כתב
הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ו,יב:
כל
הדברים האלו, לבשר שצריך לבשלו. אבל לצלי, מולח וצולה מיד. והרוצה לאכול בשר חי -
מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ואחר כך יאכל; ואם חלטו בחומץ, מותר לאוכלו כשהוא
חי, ומותר לשתות החומץ שחלטו בו, שאין החומץ מוציא דם.
נוסח
ההלכה מבואר:
תהליך
הכשרת הבשר שכתבנו בהלכות
הקודמות [=הדחה, מליחה, הדחה, וחליטה] הוא, לבשר שרוצה לבשלו. אבל אם רוצה
לאכול את הבשר צלי, מולח וצולה מיד [=לדעת המ"מ הכס"מ
ועוד מפרשים, יש לבאר: כשרוצה לצלות את הבשר צריך קודם למולחו כראוי מכל צדדיו,
אולם אינו צריך להשהותו במלח כדי הילוך מיל, אלא מיד יכול לצלותו. ואילו לדעת מהר"י
קאפח, יש לבאר: הרוצה לאכול צלי אינו חייב מליחה, אולם אם רוצה להטעים את בשר
הצלי, ימלחנו קמעה, ויכול לצלותו מיד ואינו צריך להסיר את המלח מעל פני הבשר, מפני
שהאש שורפת את כל הדם המעורב במלח] [1]. ואם רוצה לאכול בשר חי - מולחו יפה
יפה ומדיחו יפה יפה, ואחר כך יאכל[2]; ואם חלט את
הבשר בחומץ, מותר לאוכלו כשהוא חי, מפני שהחומץ הצמית את פני הבשר [=סגר את
נקבוביות הבשר] שלא יצא הדם; ומותר לשתות את החומץ שחלטו בו, מפני שטבע החומץ שלא
להוציא דם מתוך הבשר, אלא להצמית את הדם בתוך הבשר, ולפיכך לא יצא דם לתוך החומץ.
בשר שחלטו בחומץ, כשם שמותר לאוכלו חי, כך מותר לאוכלו מבושל[3].
הערות:
[1] נחלקו
המפרשים בדעת הרמב"ם, האם צריך מליחה כשרוצה לצלות את הבשר. דין מליחה
כאשר צולה את הבשר נזכר בדברי הרמב"ם בכמה מקומות. בהלכות שביתת יום טוב
(ג,ד-ה) כתב הרמב"ם: "ומותר למלוח בשר לצלי על גבי העור [=כדי לרכך את
העור], ומערימים בדבר זה; כיצד – מולח מעט בשר בכאן ומעט בכאן, עד שימלח העור
כולו. במה דברים אמורים, במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה; אבל לקדירה
[=שמולח הרבה מלח], אסור למלוח על העור". בהלכה ו כתב הרמב"ם: "הלב, בין לצלי
בין לקדירה – קורעו ומוציא את דמו, ואחר כך מולחו". בהלכה יב כתב הרמב"ם:
"כל הדברים האלו, לבשר שצריך לבשלו. אבל לצלי, מולח וצולה מיד". בהלכה יג כתב הרמב"ם:
"...וחתיכה שהאדימה בתוך החומץ – היא והחומץ אסורין, עד שימלח אותה יפה
יפה ויצלה". ובהלכות איסורי מזבח (ה,יא) כתב הרמב"ם: "ומצוה
למלוח הבשר יפה יפה, כמולח בשר לצלי – שמהפך את האבר, ומולח".
לדעת
המ"מ הכס"מ ועוד מפרשים, מאחר שהרמב"ם הזכיר כמה פעמים מליחה בצלי, יש
לפרש את הדברים כפשוטם, ויש חובה למלוח את הבשר לפני צלייה כדי לפתוח את
נקבוביות הבשר שיצא הדם וישרף בשעת הצלייה, אלא שימלח בכמות מלח מועטת ממה שמולח
לקדירה, כמו שנזכר בהלכות שביתת יום טוב, ואינו צריך להשהות את הבשר במלח כדי
הילוך מיל, אלא מולח וצולה מיד כמו שנאמר בהלכה יב. מאחר שאינו משהה את הבשר במלח כדי הילוך
מיל, נראה שגם אינו צריך להדיח את הבשר לאחר מליחה, אלא האש תשרוף את המלח ואת הדם
שבתוכו. כמובן שאם רצה להדיח את הבשר כדי להמעיט במליחותו רשאי, אולם אין חובה
דוקא להדיח את הבשר לפני צלייתו.
ולעומת
זאת, לדעת הלח"מ (יובא
לשונו בהמשך ההערה) ומהר"י קאפח (הערה כב), אין חובה למלוח את הבשר
לצלי, כמו שמוכח מסתמות סוגיות התלמוד, ויש לבאר את ההלכות שהזכרנו בהתאם
לעיקרון זה. כאשר מבשל בשר בקדירה צריך להכשירו במלח כראוי, אולם כאשר צולה בשר,
אמנם מולח את החתיכה כראוי מכל צדדיה. אבל: א- כמות המלח שבו נותן את הבשר פחותה
מכמות המלח שנותן כאשר מכשיר את הבשר לקדירה. ב- אין צורך להשהות את הבשר במלח כדי
הילוך מיל כמו במכשיר את הבשר לקדירה. אמנם מהלכה יב שנכתבה אחר
הלכה י, לכאורה משמע שגם לצלי מולח את הבשר כראוי בהרבה מלח, וביאור הלשון
"מולח", כמו בהלכה י, שמולח עם הרבה מלח, אולם ההלכה בהלכות שביתת יום
טוב מלמדת, שבצלי נותן את הבשר בפחות מלח מאשר כשמכשירו לבישול בקדירה. בנוסף לכך,
אמנם מהלכה יב שנכתבה אחר הלכה י, לכאורה משמע שגם לצלי מולח את הבשר
עם מלח עבה, וביאור הלשון "מולח", כמו בהלכה י, שמולח עם מלח
עבה, אולם מההלכה בהלכות איסורי מזבח אנו למדים, שבצלי מולח את הבשר עם מלח רגיל,
ולא עם מלח עבה, שהרי לא נזכר במליחת הקרבנות שצריך למולחם דוקא עם מלח עבה,
ובתלמוד מנחות (כא,א), שהוא המקור להלכה זו, נאמר שהמלח שבו מולחים את הקרבנות הוא
מלח סדומית, ולא נזכר מלח עבה. כיון שכן, מליחת הבשר שנזכרה בצלייה, לא נזכרה כדי
להכשיר את הבשר, אלא שכך הוא דרכם של בני אדם, למלוח את הבשר לצלייה כראוי מכל
צדדי הבשר, כדי להטעים את הבשר.
בנוגע
לסוגיות התלמוד. בתלמוד חולין (קיג,א) נאמר: "אמר שמואל: אין הבשר
יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה. אתמר, רב הונא אמר:
מולח ומדיח, במתניתא תנא: מדיח ומולח ומדיח; ולא פליגי, הא - דחלליה בי טבחא [=אם
שטף את הבשר לאחר השחיטה אין צורך להדיחו לפני המליחה], הא - דלא חלליה בי טבחא
[=אם לא שטף את הבשר לאחר השחיטה צריך להדיחו לפני המליחה]. רב דימי מנהרדעא מלח
ליה במילחא גללניתא, ומנפיץ ליה [=מלח במלח עבה, ולאחר המליחה ניפצו, ולאחר מכן
צריך להדיח את הבשר]".
