ההגדרה של ברכה שאינה צריכה

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות א,יא:

כל המברך ברכה שאינה צריכה, הרי זה נושא שם שמיים לשוא; והרי הוא כנשבע לשוא, ואסור לענות אחריו אמן.

הביטוי "ברכה שאינה צריכה" נזכר בתלמוד במסכת ברכות (לג,א) ובמסכת יומא (ע,א). אם נתבונן בפרשנות ביטוי זה, נראה שמשמעו שאסור לברך ברכה שאינו חייב בה. ברכה שאינה צריכה ביאורו ברכה לא נצרכת, ומדוע אינה נצרכת? כי אינו חייב בה. במסכת ברכות נאמר, שאם נפטר מברכת ההבדלה בתפילה, אסור לו לחזור ולהבדיל על הכוס, כיון שכבר אינו חייב בברכה זו. וכן במסכת יומא נאמר, שאסור לכהן גדול להביא עוד ספר תורה כדי לקרוא בו בפרשת מוספי היום, כי יצטרך לברך עוד ברכה, שהרי תיקנו חכמים לברך לפני ואחרי קריאה בכל ספר תורה, וכלל אינו חייב בברכה זו, כי יכול לצאת ידי חובת קריאה זו בעל פה, ואין מי שחייבו להביא עוד ספר תורה, ולברך עוד ברכה. וכך פירשו את הסוגיה שם בביאור חברותא.

וזה לשון התלמוד יומא (ע,א): "ובעשור של חומש הפקודים קורא על פה. אמאי? נגלול וניקרי! - אמר רב הונא בריה דרב יהושע אמר רב ששת: לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור, מפני כבוד ציבור [=שלא יצטרכו להמתין בשתיקה עד שיגלל הספר, ויש כאן פגיעה בכבוד הציבור]. - ונייתי אחרינא ונקרי! - רב הונא בר יהודה אמר: משום פגמו של ראשון [=שלא יאמרו ספר ראשון פגום היה ולפיכך הביאו אחר]. וריש לקיש אמר: משום ברכה שאינה צריכה [=מאחר ואין חובה לקרוא דוקא מתוך ספר כדי לצאת ידי חובת קריאת אך בעשור, יקראנה על פה כדי שלא יברך ברכה שלא לצורך, כלומר שאינו חייב בה, כי חכמים העדיפו שלא יקיים דבריהם ויקרא על פה, כדי שלא יברך עוד ברכות]".

כאן יש מקום לשואל לשאול, מדוע לא תיקנו חכמים שאכן יוציא עוד ספר תורה, ויברך עוד ברכות לפניה ולאחריה? והתשובה, ברכות אלו אינן נצרכות, משום שיכול לקרוא על פה ולהמנע מהן. היוצא מכך, יש להבחין בין ברכה לבטלה לבין ברכה שאינה צריכה, כי ברכה לבטלה מברך אותה ללא שום הקשר לדבר מסוים, ואינו מברך על פרי מסוים, או ברכה שהתחייב בה, ואילו ברכה שאינה צריכה, אמנם מברך אותה על ספר תורה שהוציא, אבל כל מציאותו של ספר תורה נוסף זה היא לשוא, ויכל להמנע מכך ולקרוא על פה.

וראה ריטב"א שם בסוגיה במסכת יומא, ותוס' הרא"ש, ותוס' ישנים, שיש ללמוד מסוגיה זו שאסור לאדם לגרום לריבוי ברכות שלא לצורך, ולכן אסרו עליו להביא עוד ספר תורה.

אם נעיין נראה, שהביטוי "ברכה שאינה צריכה" שנזכר בתלמוד ברכות (לג,א), שונה מביטוי זה שנזכר במסכת יומא (ע,א), כי במסכת ברכות ביאורו של ביטוי זה ברכה לבטלה, ואילו במסכת יומא מתפרש ביטוי זה, שאסור לגרום לריבוי ברכות, אם מפני שעדיף שיקרא בעל פה מאשר שיברך עוד ברכה, וכך ביארנו את התלמוד, ואם מפני שצריך לתכנן ולחשב היאך הוא יכול לברך פחות ברכות, וכך ביאר הריטב"א ועוד ראשונים את התלמוד.

והנה, הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים (ג,י) פסק כדברי רב הונא בר יהודה ולא כדברי ריש לקיש. וזה לשונו: "כיצד הוא קורא: יושב בעזרת הנשים, וכל העם עומדין עליו... וקורא עומד "אחרי מות" (ויקרא טז,א), ו"אך בעשור" (ויקרא כג,כז) שבפרשת המועדות, עד סוף העניין. וגולל את התורה, ומניחה בחיקו ואומר, יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב. "ובעשור" (במדבר כט,ז) שבחומש הפקודים עד סוף העניין, קורא אותו על פה: ולמה קורא על פה, לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור; ולמה לא יקרא בספר אחר – לפי שאין אחד קורא עניין אחד בשני ספרים, משום פגם ראשון". היוצא מכך, הרמב"ם לא קיבל את דברי ריש לקיש שאסור לגרום לריבוי הברכות.

בנקודה זו שכתבנו, שלפי הרמב"ם אין הלכה כדברי ריש לקיש שנזכרו במסכת יומא, ואין איסור להרבות בברכות, יש לחקור, האם לפי הרמב"ם מותר לברך על פרי לפניו ולאחריו, ולברך שוב לפניו ולאחריו, אף מבלי שהסיח את דעתו, או שדבר זה אסור, והוא ברכה שאינה צריכה, והוא ברכה לבטלה.

נראה, שאכן אסור לברך ברכה שוב ושוב, מבלי שהתחייב בברכה. גם אם בתלמוד במסכת ברכות לא נזכר דבר זה, וגם אם יש לבאר את הביטוי "ברכה שאינה צריכה" שנזכר בדברי הרמב"ם בהלכות ברכות, על פי התלמוד במסכת ברכות, אבל התלמוד במסכת יומא מלמדינו שיש להתחשב בסברא זו, ואף אם לא נפסוק כריש לקיש במסכת יומא, ולא נצריך את האדם להפחית בברכותיו, אבל בודאי שיש ללמוד מסוגיה זו, שאין לברך שוב ושוב שלא לצורך, כאשר הברכה הקודמת שברך האדם עדין בתוקף, כי לא הסיח את דעתו, ואינו צריך לברך שוב.

ואין לדחות את מה שכתבנו מההלכה של הרמב"ם בהלכות תפילה (ז,טו-טז): "...בשבתות וימים טובים שהתפילה שבע ברכות, וכן אם לא נתחייב בשאר ימים בכל הברכות האלו, כגון שלא ישן כל הלילה, ולא התיר חגורו, ולא נכנס לבית הכיסא, וכיוצא באלו – צריך להשלים מאה ברכות מברכות של פירות. כיצד – אוכל מעט ירק, ומברך לפניו ולאחריו; וחוזר ואוכל מעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו, ומעט מפרי זה, ומברך לפניו ולאחריו. ומונה כל הברכות, עד שמשלים מאה ברכות בכל יום". ולכאורה נאמר בהלכה זו, שאוכל פרי ומברך לפניו ולאחריו, ושוב אוכל פרי אחר ומברך לפניו ולאחריו, ואין איסור לברך את אותן ברכות פעם שנייה, אף שכבר נפטר מהן. משום שהרמב"ם קיצר בלשונו בהלכה זו, וכוונתו שאחר אכילת הפרי הראשון הסיח דעתו או עקר ממקומו, שבאופן זה הרי הוא חייב לברך שוב לפניו ולאחריו, וכך ישלים מאה ברכות.

ולעומת זאת, לדעת מהר"י קאפח מותר לחזור ולברך שוב ושוב אף מבלי להסיח דעתו, אם מברך ברכה אחרונה. וזה לשון מהר"י קאפח בהלכות תפילה פרק ז (הערה מט): "...ואשר הביאם [=את המפרשים] לכל הלחץ הזה [=שנדחקו לבאר היאך כתב רבנו שמותר לאכול מעט מפרי מסוים ולברך לפניו ולאחריו, ומעט מפרי זה ולברך לפניו ולאחריו, והרי מברך ברכה שאינה צריכה! שהרי יכול היה לפטור את הפרי הזה בברכה שבירך על הפרי הקודם שברכתו שווה] הוא היסוד שהזכיר הלחם משנה ש'אסור לגרום בברכות', ולרבנו ליתיה להאי כללא [=איננו סובר הכלל הזה], ורשאי אדם להתכוון לברך רק על פרי זה בלבד ולאָכלו ולברך לאחריו, ולברך שוב ולאכול מאותו הפרי עצמו". מהר"י קאפח לא הזכיר שהסיח דעתו, משמע מלשונו שמותר לברך שוב ושוב.

עוד ביאר מהר"י קאפח (שם), שקריאת הכהן גדול ביום הכיפורים בספר שני היא ברכה שאינה צריכה, משום שקריאה אחת תיקנו חז"ל ולא שתי קריאות, שמונה ברכות ולא עשר ברכות. ולביאורו, ברכה שאינה צריכה משמעו ברכה שאסור לאומרה, והיא לבטלה, אבל מותר לגרום להרבות בברכות, אם יש לברכה על מה לחול, כגון שאוכל שוב ושוב מהפרי. וקשה על שיטתו, שהרי זה נושא הדיון, תקנת חכמים, מדוע תיקנו חכמים רק קריאה אחת ולא שתי קריאות, מדוע תיקנו חכמים רק שמונה ברכות ולא עשר, ועל כך השיב התלמוד ברכה שאינה צריכה. מכאן שכוונת התלמוד לכלל מסוים שמכוחו באה תקנת חכמים, ולא שייך לומר כמהר"י קאפח כך היא תקנת חכמים, שהרי שאלנו מדוע, וצריך תשובה והסבר מדוע כך תיקנו חכמים.

מהר"י קאפח רצה להביא סיוע לשיטתו, מההלכה של הרמב"ם בהלכות תפילה (יב,יז): "ציבור שלא היה בהן יודע לקרות אלא אחד – עולה וקורא ויורד ויושב, וחוזר וקורא שנייה ושלישית, עד שיגמור מניין הקוראין של אותו היום". והקשה כיצד יחזור ויברך, והרי כל התקנה לברך לפני כל קריאה ואחריה משום הנכנסים והיוצאים, ומדוע כאן לא פטרוהו חכמים מכך, על כורחנו אין איסור להרבות בברכות. ויש לדחות את ראייתו, שכיון שתקנו חכמים לברך לפני כל קריאה ואחריה לא חילקו בתקנתם, [וכך כתבנו על מי שקרא שני פסוקים בספר תורה וטעה ובירך ברכה אחרונה, שיחזור ויברך לפניה ויקרא שלושה פסוקים, ויחזור ויברך לאחר הקריאה, כי לא חלקו חכמים בתקנתם], ולפיכך מה שחוזר ומברך, וחוזר ומברך, זה מתוקף תקנת חכמים לברך לפני ואחרי כל קורא, ואינו ברכה שאינה צריכה. 

כאן ראוי לבאר, שאם יש לפניו אכילת פת ואכילת תבשיל, ואם יברך קודם על הפת יפטר מהברכה על התבשיל, אולם אם יקדים לברך על התבשיל יתחייב לברך עוד על הפת, מותר לו לברך על התבשיל ורק לאחר מכן לברך על הפת, אף שהוא מרבה בברכות, מפני שהבחירה איזה מאכל לאכול קודם, היא ברשותו של האדם, ואין בכוחו של הכלל "ברכה שאינה צריכה" להכריחו להקדים מאכל מסוים בניגוד לרצונו, שהרי כשיאכל את אותו מאכל בעקבות רצונו, יש עליו חובה לברך עליו, ונמצא שהיא ברכה הצריכה. כיוצא בכך, אין חובה על האדם להקדים ולאכול מאכלים בתוך הסעודה כדי לפטור ברכתם מחמת הסעודה, אלא יכול להניחם לאחר הסעודה ולברך עליהם בפני עצמם, ואין בכוחו של הכלל "ברכה שאינה צריכה" להכריחו להקדים מאכל מסוים בניגוד לרצונו. היוצא מכל הנזכר לעיל, האיסור ברכה שאינה צריכה אינו כולל בתוכו חובת תכנון למעט ככל האפשר בברכות, אלא שלא יגרום להרבות בברכות בכוונה תחילה ללא צורך, אבל אם חפץ הוא לאכול מאכל מסוים בזמן מסוים, בודאי שיברך עליו בפני עצמו, ומצוה תיחשב לו.