פולמוס על מהות הנשמה\הנפש

שואל: כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ד,ח-ט:

[ח] נפש כל בשר, היא צורתו שנתן לו האל. והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם, היא צורת האדם השלם בדעתו; ועל צורה זו נאמר בתורה "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א,כו), כלומר שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם, עד שיידמה להן. ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעיניים, שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף, שזו תואר שמה.

ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה, שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר. אלא הדעה--שהיא צורת הנפש, ובצורת הנפש הכתוב מדבר. ופעמים רבות, תיקרא זו הצורה נפש ורוח; ולפיכך צריך להיזהר בשמות, שלא תטעה: וכל שם ושם, יילמד מעניינו.

[ט] אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות, כדי שתיפרד להם, ואינה מכוח הנשמה, עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף; אלא מאת ה', מן השמיים היא. לפיכך כשייפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות, ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה, לא תיכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה--אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגלמים, ויודעת בורא הכול, ועומדת לעולם, ולעולמי עולמים. הוא שאמר שלמה בחכמתו, "וישוב העפר על הארץ, כשהיה; והרוח תשוב, אל האלוהים אשר נתנה" (קוהלת יב,ז). (ע"כ הלכות יסודי התורה)

[מכאן דברי השואל, במקרה שלפנינו השואל מייצג את דעת הרמב"ם, והמשיב סובר שלא כדעת הרמב"ם] פעם דיברתי עמך, וטענת באוזני, שאינך מסכים לשיטת הרמב"ם בהגדרת הנשמה\הנפש, מפני שלשיטת הרמב"ם האדם מקבל שכר בעולם הבא באמצעות השכל הנקנה, כלומר אדם שזכה להשכיל באלהות, קונה בכך שכל, ובאותו שכל הוא מקבל שכר. וזהו ביאור דברי הרמב"ם הנזכרים לעיל בהלכות יסודי התורה. ואתה טענת כנגד שיטת הרמב"ם, ששכר האדם הוא על פי מעשיו ולימודו, ולא רק על פי ההשכלה כשיטה הרמבמית, שהיא שיטה אריסטוטלית. ועוד טענת, שהאדם מקבל שכר בעולם הבא על ידי נשמתו, שאחרי מותו של האדם נפרדת מגופו, ועוברת לעולם הנשמות, ושם היא מקבלת שכר.

אולם אחרי בקשת המחילה, גם הרמב"ם מסכים שהשכלתו של האדם בדלה בדילות מוחלטת מן הגוף, והמוח ככל הגוף נפסד ונכלה.

אמנם איני מבין בדברים הללו, אולם אני שואף מאוד לדעת בענינים הללו, ואין ידי משגת. ומדברי מארי [=הרב יוסף קאפח] בשיעוריו השונים, אני למד שברור הוא שהזוכה לחיי עולם הבא, הוא נבדל בדילות מוחלטת מן הגוף. ולא נח מארי מלדחות פעם אחר פעם את שיטת הסוברים שהזוכה לחיי העולם הבא הוא השכל, וכפי שהבנתי מדבריך [=שכך אתה סובר שהיא שיטת הרמב"ם].

מארי תמיד הפנה למשנה בחגיגה: אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת. ולדברי הרמב"ם עניין זה מאוד קשה להשגה, ולפי מיעוט הבנתי והדרכת מארי, האחד בונה את השני, יש את הבינה שבונה את התבנית לאדם שהדעת צריכה להגשים את תוכניתו, והדעת היא שממלאת את התוכנית, ועוזרת ליצירת התבנית הבאה שהדעת תמלא אותה, ותעזור ליצירת התבנית הבאה, שאותה תשלים הדעת. וכן הלאה. כך אני הבנתי.

הבינה מתחמת לאדם את הגבולות שבהם האדם צריך להוציא מן הכח אל הפועל את הנושא שאותו צריך לנתח, והדעת היא שמגשימה את הפעולה, ונותנת את אותותיה לבינה שתמקד לדעת את הפעולה הבאה שתצטרך להגשים וכן הלאה.

וכל פעולה שנעשית בשלמות עם הדרכת הבינה וקיום הדעה בשלמות, הוא קניין עצמי שאינו נפרד מן האדם, והוא בניין חיי העולם הבא שלו.

מקווה שבארתי ולא סבכתי, אבל כך היא הבנתי.

תשובה: מכיוון שדרכי להגדיר כל דבר בצורה ברורה, נגדיר את הדברים בעברית בת ימינו, כי אינני מחבב עמימות.

לפני שיטת הרמב"ם הפילוסופית, אכתוב את השיטה המקובלת בימינו, שהיא שיטת חכמי התלמוד, שאיני יודע מדוע פילוסופי עמינו דוחים אותה בשאט נפש, למרות שהיא פשוטה והגיונית, והשיטה הפילוסופית כבר עבר עליה הקלח והוכחה טעותה.

דבר ברור אצל כל מעיין שיש ייחודיות באדם לעומת בעלי החיים. בעלי החיים חושבים ומגיבים בצורת אינסטינקט, ובלשון מילון אבן ספיר: "מונח המציין תגובה רציונלית לכאורה של בעלי חיים על־פי דפוסי התנהגות במצבים שונים וללא שיקול דעת מוקדם". לעומת זאת, בני אדם יכולים לחשוב על מחשבתם, כלומר יש להם מודעות עצמית, מהם ומי הם. בנוסף לכך הם יכולים לבחור את תגובתם, למרות שמישהו פגע בהם, לא יפגעו בו מיד, אלא ישקלו את צעדיהם, כלומר יש להם בחירה חופשית. למרות רעבונם ושיש להם אוכל, יענו עצמם ולא יאכלו. בנוסף לכך, בני האדם פועלים על פי אמות מידה מוסריות, והם בוחנים כל מעשה שעושים, האם הוא מוסרי וראוי, או שהוא מעשה מגונה שאין לעשותו.

מהו האבר בגוף האדם המנהל את ההשכלה והנהגת הגוף? המוח. בשר העשוי בצורת חבלים עבותים, המצוי בראשו של האדם, שיש בו כישרון חשיבה, וכשרון החלטה.

המוח הוא האיבר הראשי במערכת העצבים, המצוי בגופם של בעלי חיים רב תאיים. תפקידו של המוח הוא לקבל מידע ממערכות החוש, לעבד אותו, ולהשתמש בו על מנת לנהל את הפעילות של מערכות הגוף השונות ואת התנהגותו של בעל החיים.

המוח הוא בבסיסו איבר לניתוב ועיבוד של מידע. הוא מקבל מידע חושי (קלט) על גירויים בסביבה ועל מצבן של מערכות הגוף, מעבד את המידע שהתקבל ומוציא פקודות (פלט) שמועברות לאיברי הגוף ומווסתות את פעילותם.

בנקודה זו צריך לשאול, במה התייחד מוח האדם ממוח בעלי החיים, שהרי לכולם יש מוח, ומדוע לבעלי חיים אין יכולת חשיבה עצמית, ופעילות על פי אמות מידה מוסריות?

על שאלה זו אין תשובה על פי המדע, אולם כאן נכנסת השקפת התורה לתמונה, האדם מורכב מגוף ונשמה, ומהי הנשמה עצם רוחני טהור הבלול ומעורב בתוך גוף האדם. מאחר והנשמה היא רוחנית, והיא בלולה ומעורבת בגוף, היא משפיעה על הגוף, ולכן בגללה בוחן האדם את מעשיו על פי אמות מידה מוסריות, ולכן בגללה יש לאדם בחירה חופשית ויכולת חשיבה עצמית.

כשם שהנשמה משפיעה על הגוף כך הגוף משפיע על הנשמה, אם האדם מתנהג במוסריות, וכפי ציוויי התורה, הנשמה מקבלת זוך ומוסיפה קדושה, אולם אם האדם נמשך אחר תאוותיו, ועובר על מצוות התורה, הנשמה מקבלת עכירות וטומאה.

במות האדם נשמה זו יוצאת מגוף האדם ועוברת לעולם הבא, בעולם הבא יש רק נשמות ללא גוף, ויש מקום שבו מסירים מהנשמה את העכירות שדבקה בה [גהינום וכדו'], ויש מקום שבו מתענגת הנשמה על מעשיה הטובים [עולם הבא], וכמו שמברכים כל בוקר, אלהי הנשמה שנתת בי טהורה.

בתורה יש איסור להעלות באוב, ומהו מעלה באוב, אדם המעלה את הנשמה מעולם הנשמות לעולם שלנו. דברים אלו אצל הרמבמיסטים לא נתפסים, והם מפרשים את סיפור בעלת אוב שבתנ"ך, בלוליינות פרשנית, הכותב דמיין, הכותב חלם, וכל כיוצא בכך. אולם דא עקא, הדברים כהווייתם, בדידי הוה עובדא, חבר שלי "מאיר סגל" העלה את סבו באוב בזמן שירותו הצבאי, וסבו תקשר איתו וכעס עליו על עזיבתו את הדת, וכתוצאה מכך הוא חזר לדת. לא דמיונות יש כאן, לא חלומות יש כאן, אלא דברים כהווייתם. יש אפשרות לתקשר עם הנשמות מהעולם העליון, אולם דבר זה אסור.

גם הרב חן שאולוב העיד על עצמו שהוא עשה סיאנס בילדותו, ויש אמת בדברים ואין דבר זה דמיון. [ראה באינטרנט: אז איך תסביר סיאנס? ניסיון מהבורא! לא כח מסויים - הרב חן שאולוב].

וכן הוא בתלמוד גיטין (נו,ב-נז,א): "אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה בעי לאיגיורי אזל אסקיה לטיטוס בנגידא אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא...אזל אסקיה לבלעם בנגידא אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא...אזל אסקיה [הוספה מחסרונות הש"ס: ליש"ו] בנגידא (לפושעי ישראל) א"ל מאן חשיב בההוא עלמא א"ל ישראל...".

על פי שיטה זו של חכמי התלמוד, כל מעשי האדם הטובים משפיעים על נשמתו של האדם, ולאו דוקא השכלתו, אדם שהוא תם וישר ירא אלהים וסר מרע שלא השכיל באלהות, מזכך את נשמתו במעשיו, ובמותו יהיה לו שכר טוב על מעשיו. וכפי שנאמר "גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה", ביהדות העיקר הוא המעשה לא התלמוד. ואילו בשיטה הפילוסופית ההשכלה היא העיקר, ואילו אדם שלא השכיל באלהות אין לו חלק ונחלה בעולם הבא, וצריך הרבה לוליינות פרשנית לבאר כיצד הוא זוכה בעולם הבא.

לעומת שיטתם של חכמי התלמוד, הרמב"ם אימץ לו את שיטתם של פילוסופי יון כי הם היו חכמי המדע הנחשבים בזמנו, ודבריהם נחשבו כאמת מוחלטת. הפילוסופים קבעו שעיקר מהות האדם הוא השכלתו, כי בזה מתייחד האדם מבעלי החיים. כמו כן הם קראו למוח שכל, כי כך היה שמו אצל הקדמונים. כיוון שכן, חקרו הקדמונים כיצד משכיל האדם בשכלו הגשמי [במוח]? ועל כך השיבו יש לאדם שכל רוחני המקבל השפעה משכלו הגשמי של האדם, ואותו שכל רוחני הוא מהות האדם, ובהשכלת האדם הוא מוסיף השכלה באותו שכל רוחני, ומחמת שהוסיף האדם השכלה בשכל הרוחני, שכלו הרוחני מתגבר ומשכיל יותר ויותר. וזהו שאמרו הפילוספים, יודע ידוע דיעה, ובתרגומו של אבן תיבון, שכל משכיל ומושכל.

דבר זה אינו רק בה' כפי שיש חושבים, אלא כל שכל שהוא בפועל ולא בכוח, הוא השכל המשכיל והמושכל, או הוא היודע הידוע והדיעה, כפי שנתבארו הדברים במו"נ ח"א פס"ח.

הוא השכל= כלומר השכל הרוחני המושפע מההשכלה של השכל הגשמי.

הוא המשכיל=כי בשכל רוחני זה משכיל האדם.

הוא המושכל=כי אותה השכלה היא גם מקור שמחמתה משכיל האדם, והיא גם תוצאה שהיא ההשכלה של האדם.

אין צריך להאריך כי בעיני בני דורנו השיטה הפולוסופית תמוהה.

לפי התלמוד האדם משכיל במוח הגשמי והשכלתו משפיעה על הנשמה הרוחנית הבלולה בו, ואתה נשמה יש לה קיום עצמי, והיא יוצאת מגופו של האדם במותו, והיא שבה אליו בתחיית המתים, ואפשר לפוגשה בנסיבות מסויימות, ומציאותה מוכחת וניכרת, אבל שכלו של האדם כלומר מוחו, היה גשמי ונשאר גשמי.

אולם לפי הפילוסופים, האדם משכיל בשכל, כלומר בעצם הרוחני הדבוק לשכלו, עצם רוחני זה אינו נשמה של חז"ל, אף אחד לא ראה אותו, הוא המצאה פילוסופית בלתי מוכחת. גם הלוליינות במעבר בין המשכיל לבין המושכל אין בה תפיסה בעיני בני דורנו. האדם אינו משכיל בשכל שהופך להיות מושכל, כי דבר שהוא המקור אינו יכול לפתע להיות תוצאה. האדם משכיל במוח, והשפעת ההשכלה עוברת לנשמה, לעצם רוחני אחר המחובר אליו, אבל שמקור ייהפך לתוצאה, זאת לא שמענו.

יותר ממה שכתבתי יש, אבל נדמה לי שהדברים הובהרו כראוי.