בתלמוד
מנחות (כא,א)
נאמר: "כיצד הוא עושה? [=כיצד מולחים את איברי הקרבנות?] מביא האבר ונותן
עליו מלח, וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו [=מולח את האבר מכל צדדיו, ובסיום
המליחה מעלה את האבר על המזבח]. אמר אביי: וכן לקדירה [=גירסת הרמב"ם 'וכן
לצלי' כמו שמוכח מלשונו בהלכות איסורי מזבח, שהשווה את מליחת בשר הקרבן למליחת
הצלי, וכפי שביארנו, בסוגיה זו לא נזכר מליחת הקרבן במלח עבה, ואדרבה שם בסוגיה
נאמר שהמלח שבו מולחים את הקרבנות הוא מלח סדומית, ולא נזכר מלח עבה]".
בתלמוד
ביצה (יא,א)
נאמר: "בית שמאי אומרים אין נותנין את העור [=של בהמה שנשחטה ביום טוב, לפני
בית הדריסה, כדי שידרכו עליו ולא יפסד העור]. תנא: ושוין שמולחין עליו בשר לצלי
[=מודים בית שמאי לבית הלל, שמותר למלוח בשר לצלי על גבי העור, ואין מחשיבים את
הדבר כעיבוד העור, מפני שבמליחה לצלי נותנים מלח מועט]. אמר אביי: לא שנו אלא
לצלי, אבל לקדרה – לא [=כשמולח לקדירה, שמולח הרבה מלח, אסור למלוח על גבי העור,
מפני שנחשב כמעבדו]". (ע"כ תלמוד)
היוצא
מסוגיות התלמוד, המלח שמולחים בו את הבשר לצלי הוא מלח רגיל ולא עבה, והוא מועט
ממולח לקדירה, ולא נזכר בתלמוד שלפני צלייה צריך למלוח את הבשר יפה יפה כמו שנזכר
לגבי קדירה. ומכלל הדברים למדנו, שאין חובה למלוח לפני צלייה כדי להוציא את הדם,
ומה שנזכר מליחה בצלי זה רק להטעים את הבשר, כדרכם של בני אדם, כי מליחה מועטת
במלח דק לא יכולה להוציא את הדם הבלוע בבשר. וכך פסק השו"ע (יו"ד
עו,א): "הצלי אין צריך מליחה, לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו. אבל אם דם אחר
נטף על הצלי, אפילו אותו דם הוא צונן, לא אמרינן שהאש שואבו, ואוסר ממנו כדי נטילה".
וזה
לשון הלח"מ:
"כתב הרב המגיד, נראה מדברי רבינו דאף הצלי צריך מליחה כו' אלא שאין צריך
להשהות השיעור דלקדרה, [ע"כ שיטת המ"מ, מכאן שיטת הלח"מ] אבל מכל
מקום אין זה מוכרח [כשיטת המ"מ] דאפשר דמאי דקאמר רבינו [=מה שכתב
הרמב"ם, שבצלי מולח וצולה מיד] רצה לומר דאם רצה למלוח ולצלות מיד בלא
הדחה הרשות בידו [=מפני שהאש שורפת את המלח והדם הבלוע בו, ומצמיתה את הבשר
שלא ימשיך עוד דם לצאת ממנה]. וכמו שפירשו המפרשים שכתב הרב המגיד בגמרא, גבי וכן
לקדרה (מנחות כא,א), אבל אם ירצה לאכול צלי בלא מליחה הרשות בידו". (ע"כ
לח"מ) ביאור דברי הלח"מ, מהסוגיה במנחות (כא,א), שביארה
כיצד מולחים את איברי הקרבנות? ולאחר מכן כתבה 'וכן לצלי', משמע, שיש
בסוגיה זו הוראה לאופן עשיית הצלי, ולא רק תיאור כיצד הוא מנהג בני אדם בעשיית
הצלי, ולפיכך מבאר הלח"מ, שכוונת התלמוד ללמדינו, במקרה שרצה ומלח את הבשר
לצלי, אין צריך להדיח אחר המליחה, אבל אין ללמוד מסוגיה זו שיש חובה למלוח את הבשר
לפני צלייה. דברי הלח"מ בביאור הסוגיה, הם כדברי המאירי בחולין
(קיב,א).
