כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ו,ו:
הלב, בין לצלי בין לקדירה - קורעו
ומוציא את דמו, ואחר כך מולחו. ואם בישל הלב ולא קרעו - קורעו אחר שבישלו, ומותר;
ואם לא קרעו - אין חייבין עליו כרת אלא אם כן היה לב בהמה, שכן יש בו כזית מדם
שבתוך הלב שחייבין עליו כרת.
נוסח ההלכה מבואר:
הלב, בין אם רצה לצלות אותו, ובין אם
רצה לבשלו בקדירה – צריך קודם לקורעו ולהוציא את הדם הנמצא בתוכו, ואחר כך מולחו.
[לדעת המ"מ הכס"מ ועוד מפרשים, גם קודם צלייה צריך מליחה. ואילו לדעת
מהר"י קאפח, יש לבאר: הלב, כשרוצה לבשלו, קודם יקרע את הלב, ואחר כך ידיחנו
במים, ואחר כך ימלחנו יפה יפה, ואחר כך ידיחנו במים יפה יפה, ואחר כך ישליכו למים
רותחים=חליטה (כמו שיתבאר בהלכה י); וכשרוצה לצלותו, קודם יקרע את הלב, ואם רוצה
להטעימו, ימלחנו קודם הצלייה] [1]. ואם בישל את הלב ולא קרעו - קורעו אחר שבישלו,
והלב מותר באכילה, משום שבשר הלב בפנימיותו חלק, ומחמת כך הוא סתום ואינו פולט את הדם
שבתוכו[2]. ואם לא קרע את הלב אלא אכלו עם הדם שבתוכו – אם היה בו כזית דם, חייב
עליו כרת, כגון לב של בהמה, שכן יש בו כזית דם שבשעת השחיטה כבר היה כנוס בתוך הלב
שחייבים עליו כרת[3]. וכשם שחייבים על אכילת דם חי, כך חייבים על אכילת דם
מבושל[4].
הערות:
[1] ראה במאמר "האם צריך למלוח את
הבשר לפני צלייה", שהבאנו מחלוקת בביאור דעת הרמב"ם, האם בצלייה צריך
מליחה או שאינו צריך, ולפנינו ביארנו את ההלכה על פי שתי השיטות.
[2] התלמוד בפסחים (עד,ב) כתב: "הלב
קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו - קורעו לאחר בישולו, ומותר. מאי טעמא - לאו משום דאמרינן
כבולעו כך פולטו? - שאני לב דשיע". כלומר שאין לפרש שמותר להוציא את הדם
הבלוע בתוך הלב לאחר הבישול, משום הסברא כבולעו כך פולטו, אלא משום שבשר הלב שיע. וביאר
שם רבנו חננאל: "כלומר הלב סתום הוא ואינו פולט הדם שבתוכו, וכי
קרע ליה מאחר בישולו מוצאו בתוכו ומשליכו ומותר". שיע ביאורו חלק, ורבנו
חננאל הוסיף, שמחמת חלקות הלב בפנימיותו, אין הדם שבתוכו נפלט אפילו בבישול.
כפירוש זה כתב גם אורה ושמחה, שמאחר שנפסקה חיותו של הלב, מתעבה ומתייבש ונסתמים
הפתחים הדקים שבו, ואף המים הרותחים אינם מוציאים את הדם דרך הפתחים הדקים. ולעומת
זאת, רש"י פירש שיע ואינו בולע. והוסיף מהר"י קאפח
(הערה י), שבשר הלב בפנימיותו חלק ואינו בולע את הדם, אבל דם שהתערב עם
חיצוניות הלב אוסרו באכילה. והמ"מ כתב בשם הרשב"א, שדוקא הלב
עצמו אינו נאסר, אבל מה שהתבשל עמו נאסר, שהדם יוצא ממנו ואוסר, ומשערים כאילו יש
דם כשיעור כל הלב, מפני שאין אנו יודעים את השיעור המדויק של הדם שיוצא מהלב.
[3] נתבאר לעיל בהלכה ג. בכתבי היד יש
שתי גרסאות להלכה: נוסח א- "ואם לא קרעו – אם היה בו כזית דם,
חייב עליו כרת". נוסח ב- "ואם לא קרעו – אין חייבין עליו כרת אלא
אם כן היה לב בהמה, שכן יש בו כזית מדם שבתוך הלב שחייבין עליו כרת". ומהר"י
קאפח (הערה י) העדיף את נוסח א. לשון התלמוד כריתות (כב,א): "א"ר
זירא אמר רב: לא שנו אלא בלב עוף, הואיל ואין בו כזית, אבל לב בהמה דיש בו כזית -
אסור וחייבין עליו כרת". נמצא שבתחילה כתב הרמב"ם את נוסח ב שהוא
כלשון התלמוד, ואחר כך כתב את נוסח א, כי אם ימצא כזית דם בעוף, כגון תרנגול הודו
גדול או יָעֵן, אף שהוא עוף חייב עליו כרת (על פי מהר"י קאפח, הערה י).
וכשסגננו את ההלכה כתבנו, אם היה בו כזית דם חייב כגון לב של בהמה, כי הדבר
נזכר כדוגמה, ולא כמשהו עקרוני שרק על דם הנמצא בלב הבהמה חייבים כרת.
[4] סוף ההלכה: "וכשם שחייבים על
אכילת דם חי, כך חייבים על אכילת דם מבושל", לא נזכר בדברי הרמב"ם
במפורש, והזכירוהו המפרשים בהלכה זו, משום שנזכר בה אם בישל את הלב ולא קרעו,
והוצרכו המפרשים לבאר מה יהיה הדין של דם מבושל. ומקור הדין נזכר בדברי הלח"מ
ומהר"ח כסאר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה