עוף טהור נאכל במסורת

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,טו:

"כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן - הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהן, ואין צריך בדיקה; ועוף טהור, נאכל במסורת - והוא, שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר, עוף זה התיר לי רבי הצייד - והוא, שהוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן".

ביאור ההלכה:

כל מי שהוא בקיא במינים אלו ובשמותיהם - הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם, ואינו צריך לבדוק האם יש לעוף סימני טהרה (יובאו בהלכה טז). ואם יש מקום שיש בו מסורת היתר לאכילת עוף מסוים, ובאותו מקום המסורת ידועה ומקובלת אצל כולם, מותר לאכול את אותו עוף על סמך מסורת זו ולחשיבו כעוף טהור; ואף שאיננו בקיאים במיני העופות האסורים באכילה ובשמותיהם, אין צריך לבדוק האם יש לעוף זה סימני טהרה (יובאו בהלכה טז).

המ"מ הביא בשם הרשב"א, שהיתר אכילת העוף הוא רק באותו מקום שיש בו מסורת, אבל במקומות אחרים שאסרוהו, זה משום שחוששים שיבואו להתיר באכילה עופות אחרים אסורים הדומים לעוף זה. אולם על פי מה שכתבנו, מסורת היתר אכילת העוף מועילה לכל המקומות, ומקום אחר שאוסרים אכילת עוף זה, הוא משום שלא הגיעה אליהם המסורת המתירה. וזו משמעות לשון הרמב"ם: "ועוף טהור נאכל במסורת", כלומר שיש בכוחה של המסורת להתיר לאכול את אותו עוף בכל המקומות. וכך מוכח גם מהמשך ההלכה, שנאמן הצייד לומר בשם רבו שעוף זה מותר באכילה, וכשם שרבו של הצייד נאמן להתיר באכילה את אותו עוף לכולם, כך מסורת היתר אכילת עוף, מועילה לכל המקומות.

על פי עיקרון זה, כתב הרב צדוק, שאם יש עדה שיש להם מסורת היתר לאכול חגבים מסויימים, כגון עדת יהודי תימן שיש להם מסורת בדבר זה, יכולים כולם לסמוך על מסורתם ולאכול את אותם חגבים. וכן כל כיוצא בזה.

בהמשך ההלכה נאמר, נאמן הצייד לומר, עוף זה התיר לי רבי הצייד, כלומר, אף שהצייד עצמו אינו מכיר עוף מסוים, הוא נאמן להתיר אכילתו בשם רבו – ובתנאי שהצייד ידוע לכולם כמומחה הבקיא במיני העופות האסורים באכילה ובשמותיהם, ולא יטעה להתיר באכילה, עוף טמא. כלומר, רבו אמנם למדו היתר אכילת עוף מסוים, אבל הצייד מצד עצמו מומחה, המכיר את שאר העופות ושמותיהם, והידע שלו מצטרף למה שלמד מרבו, ולפיכך אפשר לסמוך על היתרו.