כתב
הרמב"ם בהלכות ברכות ג,ט:
עיסה
שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופין, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך
עליה בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא. וכן עיסה שלשה
בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפיה, והיא הנקראת פת הבאה בכיסנין
– אף על פי שהיא פת, מברך עליה בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך
המוציא.
לשון ההלכה מבואר:
'פת הבאה בכיסנין' - אף על פי שהיא פת,
מברך עליה בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא. 'כיסנין' ביאורו
'מיני מתיקה'. פת הבאה בכסנין ביאורו, פת הבאה 'במקום מיני מתיקה' משום שהיא עצמה
מתוקה, או פת הבאה 'עם מיני מתיקה' משום שעירבוה בהם. כגון, עיסה שלשה עם מים, ועירב
בה בזמן הלישה גם דבש או שמן או חלב או יין בכמות מרובה, שטעמם ניכר בעיסה, ואפה
אותה; או שעירב בעיסה מיני תבלין, כגון פלפל או קינמון או שום או בצל, ואפה אותה
(ברכות ג,ט). וכן אם יצר כיס ב'לחוח', ומילא אותו בשקדים או בדבש, וטיגנו בשמן, הרי
הוא פת הבאה בכסנין. והטעם שמברכים עליה מזונות, מפני שהפת מתוקה, ומחמת כך דרך
בני אדם שלא לאכול ממנה הרבה כדי לשבוע ממנה ולהחשיבה כפת שברכתה המוציא, אלא כפת
שאוכלים ממנה מעט לתענוג שברכתה מזונות. אולם אם אדם קבע סעודתו עליה, כלומר שאכל
ממנה שיעור סעודה, שהוא שיעור שלש ביצים, כלפי אדם זה היא נחשבת פת גמורה, ויברך
המוציא.
ביאור המושג 'פת הבאה בכסנין', הוא על
פי יד פשוטה ברכות ג,ט; ותוספתא כפשוטה ברכות ד,ד עמ' 58. שכן מצינו
בתוספתא ברכות (ד,ד): "הביאו לפניו מיני תרגומה [=תרגימה, מיני מתיקה] מברך
עליהן בורא מיני כסנין". מכאן שכסנין היא מיני מתיקה. וממילא פת הבאה בכסנין
ביאורו, שהיא בעצמה משמשת כמיני מתיקה, משום שלשוה עמהם, או עירבוה בהם.
לשון הרמב"ם בהלכות ברכות (ג,ט)
בהגדירו פת הבאה בכסנין "או שעירב בה [=בעיסה] מיני תבלין ואפיה".
במשנה ערלה (ב,י) נזכר תבלין. וכתב שם הרמב"ם בפה"מ: "ושמא
יעלה על דעתך שאין נקרא תבלין אלא דברים הריחניים כגון הפלפל וה"קרפה"
[=קנמון], אלא כל מה שמשביחים בו את האוכל כגון השום והשמן והבצל והחומץ והיין, אם
נתכון באחד מאלו ובכיוצא בהן להשביח האוכל נקראין תבלין".
ומה שכתבנו ש'לחוח' ממולא הרי הוא פת
הבאה בכסנין, לשון הרמב"ם בשו"ת (סי' ריג): "ודעו
שהקטאי"ף [=לחוח] פת הם וחייבים בחלה, ולכן אם אוכלים אותם בפני עצמם אחר
הסעודה, לא יברך עליהם בתחלה [מזונות], ולא יתיחדו בברכה בסוף [אלא נפטרו בברכת
המוציא שבתחילת הסעודה, ובברכת המזון שבסוף הסעודה]. אבל הקטאי"ף הממולאים
והמטוגנים [=לחוח ממולא בשקדים או בדבש, ומטוגן בשמן], דינם לדעתי כדין פת הבאה
בכסנין, ואם אוכלים אותם אחר הסעודה, יברך עליהם בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף
ברכה אחת מעין שלש".
ומה שכתבנו ששיעור קביעות סעודה הוא
שלש ביצים, בהלכות עירובין (א,ט) נזכר, ששיעור שתי סעודות שש ביצים, ומשם נלמד
ששיעור סעודה שלש ביצים.
כאן ראוי לבאר, פת שדרך בני אדם לאכול
ממנה הרבה ולשבוע ממנה, ברכתה המוציא גם אם אכל רק כזית, אולם פת הבאה בכסנין שדרך
בני אדם לאכול ממנה קצת ולא לשבוע ממנה ברכתה מזונות, ורק כלפי אדם זה שאכל ממנה
הרבה ושבע ממנה היא נחשבת פת גמורה, ויברך המוציא (יד פשוטה).
לשון המשנה סוכה (ד,ב): "אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה". וכתב שם
הרמב"ם בפה"מ: "ואכילת עראי, הוא שיאכל כמות מועטת ולא
יתכון בו שיהא סעודה ואינו אוכלו אלא להשקיט רעבונו עד שישלים אכילתו אחר כך".
