כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ו,יב:
כל הדברים האלו, לבשר שצריך לבשלו. אבל
לצלי, מולח וצולה מיד. והרוצה לאכול בשר חי - מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ואחר
כך יאכל; ואם חלטו בחומץ, מותר לאוכלו כשהוא חי, ומותר לשתות החומץ שחלטו בו, שאין
החומץ מוציא דם.
נחלקו המפרשים בדעת הרמב"ם, האם צריך מליחה כשרוצה לצלות את הבשר. דין מליחה
כאשר צולה את הבשר נזכר בדברי הרמב"ם בכמה מקומות. בהלכות שביתת יום טוב
(ג,ד-ה) כתב הרמב"ם: "ומותר למלוח בשר לצלי על גבי העור [=כדי לרכך את
העור], ומערימים בדבר זה; כיצד – מולח מעט בשר בכאן ומעט בכאן, עד שימלוח העור
כולו. במה דברים אמורים, במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה; אבל לקדירה
[=שמולח הרבה מלח], אסור למלוח על העור". בהלכות מאכלות אסורות (ו,ו) כתב
הרמב"ם: "הלב, בין לצלי בין לקדירה – קורעו ומוציא את דמו, ואחר
כך מולחו". בהלכות מאכלות אסורות (ו,יב) כתב הרמב"ם: "כל
הדברים האלו, לבשר שצריך לבשלו. אבל לצלי, מולח וצולה מיד". ובהלכות איסורי
מזבח (ה,יא) כתב הרמב"ם: "ומצוה למלוח הבשר יפה יפה, כמולח בשר לצלי
– שמהפך את האבר, ומולח". היוצא מכל הלכות אלו, כאשר מבשל בשר בקדירה
צריך להכשירו במלח כראוי, אולם כאשר צולה בשר, אמנם מולח את החתיכה כראוי מכל
צדדיה. אבל: א- כמות המלח שבו נותן את הבשר פחותה מכמות המלח שנותן כאשר מכשיר את
הבשר לקדירה. ב- אין צורך להשהות את הבשר במלח כדי הילוך מיל כמו במכשיר את הבשר
לקדירה. אמנם מההלכה בהלכות מאכלות אסורות (ו,יב) שנכתבה אחר הלכה י,
לכאורה משמע שגם לצלי מולח את הבשר כראוי בהרבה מלח, וביאור הלשון
"מולח", כמו בהלכה י, שמולח עם הרבה מלח, אולם ההלכה בהלכות שביתת יום
טוב מלמדת, שבצלי נותן את הבשר בפחות מלח מאשר כשמכשירו לבישול בקדירה. בנוסף לכך,
אמנם מההלכה בהלכות מאכלות אסורות (ו,יב) שנכתבה אחר הלכה י, לכאורה משמע שגם
לצלי מולח את הבשר עם מלח עבה, וביאור הלשון "מולח", כמו בהלכה
י, שמולח עם מלח עבה, אולם מההלכה בהלכות איסורי מזבח אנו למדים, שבצלי מולח את
הבשר עם מלח רגיל, ולא עם מלח עבה, שהרי לא נזכר במליחת הקרבנות שצריך למולחם דוקא
עם מלח עבה. כיון שכן, מליחת הבשר שנזכרה בצלייה, לא נזכרה כדי להכשיר את הבשר,
אלא שכך הוא דרכם של בני אדם, למלוח את הבשר לצלייה כראוי מכל צדדי הבשר, כדי
להטעים את הבשר. וכך היא שיטת הלח"מ (יובא לשונו בהמשך ההערה), וכך
כתב מהר"י קאפח (הערה כב).
בנוגע לסוגיות התלמוד. בתלמוד חולין
(קיג,א) נאמר: "אמר שמואל: אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה
יפה, ומדיחו יפה יפה. אתמר, רב הונא אמר: מולח ומדיח, במתניתא תנא: מדיח ומולח
ומדיח; ולא פליגי, הא - דחלליה בי טבחא [=אם שטף את הבשר לאחר השחיטה אין צורך
להדיחו לפני המליחה], הא - דלא חלליה בי טבחא [=אם לא שטף את הבשר לאחר השחיטה
צריך להדיחו לפני המליחה]. רב דימי מנהרדעא מלח ליה במילחא גללניתא, ומנפיץ ליה
[=מלח במלח עבה, ולאחר המליחה ניפצו, ולאחר מכן צריך להדיח את הבשר]".