וזה
לשון מהר"י קאפח (הערה כב): "נחלקו ראשונים ואחרונים בדברי רבנו
הללו אם מצריך הוא מליחה לצלי או אורחא דמילתא נקט וכדלקמן. ורבותינו פירשו לנו
דרבנו אורחא דמלתא נקט, שאין דרך בני אדם לאכל תפל, בבחינת היאכל תפל מבלי מלח (איוב
ו ו). ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, דלעיל הל' ז בכבד, כשמהבהבה על האור,
לא הזכיר רבנו מליחה אלא דומיא דחליטה בחומץ וכו', שאין מקום למליחה. ואף גם זאת
אלו היה צורך במליחה היה צריך מלחא גללניתא שאינה נבלעת בבשר, ואם כן צריך לנפצה
מעל הבשר, כיון שכבר ספגה דם ונאסרה, וזה לא נזכר כאן. ואם תאמר נורא כשם ששואב דם
מן הבשר כך שואב דם הנבלע במלח, זה לא שמענו. ולא עוד היתכן שיאכל אדם הצלי במלחא
גללניתא שעליו, לקיים ויגרס בחצץ שניו (איכה ג טז). וההיא דמנחות דף כא, לא קשיא
מידי, גם אם הנוסח "לצלי", הרי כוונת אביי לאורחא דמלתא ולא לחיוב.
ובתימן נהגו למלוח לצלי במלח דק כדי שיבלע בבשר להטעימו".
ולעומת
זאת, לפי המ"מ,
גם בשר שרוצה לצלותו צריך מליחה, אלא שאין צריך להשהות את הבשר במלח כדי הילוך
מיל. וכך סובר הכס"מ שכתב בהלכה שלפנינו "ולא סגי במליחה דרך
עראי כמו לצלי". לביאורם, המקור התלמודי לשיטת הרמב"ם הוא הסוגיה
במסכת מנחות (כא,א), שם נזכר שקודם הקרבת הקרבן, מולח את החתיכה כראוי מכל
צדדיה, וכן לצלי, כלומר שגם לצלי צריך למלוח את החתיכה מכל צדדיה, כי קודם
הצלייה חייבים למלוח את הבשר כראוי. ויש לבאר סוגיה זו כפשוטה, ואת
שאר סוגיות התלמוד שלא נזכר בהם חיוב זה יש לבאר על פי סוגיה זו, ובכל צלייה צריך
קודם למלוח את הבשר כראוי מכל צדדיו. ואף שלא נזכר בסוגיה זו שצריך למלוח עם מלח
עבה, יש ללמוד מהסוגיה במסכת חולין (קיג,א) ממעשה רב דימי מנהרדעא, שכשמכשיר את
הבשר לאכילה יש למלוח במלח עבה. כשיטה זו, כך כתב הלח"מ בסיום דבריו:
"ומכל מקום אף על פי שפירשתי כן [=שבצלייה אין צורך למלוח את הבשר], ראוי
להחמיר כפירוש הרב כס"מ [=ולמלוח את הבשר קודם צלייה], הואיל ונפק מפומיה דמר".
(ע"כ לח"מ) ומהר"ח כסאר כתב, שלצלי צריך למלוח ואין צריך
להשהות הבשר במלח [כשיטת המ"מ], אולם אם לא מלח, מותר לאכול את הבשר, מפני
שהאש שורפת את כל הדם. וכשיטתם כך נראה עיקר בביאור דברי הרמב"ם.
[2] בקטע
שלפנינו כתב הרמב"ם, שאם רוצה לאכול בשר חי, צריך למלוח ולהדיח את הבשר.
והנה, בהמשך ההלכה כתב הרמב"ם, שמותר לאכול בשר חי אם חלטו בחומץ, ואף שהדם
נשאר בלוע בבשר מותר לאוכלו, משום שדם איברים שלא פירש מותר. והטעם שאם
רוצה לאכול בשר חי צריך למלוח את הבשר ולהדיחו, ואין אנו אומרים שדם איברים שלא
פירש מותר, משום שבשעה שיאכל את הבשר החי, בודאות יצא הדם ממנו, ודם הראוי
לפרוש הרי הוא אסור, אף שכעת עדין לא פירש (כס"מ). ולכן צריך
למלוח ולהדיח את הבשר כדי להוציא את הדם הנמצא בשכבה החיצונית (על פי הר"ן
על הרי"ף, חולין, מא,ב-מב,א בדפי הרי"ף, ד"ה מאי טעמא דגים.
הובא לעיל במאמר "המקור התלמודי לחיוב עשיית חליטה בהכשרת הבשר"), ואז
כשיאכל את הבשר החי, לא יצא דם בשעת אכילתו. שאם לא כן, אין לדבר סוף, ואף בבשר
מבושל או צלוי לפעמים אנו מוצאים דם.
וזה
לשון מהר"י קאפח (הערה כג): "כבר הבאתי לעיל אות יא, הוראתו
הברורה של ר' שמואל בן יצחק הספרדי, דבשר חי צריך הכשר כמו לקדרה, וכך נשתלשלה
ההוראה בפי חכמי הדור באמת, שהרוצה לאכול בשר חי מחתכו חתיכות קטנות, כדי שיכניס
כל חתיכה כמו שהיא לתוך פיו. וכך הוא דיוק לשון רבנו "מולחו יפה יפה ומדיחו
יפה יפה", אותו הבטוי ואותו הלשון דנקט גבי הכשר בשר לקדרה... ומחלוקת הסברות
בזה, היא באמת מחלוקת רבי עקיבא ורבנן, בפ"ג ביצה הל' ג, בהמה מסוכנת לא
ישחוט אלא אם כן ידוע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, רבי עקיבא אומר
אפלו כזית חי מבית טביחתה. לרבנן הרוצה לאכול בשר חי צריך הדחה ומליחה ושהייה כדי
הלוך מיל והדחה, ולפיכך מהיר יותר להכנה כזית צלי. ולרבי עקיבא בשר חי אינו טעון
הכנה כמו לקדרה, ולפיכך קאמר אפלו כזית חי. ואיו הלכה כרבי עקיבא נגד סתם מתני'.
ועיין תוס' חולין דף יד א ד"ה ונסבין. ולפיכך פסקו רבי שמואל הספרדי ורבנו, כתנא
קמא ולא כרבי עקיבא".
[3] אף
שהרוצה לאכול בשר מבושל, לכתחילה צריך למלוח את הבשר, ואחר כך לחולטו, כמו
שנתבאר בהלכה י, אם
רק חלט את הבשר מבלי למולחו מותר לאוכלו. ראה הלכה ז שבכבד יש להעדיף חליטה על פני מליחה. וראה הלכה ט בהמה ששבר את
מפרקתה, צריך קודם למולחה, ואם לא מלחה, אסורה באכילה. אבל בהמה שלא שבר את
מפרקתה, אם רק חלט את הבשר מותר לאוכלו, בין חי ובין מבושל.
וזה
לשון מהר"י קאפח (הערה כד): "ממה שכתב רבנו [ואם חלטו בחומץ] מותר
לאכלו [כשהוא חי], ולא אמר הרי זה אוכלו [כשהוא חי], משמע דמותר אפילו
חי, וברור שאם ירצה לבשל רשאי. לא גרע מכבד שחלטה בחומץ או ברותחין דמותר מעתה
לבשל. ומה שכתב הלח"מ לעיל (הובא בלח"מ בהלכה שלפנינו), דדוקא חי שרי
רבנו, אין לו כל יסוד. והביאו לכך כלל ששם בפי רבנו, שאין אנו בקיאין בחליטה, דבר
שלא אמרו רבנו ולא עלתה על לבו, לא כאן ולא בשום מקום אחר, אם אין זכרוני מטעני".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה