כיבוי להבה האם אסור מהתורה, הנמכת להבת הגז ביום טוב

שאלה: הרמב"ם כתב בהלכות שבת פרק יב הלכה ב, שהמכבה גחלת של מתכת אסור מדברי חכמים. לכאורה יש שתי אפשרויות לבאר זאת. א- אין להבה. ב- אינו עושה פחם, והוא מלאכה שאינו צריך לגופה. ההבדל להלכה [=הנפק"מ] בין שני ביאורים אלו, כאשר רוצה לכבות את האש הבוערת בעזרת גז. לפי הביאור שהמכבה מתכת אסור מחכמים משום שאין להבה, המכבה גז, מכבה להבה ואסור מהתורה. ואילו לפי הביאור שהמכבה מתכת אסור מחכמים משום שאינו עושה פחם, המכבה גז, אינו יוצר פחם ואף הוא אסור מדברי חכמים.

לכאורה הביאור הנכון, מדוע המכבה מתכת אסור מחכמים, הוא, מפני שאינו יוצר פחם, וכמו שכתוב במשנה שבת (ב,ה): "ורבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם". היוצא מכך, מותר להנמיך את להבת הגז ביום טוב, מפני שהוא אסור רק מחכמים, ובמקום שתישרף הקדירה הדבר מותר. וכמו שמצאנו בהלכות יום טוב (ד,ו): "ואין מכבין את העץ, כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית". משמע מהלכה זו, רק כיבוי האסור מהתורה, אסור, אבל כיבוי האסור מדברי חכמים, אם עושה אותו כדי שלא תישרף הקדרה, מותר. וכך פוסק הרב עובדיה יוסף ביביע אומר חלק א' סימן לא, שמותר להנמיך את להבת הגז מפני שהוא אסור רק מדברי חכמים.

תשובה: כל החילוקים שנאמרו, המכבה להבה אסור מחכמים, ואילו המכבה גחלת של עץ לשם פחם, או נר לשם הבהוב הפתילה שבעתיד תדלק כראוי, חייב מהתורה, קיימים רק בשיטת השו"ע שפסק מלאכה שאינו צריך לגופה פטור אבל אסור מדברי חכמים. אבל הרמב"ם פסק מלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה מהתורה, ולכן אף המכבה להבה של נר שלא לשם הבהוב הפתילה חייב מהתורה. ואף המכבה להבת גז חייב מהתורה.

הטעם שמכבה גחלת של עץ חייב מהתורה, מפני שהכיבוי הפך את הגחלת לדבר אחר, וכשהיתה הגחלת בוערת היתה אש, וכשכבתה השתנתה ונעשתה פחם. אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור, מפני שלא נשתנתה המתכת, אלא בתחילה היתה חמה ועכשיו היא צוננת. (ר' פרחיה על מסכת שבת (מב,א) בשם הרמב"ם).

היוצא מהנ"ל, אסור לכבות להבת גז ביום טוב, והוא אסור מהתורה.

שו"ע או"ח סימן שלד, סעיף כז: "גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב"ם אוסר בשל עץ".

משנ"ב: (פד) "בין וכו' של עץ - דכיבוי שחייב מן התורה הוא דוקא כשמכבה לעשות פחמין אבל סתם כיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא רק איסור דרבנן ובמקום הזיקא דרבים שיוכלו להנזק בגופן לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא אסור כמ"ש סעיף כ"ה והרמב"ם ס"ל דחייב במלאכה שאצ"ל ולכך אסור בשל עץ אבל בשל מתכת ליכא איסור כיבוי מן התורה לכו"ע דאינו שורף".

שאלה: אז אין להנמיך את הגז אם יש תבשיל שנשרף?

תשובה: חכמים אסרו לכבות ביום טוב, אבל לא אסרו להוציא חלק מהגחלים מהתנור שכתוצאה מכך תפחת האש, והגחלים שהוציא ימשיכו לבעור מחוץ לתנור. וכן מותר לחסום במקצת את זרימת הגז, וכתוצאה מכך תקטן האש.

איסור הכיבוי שאסרו חכמים ביום טוב קל הוא מאיסור הכיבוי בשבת. ורק אם הוא מכבה בידים ושופך מים על האש, או מוציא את השמן מהנר, אסור. אבל אם מפחית את חומר הבעירה בצורה מכנית על ידי סגירת ברז, כל זמן שהאש עדין דולקת, לא אסרו חכמים את הדבר.

וראה פניני הלכה מועדים פרק ה סעיף ב שכתב: לצורך אוכל נפש – מותר לכבות אש ביום טוב, ושלא לצורך אוכל נפש – אסור לכבות אש. ואפילו אם נכסיו עולים באש, כל זמן שאין שם חשש של סכנת נפשות, אסור לכבות את האש. וגם החלשת האש שלא לצורך אוכל נפש אסורה, משום שכל החלשה של אש מכבה חלקים ממנה (ביצה כב, א; שו"ע תקיד, א-ב; פניני הלכה שבת טז, ו-ז).

ומקור דבריו בהלכה של הרמב"ם בהלכות יום טוב (ד,ג): "אין מסלקין את פי הנר למעלה כדי שתכבה, ואין מסירין את השמן ממנה. ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי, אבל נופץ את ראשה בידו. אגודה של עצים שהודלקה במדורה – כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשומטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר".

אולם המעיין יראה שבכל המקרים של ההלכה, מכבה את האש לגמרי ולא רק מחלישה. כשמסלק את הפתילה מהשמן מכבה את האש, וכן כשמסיר את השמן מהנר מכבה את האש. ובראש הפתילה מצטבר פיח וכדי שתדלק יפה צריך למחוט ולנפץ אותו ביד ואין בזה כיבוי אלא סילוק לכלוך אבל לא בכלי במספרים משום תיקון מנא (סוף מה שכתבנו מביאור הרב צדוק).

וראה בשיעורו של הרב יואב שרעבי [27- הנמכת גז ביו"ט (מנהג תימן בכיבוי) וגדרי כיבוי -רמב''ם הלכות שביתת יו''ט], שביאר, שחכמי תימן הקילו גם לסובב את הפתילייה ולהכניס את הבד שהיה דולק לתוך הנפט וכתוצאה מכך הוא יכבה, כיון שאינו מכבה את האש לגמרי.

וכל שכן שמותר לצמצם את פתח יציאת הגז, וכתוצאה מכך יתמעט הגז היוצא, וכתוצאה מכך תתמעט האש, שאינו מכבה אש קיימת, אלא מקטין את החומר הבעירה שעתיד לצאת, וכתוצאה מכך תתמעט האש. ונמצא שכלל לא עשה כיבוי, אלא מנע מחומר הבעירה לצאת, ואז האש התמעטה. ההיתר אינו מדין גרמא, אלא מכיון שאינו מכבה לגמרי, אלא רק חוסם את חומר הבעירה מלצאת כבתחילה.

עוד ראיה לכך מלשון הרמב"ם יום טוב (ד,ה): "מותר לטלטל את הנר והוא דלוק, ואין גוזרין שמא יכבה". כשמטלטל את הנר מנענע את השמן, והוא ממעיט במקצת את אש הנר, והדבר מותר, כי כל שאינו מכבה לגמרי אינו נחשב מכבה ביום טוב.

ומה שמצאנו מחלוקת בין תוספות לבין הרא"ש, מדוע המסתפק מהשמן שבנר חייב משום מכבה (שבת יב,ב; ה,יב), לפי תוספות מפני שממעיט את אורו, ולפי הרא"ש מפני שהוא גרם כיבוי, וכל מה שהתירו חכמים גרם כיבוי זה כאשר אינו נוגע בדבר הדולק, אלא עושה מחיצה חוצה לו בכלי חרס שישברו ויכבו, אולם במקרה שלפנינו השמן והפתילה גורמים לאש, והממעט אחד מהם וממהר בכך את הכיבוי, חייב, אפילו לדעת חכמים. שניהם מדברים כשהנר עומד במקום אחד ולא זז.

אבל אם מטלטל נר ומעבירו ממקום למקום, השמן שבנר עולה ויורד, ואיתו אש הפתילה, גדילה ומתמעטת, ולפי כולם במקרה כזה יש גם מכבה ומבעיר במקצת, ולמרות זאת הדבר מותר ביום טוב, ואסור בשבת. וזו הראיה, שביום טוב כל שאינו מכבה לגמרי הדבר מותר.