סיכוך בנסרים שנעשו לתקרה

במאמר הבא נבאר בעז"ה הלכה בדברי הרמב"ם, העוסקת במסכך את סוכתו בנסרים שנעשו לתקרת הבית, שאין עליהם מעזיבה, כלומר שאין עליהם טיט ואבנים.

וזה לשון הרמב"ם בהלכות סוכה ה,ח:

תקרה שאין עליה מעזיבה שהיא הטיט והאבנים, אלא נסרין תקועין בלבד - הרי זו פסולה, שהרי לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית; לפיכך אם פיקפק הנסרים והניד המסמרים לשם סוכה, הרי זו כשרה - ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר, רוחב ארבעה טפחים. וכן אם נטל אחד מבינתיים והניח במקומו סכך כשר לשם סוכה, הרי זה כשר.

בהלכה זו צריך לבאר שני עניינים:

א- הרמב"ם כתב, מדוע אין לעשות סוכה מתקרה שאין עליה מעזיבה, שהרי הנסרים לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית. לכאורה משתמע ממילים אלו, שאין להכשיר את הסכך אלא אם הוא ניתן על הסוכה לשם סוכה כלומר לשם מצוה. אולם הבנה זו אינה נכונה, שהרי הרמב"ם כתב בהלכה ט, שיש להכשיר כל סוכה שנעשית לצל, אף אם לא נעשתה לשם מצוה, שהרי מצות אינן צריכות כוונה. וזה לשונו בהלכה ט:

סוכה שנעשת כהלכתה, מכל מקום – כשרה, אף על פי שלא נעשת לשם מצוה: והוא שתהיה עשויה לצל, כגון סוכת גויים וסוכת בהמה וכל כיוצא בהן. אבל סוכה שנעשת מאליה פסולה, לפי שלא נעשת לצל.

על כורחנו, ביאור המילים "שהרי לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית", שנסרים אלו לא נעשו לשם סוכה כלומר לשם צל, אלא לשם בית. כיון שכן צריך לבאר מאיזה טעם יש לפסול את הסיכוך בנסרים אלו, האם משום גזירת תקרה, שגזרו חכמים שלא יסכך את סוכתו בנסרים שנעשו לשם בית שמא יבא לישב תחת תקרת הבית [בזמנם תקרות הבית היו עשויות מנסרים, שעליהם היה טיט ואבנים]. או משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי נסרים אלו ניתנו על התקרה לשם בית, וכשהחליט שהם ישמשו לו כסוכה, נמצא שסוכה זו נעשתה מאליה, ולא נתן את הנסרים על הסוכה לשם צל [אמנם לא צריך לתת את הנסרים לשם סוכה, אלא די שיתנם לשם צל, אבל צריך שלא יתן את הנסרים לשם בית].

ב- הרמב"ם כתב, "ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר, רוחב ארבעה טפחים". וצריך לבאר מנין לו שצריך להקפיד על כך. ובשו"ע כתב דעה ראשונה שלא צריך להקפיד שלא יהיה בנסרים ארבעה טפחים, ואת דעת הרמב"ם כתב, ויש מי שאומר שצריך שלא יהיו הנסרים רחבים ארבעה טפחים. וזה לשון השו"ע (תרלא,ט):

בית המקרה בנסרים שאין עליהם מעזיבה (פירוש טיט וצרורות שמשימין עליהם)  ובא להכשירו לשם סוכה, די בזה שיסיר כל המסמרים לשם עשיית סוכה, או שיטול מבין שני נסרים אחד ויתן סכך כשר במקומו וכולה כשרה, אפילו הנסרים רחבים ארבעה, ויש מי שאומר שצריך שלא יהיו הנסרים רחבים ארבעה.

מקור ההלכה שלפנינו, משנה (סוכה טו,א):

"תקרה שאין עליה מעזיבה, רבי יהודה אומר: בית שמאי אומרים: מפקפק, ונוטל אחת מבינתים, ובית הלל אומרים: מפקפק או נוטל אחת מבינתים. רבי מאיר אומר: נוטל אחת מבינתים, ואינו מפקפק". והלכה כבית הלל על פי שיטת רבי יהודה.

במשנה (סוכה יד,א) שקדמה למשנה זו, נאמר:

"מסככין בנסרים דברי רבי יהודה, ורבי מאיר אוסר".

ובתלמוד שם נחלקו רב ושמואל מהו רוחב הנסרים שבו נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה, לפי רב נחלקו בנסרים הרחבים ארבעה טפחים, ואילו לפי שמואל נסרים הרחבים ארבעה טפחים פסולים לסיכוך לפי כולם, ונחלקו בנסרים מרוחב שלושה טפחים עד רוחב ארבעה טפחים. והלכה כרבי יהודה על פי שיטת שמואל.

בבואנו לבאר את המשנה שבדף טו, צריכים אנו לבאר מהו רוחב הנסרים שמהם היתה עשויה התקרה שאין עליה מעזיבה, בהתאם לשיטות רב ושמואל שנזכרו בביאור המשנה בדף יד. בדבר זה יש מחלוקת בין הרי"ף והרמב"ם לבין שאר הראשונים. לפי הרי"ף והרמב"ם המשנה בדף טו לפי רבי יהודה על פי ביאור שמואל, עוסקת בנסרים שאין בהם רוחב ארבעה טפחים. ואילו לפי שאר הראשונים, המשנה עוסקת בנסרים שיש בהם ארבעה טפחים.

שיטת הרי"ף והרמב"ם נסמכת על הסברא, שלפי שמואל בדעת רבי יהודה, נסרים שיש בהם רוחב ארבעה טפחים לפי כולם פסולים, כיון שכן, לפי שמואל אין אפשרות לבאר את המשנה בדף טו בנסרים רחבים ארבעה טפחים, כיון שלפי כולם הם פסולים. ולעומת זאת, רש"י ביאר, שהטעם שלפי שמואל נסרים רחבים ארבעה פסולים לסיכוך משום גזירת תקרה, כלומר שאנו חוששים שמא יבוא לישב תחת תקרה, ומאחר ובמשנה בדף טו הוא מפקפק או עוקר מבינתיים, אם כן הוכיח במעשיו שהוא עקר את התקרה מלהיות תקרת בית להיות סכך העשוי לצל.

וזה ביאור מהלך הסוגיה בביאור המשנה בדף טו על פי הרמב"ם:

גמרא. בשלמא בית הלל - טעמייהו משום תעשה ולא מן העשוי, אי מפקפק - עביד ליה מעשה, אי נוטל אחת מבינתים - עבד בה מעשה,

[המשנה עוסקת שהתקרה עשויה מנסרים שיש בהם ארבעה טפחים, ולדעת רבי יהודה נסרים אלו כשרים לסיכוך, משום שאינו סובר גזרת תקרה, (התלמוד כעת סובר כפי שביאר רב את שיטת רבי יהודה, נזכר לעיל יד,א), אולם אם קירה בהם בית יש טעם אחר מדוע אסור לסכך בהם, משום שמתחילה נעשו לשם בית, ועתה נהפכים לסוכה ללא מעשה, והוא תעשה ולא מן העשוי, כיון שכן, מובנת שיטת בית הלל בדעת רבי יהודה, שיכול לבטל את החיסרון של תעשה ולא מן העשוי, על ידי פקפוק או נטילה מבינתיים]

אלא בית שמאי מאי טעמייהו? אי משום תעשה ולא מן העשוי - בחדא סגי, אי משום גזרת תקרה - בנוטל אחת מבינתים - סגי!

[אולם לבית שמאי (שהצריכו שיעשה שני דברים, נענוע, ונטילת נסר מבינתיים, משום שאסור שיהיו שני נסרים זה ליד זה, כיון שיש גזירת תקרה),  יש אפשרות לומר שני טעמים, א- גזירת תקרה. ב- תעשה ולא מן העשוי. והתלמוד שואל, אף שיש שני טעמים לשיטת בית שמאי, לא מובן מדוע צריך שני מעשים! מה שנאמר כאן, שכדי לפתור גזרת תקרה די ליטול אחת מבינתיים, מפני שבאופן כזה יהיו שני פסלים, כלומר סכך כשר באמצע ברוחב שמונה טפחים]

- לעולם משום גזרת תקרה, והכי קאמרי: אף על פי שמפקפק, אי נוטל אחת מבינתים - אין, אי לא - לא.

[התלמוד מכריע, לבית שמאי הטעם משום גזירת תקרה, ואכן צריך בדוקא שיהיו שני פסלים, כלומר סכך כשר באמצע ברוחב שמונה טפחים]

- אי הכי אימא סיפא: רבי מאיר אומר נוטל אחת מבינתים אבל לא יפקפק. רבי מאיר היינו בית שמאי!

[והרי גם לרבי מאיר הטעם הוא משום גזירת תקרה, ולכן צריך להקפיד ליטול אחת מבינתיים, ואם כן רבי מאיר סובר כמו בית שמאי בדעת רבי יהודה, ומדוע במשנה רבי מאיר הובא כמבאר את שיטת ב"ה וב"ש!]

- הכי קאמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה.

[ביאור דברי רבי מאיר במשנה, שלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה]

מאי קא משמע לן - דרבי מאיר אית ליה גזרת תקרה, ורבי יהודה לית ליה גזרת תקרה? והא אפליגו בה חדא זימנא! דתנן: מסככין בנסרים, דברי רבי יהודה, ורבי מאיר אוסר.

[והרי מהמשנה הקודמת כבר למדנו שלרבי מאיר יש גזירת תקרה ולרבי יהודה אין!]

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: רישא בנסרים משופין עסקינן, ומשום גזרת כלים נגעו בה.

[התלמוד מבאר שבמשנה הקודמת לא היה בנסרים רוחב ארבעה טפחים, אלא הם היו משופים, ונחלקו שם ר"מ ור"י אם נגזור שמא יסכך בכלים].

ולרב יהודה אמר רב, דאמר: סככה בחיצין זכרים - כשרה, בנקבות - פסולה, ולא גזר זכרים אטו נקבות. הכא נמי, לא נגזר נסרים משופין אטו כלים!

[לרב יהודה אמר רב, שאין גוזרים משופים משום כלים, במה נחלקו שם ר"מ ור"י!]

אלא, על כרחך רישא פליגי בגזרת תקרה וסיפא פליגי בגזרת תקרה, ואפליגי [צ"ל ואפלוגי] בתרתי זימני למה לי? - סיפא רבי יהודה (היא) דקא אמר ליה לרבי מאיר. אמאי קא אסרת בנסרים - משום גזרת תקרה, האי סברא לבית שמאי הוא דאית להו, ובית הלל לא גזרי! ואמר רבי מאיר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה.

[במשנה שלנו אומר רבי יהודה שגזרת תקרה היא רק לב"ש, ור"מ אומר לו שהיא לכו"ע]

הניחא לרב, דאמר מחלוקת בשיש בהן ארבעה, דרבי מאיר אית ליה גזרת תקרה ורבי יהודה לית ליה גזרת תקרה. אלא לשמואל, דאמר בשאין בהן ארבעה מחלוקת, אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה - סיפא במאי פליגי?

[לשמואל הסובר שבנסרים שיש בהם ארבעה טפחים, לפי כולם יש בהם גזירת תקרה, במה חולקים ר"מ ור"י במשנה שלנו?]

- בביטולי תקרה קא מיפלגי, מר סבר: בטלה בהכי, ומר סבר: בהכי לא בטלה.

[לפי שמואל המשנה שלנו עוסקת בנסרים שאין בהם ארבעה, והבעיה של התקרה שנעשתה לשם בית, ונחלקו ב"ש וב"ה מה צריך לעשות כדי לבטלה מתורת הבית, ולב"ה די במעשה אחד לבטלה מכך, וזו דעת רבי יהודה, ואילו לפי רבי מאיר, אף לבית הלל צריך ליטול אחת מבינתיים]. (ע"כ תלמוד מבואר)

בסוף הסוגיה כשביאר התלמוד במה חולקים ר"מ ור"י לפי שמואל, נאמר, שהם חולקים "בביטולי תקרה". לפי רש"י, בסוף הסוגיה כשאנו מבארים את דעת שמואל, התלמוד ממשיך לבאר שהמשנה עוסקת בנסרים שיש בהם ארבעה טפחים, ופירוש הביטוי "ביטולי תקרה", שבמקרה של המשנה שהיתה תקרת בית ובא לבטלה על ידי עשיית מעשה, גם לפי שמואל אין לגזור גזירת תקרה. ומה שביאר שמואל בדעת רבי יהודה שאין לסכך בנסרים רחבים ארבעה טפחים משום גזירת תקרה, זה כשבא לסכך בהם מקום שאינו מקורה בתקרה, אבל אם רוצה לקחת נסרים של תקרה ולהופכם לסוכה על ידי עשיית מעשה, אף שיש בהם רוחב ארבעה טפחים אין לגזור בהם גזירת תקרה, מפני שעושה מעשה להוציאם משם תקרה לשם סכך העשוי לצל. היוצא מכך, לפי רש"י (סוכה טו,א ד"ה בביטולי תקרה), לפי רב בדעת בית הלל, טעם האיסור לסכך בנסרים ארבעה משום תעשה ולא מן העשוי, ואילו לפי שמואל בדעת בית הלל, טעם האיסור לסכך בהם משום גזירת תקרה. והטעם שבתקרת בית שאין עליה מעזיבה מותר לסכך גם לפי שמואל, אף שיש בנסרים רוחב ארבעה טפחים, מפני שעושה מעשה להוציאם משם תקרה לשם סכך העשוי לצל. ונחלקו ב"ש וב"ה מה צריך לעשות כדי להוכיח שמוציאם משם תקרה לשם סוכה, ולב"ה יכול להוציאם משם תקרה או בפקפוק או בנטילת נסר מבינתיים, וזו דעת רבי יהודה, ואילו לפי רבי מאיר, אף לבית הלל צריך ליטול אחת מבינתיים.

אולם הרמב"ם ביאר אחרת, ובסוף הסוגיה כשהתלמוד מבאר את שיטת שמואל שהלכה כמותו, הוא מבאר שהמשנה שלפנינו בדף טו עוסקת בתקרה העשויה מנסרים שאין בהם ארבעה טפחים. מאחר ואין בנסרים ארבעה טפחים, לא שייך לומר שהטעם שאסור לסכך בהם כשעשאם תקרה לבית, משום גזרת תקרה כמו במשנה הקודמת בדף יד, שהרי אין בהם רוחב ארבעה טפחים. כיון שכן, יש לפרש את הביטוי "ביטולי תקרה", שהתקרה נעשתה לשם בית, ונחלקו ב"ש וב"ה מה צריך לעשות כדי לבטלה מתורת בית, ולב"ה די במעשה אחד לבטלה מכך.

כעת נבין את לשון הרי"ף שכתב (ח,א מדפיו): "טעמייהו דב"ה משום תעשה ולא מן העשוי הלכך אי מפקפק עביד ליה מעשה ואי נוטל אחת מבנתים עביד ליה מעשה וכן הלכה". לפי שמואל, במשנה שלפננו בדף טו, אי אפשר לפרש שאסור לסכך בנסרים אלו משום גזירת תקרה, כלומר שנחשוש שמא ישב תחת התקרה, כמו שכתב שמואל במשנה בדף יד, שהרי אין בנסרים אלו רוחב ארבעה טפחים, אלא הטעם שאסור לישב תחת תקרת בית זה, משום תעשה ולא מן העשוי, כלומר משום שעשאם לשם בית, ובהגיע חג סוכות, בית זה נהפך לסוכה מאליו, מבלי שעשה בו מעשה, ולכן צריך לפקפק או ליטול מבינתיים.

אולם לשיטת רש"י דברי הרי"ף אינם מובנים, שהרי טעם שמואל משום גזירת תקרה, וכיצד כתב הרי"ף את טעם רב.

וראה ב"י בסימן תרלא, שהביא את לשון הרי"ף: "טעמייהו דב"ה משום תעשה ולא מן העשוי הלכך אי מפקפק עביד ליה מעשה ואי נוטל אחת מבנתים עביד ליה מעשה וכן הלכה".

וכתב הרא"ש (סי' כט), הקשה הרז"ה (המאור שם דיבור ראשון) עליו, דהאי טעמא הוי אליבא דרב ואנן קיימא לן כשמואל ולשמואל פליגי בבטולי תקרה משום דסתם תקרה מקורה בנסרים שיש בהם ארבעה.

ותירץ הרמב"ן, שאכן הרי"ף סובר כמו רש"י, ולפי שמואל מדובר בנסרים שיש בהם רוחב ארבעה טפחים, ומה שכתב הרי"ף שטעמם של בית הלל משום תעשה ולא מן העשוי ולא כתב שהטעם הוא משום ביטול תקרה, דבר זה משום שכל זמן שלא ביטל את התקרה הרי הוא כאילו דר בבית ויש כאן משום תעשה ולא מן העשוי. וביטול תקרה, כלומר האופן שבו אפשר לבטל תקרה ולהופכה מתקרת בית לסכך סוכה, זהה לביטול תעשה ולא מן העשוי. ומאחר ועושה מעשה לבטל את התקרה, אין לגזור בו גזירת תקרה, כלומר שנחשוש שמא יבוא לשבת תחת תקרה, ואף שיש בנסרים רוחב ארבעה טפחים אין לגזור זאת. והוסיף הרמב"ן, והרמב"ם (פ"ה ה"ח) כתב ובלבד שלא יהא בכל נסר אחד ארבעה טפחים ודבריו תמוהים.

והר"ן כתב, מאחר והרי"ף פוסק כשמואל והמשנה עוסקת בנסרים שאין בהם רוחב ארבעה טפחים, ושמואל כתב בביאור המשנה בדף יד שהוא גוזר גזרת תקרה, יצא מכך, שלפי הרי"ף בדעת  שמואל, יש גזירת תקרה גם בנסרים שאין בהם ארבעה טפחים, בגלל שהם שמשו כתקרת בית. ולכן נזכר בתלמוד שלפי שמואל נחלקו בביטול תקרה, והכוונה לבטל נסרים שאין בהם ארבעה טפחים ששימשו כתקרה. וכתב הב"י שכך היא שיטת הרמב"ם. (ע"כ ב"י) וכך כתב בכס"מ.

אולם כאמור, שיטת הרי"ף והרמב"ם שונה מכל הביאורים האלו. צדקו דברי הר"ן שהרי"ף והרמב"ם מבארים את שיטת שמואל כעוסק בנסרים שאין בהם רוחב ארבעה טפחים, אולם לא צדקו דבריו שיש גזירת תקרה גם בתקרה שאין בה ארבעה טפחים, מפני שזה אינו גזרת תקרה אלא גזרת תעשה ולא מן העשוי. ובזה צדקו דברי הרמב"ן, שביטול התקרה זהה לביטול תעשה ולא מן העשוי, שהרי תעשה ולא מן העשוי הכוונה לעושה את ביתו סוכה, וזהו בדיוק המבטל את תקרת ביתו והופכה לסוכה. אולם לא צדקו דברי הרמב"ן, שאם עשה תקרת בית בנסרים ארבעה טפחים, וכעת מפקפק או נוטל אחת מבינתיים, גם לפי שמואל אין בו גזירת תקרה כיון שעושה מעשה להוציאו מהגדרת תקרת בית, שהרי דברי שמואל בגזרת תקרה נאמרו באופן מוחלט, ואסור לסכך בנסר שיש בו ארבעה טפחים בכל אופן.

הרי"ף הגדיר את הפסול של תקרה שאין עליה מעזיבה "משום תעשה ולא מן העשוי", והרמב"ם במשנ"ת הגדיר את הפסול "שהרי לא נעשו לשם סוכה אלא לשם בית", וכוונת שניהם זהה, נסרים שעשה מהם בית, לא נעשו לשם סוכה, ואם יהפכם בחג סוכות לסוכה, היא תהיה סוכה שנעשית מאליה, ויהיה בה את הפסול של תעשה ולא מן העשוי.

היוצא מכל הנזכר לעיל, לשיטת הרמב"ם, בין בפקפוק ובין בנטילת נסר מבינתיים, הוא עושה מעשה המבטל את התקרה שנעשתה לשם בית, והופך אותה לסכך שנעשה לשם צל סוכה (פה"מ סוכה א,ז). ומה שהצריך הרמב"ם שיהיו הנסרים פחות מארבעה טפחים, דבר זה הוא בין במפקפק, ובין בנוטל נסר מבינתיים ומניח במקומו סכך כשר. שהרי נסר ארבעה טפחים פוסל באמצע הסוכה, ולא יועיל כלום להתירו, וכך מוכח מסוגיית התלמוד, שלפי הרי"ף והרמב"ם המבארים את המשנה על פי שמואל, כל המשנה עוסקת בנסרים שאין בהם ארבעה טפחים.

כעת נבין היטב את דברי הכס"מ:

תקרה שאין עליה מעזיבה וכו'. פירוש דיש כאן משום גזירת תקרה ומשום תעשה ולא מן העשוי, ובמפקפק או נוטל אחת מבינתים כי היכי דמפיק ליה בהכי מן תעשה ולא מן העשוי מפיק ליה נמי מגזירת תקרה, ושיטת רבינו כשיטת הרי"ף שכתב הר"ן פ"ק דסוכה.

הכס"מ מפרש את ההלכה של הרמב"ם כמו הר"ן, ואף שאין בנסרים של התקרה ארבעה טפחים יש בהם גזירת תקרה, בנוסף לאיסור של תעשה ולא מן העשוי. (ע"כ כס"מ)

אולם כאמור אנו ביארנו את הרמב"ם על פי פשטות דברי הרי"ף, והטעם שאסור לסכך בנסרים של תקרה שאין בהם רוחב ארבעה טפחים, משום תעשה ולא מן העשוי, כלומר שבהחלטתו שישמשו נסרים אלו כסוכה, נעשתה הסוכה מאליה, שהרי מתחילה נסרים אלו נעשו לשם בית ולא לשם צל. וראה בהלכה ז, שהזכיר הרמב"ם גזירת תקרה בנסרים שיש בהם ארבעה טפחים, ואילו בהלכה שלפנינו לא הזכיר גזירה זו. וזה לשון הרמב"ם בהלכה ז:

נסרים שאין ברוחבן ארבעה טפחים, מסככין בהן אף על פי שהן משופין; ואם יש ברוחבן ארבעה, אין מסככין בהן ואף על פי שאינם משופין – גזירה שמא יישב תחת תקרה, וידמה שהיא כסוכה.