בתלמוד מנחות (כא,א) נאמר: "כיצד הוא עושה? [=כיצד מולחים את איברי
הקרבנות?] מביא האבר ונותן עליו מלח, וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו [=מולח
את האבר מכל צדדיו, ובסיום המליחה מעלה את האבר על המזבח]. אמר אביי: וכן לקדירה
[=גירסת הרמב"ם 'וכן לצלי' כמו שמוכח מלשונו בהלכות איסורי מזבח,
שהשווה את מליחת בשר הקרבן למליחת הצלי, וכפי שביארנו, בסוגיה זו לא נזכר מליחת הקרבן
במלח עבה, ואדרבה שם בסוגיה נאמר שהמלח שבו מולחים את הקרבנות הוא מלח סדומית, ולא
נזכר מלח עבה]".
בתלמוד ביצה (יא,א) נאמר: "בית שמאי אומרים אין נותנין את העור [=של בהמה
שנשחטה ביום טוב, לפני בית הדריסה, כדי שידרכו עליו ולא יפסד העור]. תנא: ושוין
שמולחין עליו בשר לצלי [=מודים בית שמאי לבית הלל, שמותר למלוח בשר לצלי על גבי
העור, ואין מחשיבים את הדבר כעיבוד העור, מפני שבמליחה לצלי נותנים מלח מועט]. אמר
אביי: לא שנו אלא לצלי, אבל לקדרה – לא [=כשמולח לקדירה, שמולח הרבה מלח, אסור
למלוח על גבי העור, מפני שנחשב כמעבדו]". (ע"כ תלמוד)
היוצא מסוגיות התלמוד, המלח שמולחים בו
את הבשר לצלי הוא מלח רגיל ולא עבה, והוא מועט ממולח לקדירה, ולא נזכר בתלמוד
שלפני צלייה צריך למלוח את הבשר יפה יפה כמו שנזכר לגבי קדירה. ומכלל הדברים
למדנו, שאין חובה למלוח לפני צלייה כדי להוציא את הדם, ומה שנזכר מליחה בצלי זה רק
להטעים את הבשר, כדרכם של בני אדם, כי מליחה מועטת במלח דק לא יכולה להוציא את הדם
הבלוע בבשר. וכך פסק השו"ע (יו"ד עו,א): "הצלי אין צריך מליחה,
לפי שהאש שואב הדם שבו מעצמו. אבל אם דם אחר נטף על הצלי, אפי' אותו דם הוא צונן,
לא אמרינן שהאש שואבו, ואוסר ממנו כדי נטילה".
ולעומת זאת, לפי המ"מ, גם בשר שרוצה לצלותו צריך מליחה, אלא שאין צריך להשהות את הבשר במלח
כדי הילוך מיל. וכך סובר הכס"מ שכתב בהלכה שלפנינו "ולא סגי
במליחה דרך עראי כמו לצלי". ואילו הלח"מ כתב כשיטת מהר"י
קאפח שכתבנו לעיל, וזה לשונו: "כתב הרב המגיד, נראה מדברי רבינו דאף הצלי
צריך מליחה כו' אלא שאין צריך להשהות השיעור דלקדרה, [ע"כ שיטת המ"מ,
מכאן שיטת הלח"מ] אבל מכל מקום אין זה מוכרח [כשיטת המ"מ] דאפשר דמאי
דקאמר רבינו [=מה שכתב הרמב"ם, שבצלי מולח וצולה מיד] רצה לומר דאם רצה למלוח
ולצלות מיד בלא הדחה הרשות בידו [=מפני שהאש שורפת את המלח והדם הבלוע בו,
ומצמיתה את הבשר שלא ימשיך עוד דם לצאת ממנה]. וכמו שפירשו המפרשים שכתב הרב המגיד
בגמרא, גבי וכן לקדרה (מנחות כא,א), אבל אם ירצה לאכול צלי בלא מליחה הרשות בידו".
(ע"כ לח"מ) ביאור דברי הלח"מ, מהסוגיה במנחות
(כא,א), שביארה כיצד מולחים את איברי הקרבנות? ולאחר מכן כתבה 'וכן לצלי', משמע,
שיש בסוגיה זו הוראה לאופן עשיית הצלי, ולא רק תיאור כיצד הוא מנהג בני אדם בעשיית
הצלי, ולפיכך מבאר הלח"מ, שכוונת התלמוד ללמדינו, במקרה שרצה ומלח את הבשר
לצלי, אין צריך להדיח אחר המליחה, אבל אין ללמוד מסוגיה זו שיש חובה למלוח את הבשר
לפני צלייה. דברי הלח"מ בביאור הסוגיה, הם כדברי המאירי בחולין
(קיב,א). ומהר"ח כסאר כתב, שלצלי צריך למלוח ואין צריך להשהות הבשר
במלח [כשיטת המ"מ], אולם אם לא מלח, מותר לאכול את הבשר, מפני שהאש שורפת את
כל הדם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה