזירו, ולא נשחטה אמו, אלא אחר כך] נולד הוולד, וחיה כמה שנים – הרי אותו האבר [שיצא מהאם והחזירו], אסור משום טריפה: שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו - נאסר כבשר שפירש מן החי, שנאמר "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה" (שמות כב,ל), כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה, נעשה טריפה כמו שביארנו[6].

[י] הוציא מקצת האבר, ונשאר מקצתו בפנים - אפילו לא נשאר אלא מיעוטו - היוצא אסור, ושבפנים מותר; ואם חתך היוצא מן האבר אחר שהחזירו, ונשחטה - חותך אותו שיצא בלבד, ושאר האבר מותר. ואם לא החזירו, וחתכו והוא בחוץ, בין שחתכו קודם שחיטה או אחר שחיטה - מקום החתך אסור, והוא המקום שכנגד האוויר: אחר שיחתוך היוצא, חוזר וחותך מקום החתך.

[יא] כל[7] אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה, והוא בחוץ - הרי זה אבר מן החי, ולוקים על אכילתו. ואם נחתך אחר שחיטה - אינו נאסר משום אבר מן החי, אלא משום טריפה, אולם אינו לוקה על אכילתו[8]. ואפילו מת העובר קודם שחיטה, אין מיתת הוולד עושה ניפול, כלומר שאין מחשיבים את האבר שניתק מהבהמה בחייה. ואם מתה הבהמה, ואחר כך חתכו - האוכלו לוקה משום אבר מן החי, מפני שמיתת הבהמה עושה ניפול, כלומר שאנו מחשיבים שניתק האבר מהבהמה בחייה[9].

[יב] עובר שהוציא אבר ונאסר האבר, ואחר כך נולד[10], והרי היא נקבה - החלב שלה אסור לשתותו מספק: הואיל והוא בא מכלל האברים, ויש בה אבר אחד אסור; והרי זה כַּחֲלֵב טריפה שנתערב בַּחֲלֵב טהורה.

הערות:

[1] איברים שבחיתוכם מן הבהמה אינה נעשית טריפה.

[2] מה שכתבנו שנותקו מהבהמה לגמרי, כך כתב מהר"ח כסאר בהלכה ז. ומה שכתבנו שאינו לוקה על אכילת חתיכות אלו, כך כתב מהר"ח כסאר בהלכה שלפנינו, משום שיש להשוותם לאבר ובשר המדולדלים שנזכרו בתחילת הלכה ו, ואף ששם היו האיברים מחוברים עם מעט נימי דם, ובהלכה שלפנינו החתיכות ניתקו לגמרי, מאחר והם נמצאות בתוך גוף הבהמה, אם אכלם אינו לוקה על כך משום אבר מן החי.

[3] כל זמן שלא יצא העובר ממעי האם הוא ניתר באכילה בשחיטתה, ואף אם חתך ממנו איברים, מאחר והם בתוך גוף האם, אף הם ניתרים בשחיטת האם (משנה חולין ד,א), ואינם אסורים משום אבר מן החי.

מקור הלכה זו משנה חולין (ד,א): "חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה [=אם חתך אבר מהעובר שבתוך הבהמה, והשאיר את החתיכות שחתך בתוכה, ושחט את האם, העובר ואבריו שחתך, מותרים באכילה] מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה [=אולם אם חתך מהבהמה חתיכה מהטחול והכליות, והניחם בתוכה ושחטה, אסורים באכילה] זה הכלל דבר שגופה אסור שאינו גופה מותר [=והכלל הוא: דבר שהוא מגוף הבהמה שחתכו והיה בתוכה בשעת שחיטה אסור באכילה, ואילו אם האבר שחתך היה שייך לעובר, שאינו מגוף הבהמה, וחתכו והיה בתוכה בשעת שחיטה, אותו אבר מותר באכילה]".

[4] כמו שיתבאר בהלכה יא, שאבר שנחתך קודם שחיטה נאסר משום אבר מן החי.

[5] כמו שיתבאר בהלכה יא, שאבר שנחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה משום אבר מן החי, ובסוף ההלכה שלפנינו יתבאר שאסור משום טריפה.

[6] לעיל (ד,י). מקור הלכה זו ברייתא הובאה בתלמוד חולין (סח,א-ב): "ת"ש: בהמה המקשה לילד, הוציא עובר את ידו והחזירה, ואחר כך שחט את אמו - מותר באכילה [=יצא וחזר ושחט מותר באכילה], שחט את אמו ואחר כך החזירה - אסור באכילה [=יצא ושחט וחזר אסור באכילה], הוציא את ידו וחתכו, ואח"כ שחט את אמו; שבחוץ - טמא ואסור, ושבפנים - טהור ומותר [=יצא וחתך ושחט, שבחוץ טמא משום נבילה, מפני שהוא אבר מן החי, ושבפנים טהור כי נגע באבר מחיים], שחט את אמו ואחר כך חתכו - הבשר מגע נבלה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: מגע טרפה שחוטה [=יצא ושחט וחתך, לר"מ האבר היוצא מטמא כנבילה, לחכמים האבר היוצא כטריפה, וכיון שנשחט אינו מטמא חולין רק קדשים]. קתני מיהא רישא הוציא עובר את ידו והחזירה ואחר כך שחט את אמו - מותר באכילה, מאי לאו אאבר? לא, אעובר. אי אעובר, אימא סיפא שחט את אמו ואחר כך החזירו - אסור באכילה, ואי עובר, אמאי אסור? כדאמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך, הכא נמי: לא נצרכה אלא למקום חתך [=מבאר התלמוד, מה שנאמר בברייתא זו, מותר באכילה אסור באכילה, הכוונה למקום חתך של האבר היוצא, אבל העובר עצמו מותר באכילה בכל המקרים, והאבר עצמו שיצא אסור באכילה בכל המקרים]". (ע"כ תלמוד מבואר)

להלן ציון המקומות שבהם פסק הרמב"ם ברייתא זו. יצא וחזר ושחט מותר באכילה, כלומר, מקום החתך של האבר מותר באכילה, אבל האבר עצמו אסור באכילה. פסקו הרמב"ם בהלכה שלפנינו: "ואפילו החזיר אותו אבר למעי אימו, ואחר כך נשחטה", ובהלכה הבאה: "ואם חתך היוצא מן האבר אחר שהחזירו, ונשחטה – חותך אותו שיצא בלבד, ושאר האבר מותר".

יצא ושחט וחזר אסור באכילה, כלומר, מקום החתך של האבר אסור באכילה, וכן האבר עצמו אסור באכילה. לא כתבו הרמב"ם במפורש, כי אינו מצוי שתחזיר הבהמה אבר אחר שחיטה, ואם יארע ילמד מכלל דבריו, שאין מקום החתך מותר אלא אם החזירו קודם שחיטה (מהר"ח כסאר).

יצא וחתך ושחט, שבחוץ טמא משום נבילה, מפני שהוא אבר מן החי. פסקו הרמב"ם בהלכה שלפנינו: "עובר שהוציא ידו או רגלו, נאסר אותו אבר לעולם, בין שחתכו קודם שתישחט אימו", ובהלכה יא: "אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה, והוא בחוץ – הרי זה אבר מן החי, ולוקין עליו".

יצא ושחט וחתך, לחכמים האבר היוצא כטריפה. פסקו הרמב"ם בהלכה שלפנינו: "עובר שהוציא ידו או רגלו, נאסר אותו אבר לעולם... בין שחתכו אחר שנשחטה אימו... הרי אותו האבר, אסור משום טריפה: שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו – נאסר כבשר שפירש מן החי, שנאמר "ובשר בשדה טריפה" (שמות כב,ל), כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה, נעשה טריפה כמו שביארנו", ובהלכה יא: "ואם נחתך אחר שחיטה – האוכלו אינו לוקה".

על דברי הברייתא הוסיף הרמב"ם: "או נולד הוולד, וחיה כמה שנים – הרי אותו האבר, אסור משום טריפה". כלומר, אם הוציא העובר אבר והחזירו, ולא נשחטה אמו, אלא אחר כך נולד הוולד, וחיה הוולד כמה שנים, הרי אבר זה אסור באכילה משום טריפה. ביאור הדברים, בכל המקרים שהוציא העובר אבר והחזירו, בין אם נשחטה אמו והיה הוולד מת בזמן שחיטת אמו, ובין אם לא נשחטה אמו ויצא הוולד חי מאמו, אסור לאכול את האבר שיצא. מקור הדברים המשך הסוגיה שם, הובאה בהלכה יב) "עובר שהוציא אבר ונאסר האבר, ואחר כך נולד, והרי היא נקבה - החלב שלה אסור לשתותו מספק". ובלשון התלמוד חולין (סט,א): "מהו לגמוע את חלבו? [=של הוולד שהוציא אבר מאמו]... תיקו". (ע"כ ביאור מקורות ההלכה)

בהלכה שלפנינו כתב הכס"מ [וכך כתב המ"מ בהלכה יב, וכך כתב מהר"ח כסאר], אימתי יש לאסור אבר שיצא מהעובר, כשיצא הוולד מהאם אחר שחיטתה, אבל אם נולד הוולד קודם שחיטת אמו, בשחיטת הוולד הוא מתיר באכילה את כל אבריו, גם את האבר שיצא מהאם קודם שחיטתה, שהרי הרבה אברים פורשים מהוולד בשעת לידתו, ולא יעלה על הדעת, לאוסרם משום טריפה. ולעומת זאת, מהר"י קאפח כתב (הערה יא) בשם מעשה רקח ופרי תואר, שכל אבר שיצא בשעת לידה אין לאוסרו, ומה שנזכר בהלכה איסור לאיברים שיצאו, כשיצאו שלא בשעת לידה. ואורה ושמחה הוסיף, כדי להוכיח שהוצאת היד אינה תחילתה של הלידה, צריך שהעובר יחזיר את היד, וההלכה עוסקת באבר שיצא וחזר, אבל אבר שיצא ולא חזר, ונולד הוולד, אין לאסור את האבר משום טריפה, אלא היא תחילת הלידה. וכך ביארנו את ההלכה.

[7] בכ"י תימן הגירסה "אבל", בשאר כתבי היד ובדפוסים הגירסה "כל", וגם בגירסת כ"י תימן, כוונת הרמב"ם לקבוע כלל כללי, אימתי לוקה משום אבר מן החי ואימתי אינו לוקה, ולפיכך יש לבאר את גירסת כ"י תימן כשאר הגירסאות.

[8] אבר שנחתך אחר שחיטה אינו נאסר משום אבר מן החי, אלא משום טריפה, אולם אינו לוקה על אכילתו, מפני שהוא מחובר לגוף הבהמה בשעת שחיטתה, כמו אבר ובשר המדולדלים, שנזכרו בהלכה ו (מ"מ). וכך כתב מהר"י קאפח (הערה יד).

[9] להלן סיכום ההלכות:

הלכה ו- אבר ובשר המדולדלים, ונשחטה, אסורים באכילה, ואינו לוקה. מתה, לוקה משום אבר מן החי.

אבר ובשר המדולדלים, יכולים להתאחות, נשחטה, מותרים באכילה. מתה, לוקה משום נבילה (מ"מ).

הלכה ז- שמט, מיעך, דך, אינו מסריח, אסור באכילה ממנהג.

הלכה ט- חתך מהטחול והכליות ושחטה אסורים משום אבר מהחי. אולם אינו לוקה (מהר"ח כסאר). חתך מהעובר, והאבר בתוכה, ושחט אמו, מותר לאכול את חתיכות העובר.

עובר שהוציא יד ולא החזירה, חתכו קודם שחיטת אמו, נאסר האבר משום אבר מן החי. חתכו אחר שחיטה, אסור משום טריפה.

עובר שהוציא יד, והחזיר האבר למעי אמו, ונשחטה אמו, ומת הוולד, שהוולד ניתר בשחיטת אמו. או נולד הוולד לאחר שחיטת אמו שצריך לשוחטו בעצמו. האבר שהוציא אסור משום טריפה.

הלכה י- הוציא מקצת האבר, היוצא אסור, ושבפנים מותר. חתכו אחר שהחזירו, רק היוצא אסור. חתכו והוא בחוץ, אף מקום החתך אסור.

הלכה יא- אבר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ, לוקה משום אבר מן החי.

ואם חתכו אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה [משום אבר מן החי אבל אסור משום טרפה].

ואפילו מת העובר, [אין מיתת הוולד עושה ניפול].

ואם מתה הבהמה ואח"כ חתכו, לוקה משום אבר מן החי [מפני שמיתת הבהמה עושה ניפול].

[10] ראה בהלכה ט ובהערה 6, אימתי יש לאסור אבר עובר שיצא ואחר כך נולד הוולד, כשיצא האבר שלא בשעת לידה.

אבר מדולדל או שמוט או מעוך

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ה,ו-ז:

[ו] בשר המדולדל בבהמה, ואבר המדולדל בה – אם אינו יכול לחזור ולחיות – אף על פי שלא פירש אלא אחר שנשחטה, אסור; ואין לוקין עליו. ואם מתה הבהמה, רואין אותו כאילו נפל מחיים; לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי. אבל היכול לחזור ולחיות – אם נשחטה הבהמה, הרי זה מותר.

[ז]] שמט אבר או מיעכו או דכו, כגון הביצים שמיעך אותן או ניתקן – הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים ולפיכך אין מסריח; ואף על פי כן אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקדם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי.

נוסח ההלכות מבואר:

[ו] בשר המדולדל בבהמה, ואבר המדולדל בה, כלומר שהבשר או האבר התחילו להיתלש מהבהמה והם מחוברים אליה ברפיון עם מעט נימי דם[1] - אם נתלשו מגוף הבהמה הרבה, באופן כזה שאינם יכולים לחזור ולהתאחות ולהתחבר לגוף הבהמה, וסופם להתייבש - אף שנשחטה הבהמה כשהם מחוברים בה, והם נותקו מגוף הבהמה רק אחר שנשחטה, אסור לאוכלם מהתורה, ואם עבר ואכלם אינו לוקה על כך[2]. אולם אם מתה הבהמה, רואים אותם כאילו נפלו ונותקו מהבהמה כבר בחייה, ואם אכלם לוקה על כך משום אבר מן החי[3]. ואם נתלשו מגוף הבהמה קצת, באופן כזה שיכולים לחזור ולהתאחות ולהתחבר לגוף הבהמה בזכות נימי הדם המרובים שנשארו מחוברים - אם נשחטה הבהמה, מותר לאוכלם, ואם מתה ואכלם לוקה משום נבילה [לא משום אבר מן החי][4].

[ז] שמט אבר [=משכו וניתקו, ועדין הוא מחובר עם נימי דם שיש בהם כדי לקיימו] או מיעכו או דכו, כגון הביצים [=האשכים] שמיעך אותן או ניתקן [ועדין הם מחוברים עם נימי דם שיש בהם כדי לקיימן] - הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים ולפיכך אינו מסריח[5]; ואף על פי כן אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מתקופת התלמוד[6] שלא לאוכלו, שהרי הוא דומה לאבר מן החי[7].

הערות:

[1] בהלכה שלפנינו הלכה ו, מדובר שאין באיברים המדולדלים חיים ולכן אסור לאוכלם מצד הדין, אולם מאחר והם עדין בתוך גוף הבהמה לכן אין לוקים על אכילתם, ואילו בהלכה הבאה הלכה ז, מדובר שיש באיברים המעוכים או המנותקים מקצת חיים ולכן אסור לאוכלם רק מצד המנהג ולא מצד הדין. ואף שכתבנו בשתי הלכות אלו, שהאבר מחובר עם נימי דם, צריך להבחין באיכות החיבור. בתחילת הלכה ו מדובר שהאבר מחובר עם מעט נימי דם, וסופו להתייבש, ולפיכך אף אם נשחטה הבהמה אסור לאוכלו מהתורה, אולם אינו לוקה על אכילתו. בהלכה ז מדובר שהאבר מחובר עם יותר נימי דם, ואין סופו להתייבש, ואף אם נשחטה הבהמה אסור לאוכלו ממנהג. בסוף הלכה ו מדובר שהאבר מחובר עם הרבה נימי דם, וסופו להתרפא ולהתחבר, ואם נשחטה הבהמה מותר לאוכלו.

[2] המ"מ ביאר בהלכה יא: "ודע שדעת רבינו שאף על פי שאין בהן מלקות כשנחתכו אחר שחיטה, הרי הן אסורין מן התורה, ואין איסורן מדבריהם בלבד, אלא הרי הן כחצי שיעור דאתו מריבוי ואין לוקין עליו. ומה שכתבתי לעיל, דאמר רבי יוחנן אין בהן אלא מצות פרישה, פירושו שהן אסורין מן התורה, ואין בהן מלקות, אבל הוא מצוה לפרוש מאכילתו". וכך כתב מהר"ח כסאר בביאור דעת הרמב"ם.

וכך משמע מלשון הרמב"ם שכתב "אסור; ואין לוקין עליו", ואם הדבר אסור מדברי חכמים מדוע צריך להשמיענו שאין לוקים על אכילתם. וכך משמע מהלכה הבאה: "שמט אבר או מיעכו או דכו, כגון הביצים שמיעך אותן או ניתקן – הרי זה אינו אסור מן התורה, שהרי יש בו מקצת חיים ולפיכך אין מסריח; ואף על פי כן אסור לאוכלו ממנהג שנהגו כל ישראל מקודם, שהרי הוא דומה לאבר מן החי". מלשון זה משתמע, שמט אבר או מיעכו אינו אסור מהתורה אלא ממנהג, אבל אבר ובשר המדולדלים אסורים מהתורה אולם אינו לוקה על אכילתם.

[3] בהלכה שלפנינו נאמר, שבשר המדולדל בבהמה, שניתק ממנה באופן כזה שאינו יכול להתחבר ולהתאחות, ומתה הבהמה, לוקה על אכילתו משום אבר מן החי. וצריך לבאר שמדובר בחתיכת בשר הנחשבת אבר, שאין בה עצם, כגון חֵלֶב או ביצים או לשון וכיוצא בהם, משום שרק באופן זה ילקה משום אבר מן החי ולא משום טריפה. כמו שנתבאר לעיל בהלכה ב, אבר שאין בו עצם - בין שחתך את כולו בין שחתך את מקצתו, הרי הוא אסור משום אבר מן החי, כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והחלב. אבר שיש בו עצם - אינו חייב עליו משום אבר מן החי, עד שיפרוש כברייתו בשר וגידים ועצמות; אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד - חייב עליו משום טריפה כמו שביארנו לעיל (ד,י).

[4] מה שהוספנו בסוף ההלכה על לשון הרמב"ם, ואם מתה ואכלם לוקה משום נבילה... מקורו במ"מ.

[5] מהר"ח כסאר ביאר, שאין להשוות את ההלכה שלפנינו להלכה ט, שם נאמר: "המושיט ידו למעי הבהמה, וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן, והניח החתיכות בתוך מעיה, ואחר כך שחטה - הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי, ואף על פי שהוא בתוך מעיה". משום שבהלכה שלפנינו מאחר שהבצים נמצאות בכיסן ואינן מסריחות הם נחשבות כאילו לא נחתכו ולכן אין בהם איסור אבר מן החי.

[6] לשון הרמב"ם: "ממנהג שנהגו כל ישראל מקדם". והכוונה לתקופת התלמוד, שכבר אז היה מנהג לאסור אכילתם, כמו שנזכר בתלמוד חולין (צג,ב): "א"ל רבי יוחנן [דור שני לאמוראים] לרב שמן בר אבא [שהיה בבלי]: הני ביעי חשילתא - שריין, ואת לא תיכול משום, ואל תטוש תורת אמך". אמנם בארץ ישראל נחלקו רב אמי ורב אסי [דור שלישי לאמוראים] האם מותר לאוכלם [ביעי חשילתא; רב אמי ורב אסי, חד אסר וחד שרי. חולין צג,א], אולם בבבל כבר פשט המנהג לאסור אכילתם. ומפרש הרמב"ם, שחילוקי המנהגים שנזכרו בתלמוד שייכים רק לתקופת התלמוד, אולם לאחר מכן, ממה שהביא התלמוד את מנהג בבל, כך צריכים לנהוג כולם, שהרי בארץ ישראל נפלה מחלוקת בין החכמים, ויש שאסרו אכילתם גם בארץ ישראל, ויש בכוחו של מנהג בבל להכריע את המחלוקת, משום שאנו נגררים ונמשכים אחרי מנהג בבל. וכך כתב הגר"א (יו"ד סימן סב סק"ד, בשם הר"ן). ואין להקשות על כך מהאמור להלן (ז,ו) חלב שעל הקיבה העקום כמו קשת אסור, ובתלמוד חולין (נ,א) נזכר שבבבל נהגו בו היתר, משום שמנהג זה נדחה שם בתלמוד בלשון הראשון שהוא שלא כדין [בתלמוד הובאו שם שתי לשונות], וההלכה כלשון הראשון שהובא שם בסוגיה.

[7] ראה בהערה [1], שביארנו את ההבדל שיש בין הלכה ו להלכה ז.

שכח ולא ספר ספירת העומר בלילה

שאלה: התפרסמה תשובה של הרמב"ם אדם ששכח ולא ספר יכול לספור למחרת. שאלתי, האם נכון הדבר? האם יספור למחרת ביום בברכה? והאם אם שכח למחרת ולא ספר או לא ספר מספר ימים האם יספור בברכה ביום שנזכר?

תשובה: בתשובה שפורסמה בשם הרמב"ם נאמר, לא ספר בלילה יספור למחרת ביום ללא ברכה, וכתשובה זו, כך מבאר מהר"י קאפח את לשון הרמב"ם. וכך היא שיטת השו"ע (תפט,ז).

לאחר זמן התברר שתשובה זו אינה לרמב"ם אלא לאחד מבאי בית המדרש שהיו רבותיו של הרמב"ם, כלומר אחד מתלמידי ר"י מיגש. ואולי הוא רבי מימון אבי הרמב"ם.

לשון הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (ז,כג): "שכח ולא מנה בלילה, מונה ביום". כאמור לדעת מהר"י קאפח יש לבאר לשון זה, סופר ביום ללא ברכה. אולם לדעת מהר"ח כסאר, יש לבאר לשון זה סופר ביום בברכה. וכך גם נראה לי, כדברי מהר"ח כסאר, סופר ביום בברכה.

לפי שיטת הרמב"ם, שכח ולא מנה לילה אחד או כמה לילות, מונה בשאר הלילות בברכה. מצוות ספירת העומר המתפרסת על פני ארבעים ותשע לילות העומר, אמנם נמנתה במנין המצוות כמצוה אחת, אולם בכל לילה שסופר, מקיים את אותה מצוה, ואין חסרונו של יום אחד או כמה ימים ללא ספירה, מבטל את קיום המצוות בשאר הלילות. ובתשובה שיצאה מבית מדרשו של רבותיו של הרמב"ם נאמר, שביום האחרון לא יאמר "שלמי".