ובהלכות סוכה (ו,ז) הרמב"ם הגדיר את הדבר ביתר ביאור: "ואסור
לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה, אלא אם כן אכל אכילת עראי, כביצה או פחות או
יתר מעט". בפה"מ הרמב"ם הגדיר אכילת עראי, אכילה מועטת, שאין
בדעתו להחשיבה כסעודתו. אולם במשנ"ת הרמב"ם הגדיר את הדבר יותר, מדובר
שאוכל כמות מועטת של כביצה או יותר או מעט, ורק על כזה שיעור אפשר לומר שאין בדעתו
להחשיבו כסעודתו. אבל אם אכל שיעור סעודה, שהוא שלש ביצים, וכפי שנזכר בהלכות
עירובין (א,ט), ששיעור שתי סעודות הוא שש ביצים, ומשם נלמד ששיעור סעודה הוא שלש
ביצים, אין האדם יכול לומר שאין בדעתו להחשיב אכילה זו כסעודה, ויברך המוציא.
וכך נאמר בתלמוד ברכות (מב,א):
"רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך [=רב הונא אכל שלוש
עשרה מאפים של פת הבאה בכסנין, שבכל שלושה מהם יש קב, נמצא שאכל שיעור ארבעה קבים,
ולא בירך עליהם המוציא רק מזונות, וכן לא בירך ברכת המזון. בכל קב יש 4 לוגים
(עירובין א,יג), בכל לוג יש 6 ביצים, בכל קב יש 24 ביצים, ושיעור ארבעה קבים הוא
96 ביצים. נראה שיש בתלמוד לשון גוזמה]. אמר ליה רב נחמן: עדי כפנא! אלא: כל
שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך [=אמר לו רב נחמן, כבר הסרת את הרעב באכילה
זו, אלא אם אכל שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך המוציא וברכת
המזון]".
וכך כתב השו"ע (קסח,ו):
"פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש;
ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך
עליו: המוציא וברכת המזון".
ומה שכתבנו שהטעם שמברכים על פת הבאה
בכסנין מזונות משום שאוכלים ממנה מעט, ראה יד פשוטה שהביא בשם רב האי
גאון שאת הכסנין היו אוכלים אחרי הסעודה בכמות מועטת כדי להתמתק בהם [=להשאיר
טעם מתוק בפה], והגדיר רב האי גאון אכילה זו, אכילה שהיא 'בתורת כסנין'
[=אכילה מועטת], ורב הונא שאכל הרבה, אין להגדיר את אכילתו שהיא אכילה בתורת
כסנין, אלא אכילה של סעודה, ולפיכך עליו לברך המוציא וברכת המזון.
וכך כתב הרי"ף (ברכות כט,ב ל,א מדפיו): "רב הונא אכיל מפת הבאה בכסנין תריסר
רפתי בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך. אמר רב נחמן עדיין מר כפין הוא, אלא אמר רב
נחמן כל שאחרים קובעין עליו מחמת הסעודה צריך לברך, וכל שאין אחרים קובעין עליו
מחמת הסעודה אינו צריך לברך. ומסקנא היכא דאכיל לה בתורת כסנין [=אכל אכילה
מועטת] בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום, והיכא דאכיל לה בתורת
קביעותא [=אכל אכילה מרובה] מברך עליה המוציא ושלש ברכות".
ומהר"י קאפח כתב (הערה כב): "...ושעור קבע או יותר נכון פירוש המונח קבע סעודה
נחלקו בו המפרשים. הכס"מ כתב שעור שדרך בני אדם לקבוע עליו. ועיין ערוך
השלחן או"ח סי' קסח סע' יד-יז בשעור קבע דלאו בדידיה משערינן אלא בדעלמא,
ויליף מההיא דדף מב א דאכל תליסר ריפתי. ועיין בית ידיד שהאריך בענין זה
והביא דברי הכס"מ ותמה עליו, דבהדיא כת"ר דהכל תלוי בקביעות דידיה. ועוד
קשה שהרא"ש כתב בשם רבנו שאם אחרים אינם קובעים אפלו כשהוא קובע אינו
מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ, ותמה עליו היכן מצא זה
בדברי רבנו. ועיין ראשון לציון דבקביעות דידיה תליא מילתא. ויש ששיערו
סעודת קבע ארבע ביצים, ויש ששיערו בגרמים ואמרו שמונה מאות וחמשים גרם. וכולם לא
ראו דברי רבנו כלל, וכל מה שנכתב בענין זה בשם רבנו אינם אלא השערות, וזה לשונו בפיהמ"ש
סוכה פ"ב הל' ד, ואכילת עראי הוא שיאכל כמות מועטת ולא יתכווין בו שיהא סעודה
ואינו אוכלו אלא להשקיט רעבונו עד שישלים אכילתו אחר כך ע"כ. הרי להדיא
דבאותו אדם משערין, וכל שדעתו להסתפק באכילה זו לארוחה זו ואינו מתכווין להשלימה אח"כ
אלא מסתפק בה עד זמן הארוחה השניה הוי קבע. ולפ"ז אפלו באדם אחד אין השעור
אחיד לתמיד, אלא מזל שעה קובע, במה דברים אמורים למטה אבל למעלה אם אכל סעודה
בינונית שלכל אדם, וכ"ש אם אכל תליסר ריפתי וטוען שהיא עראי, בטלה דעתו אצל
כל אדם, וזאת רמז רבנו באמרו בפיהמ"ש שיאכל כמות מועטת, וזהו שאמר רב נחמן
בדף מב א עדי כפנא. אלא כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך ע"ש. ודבר זה
נאמר רק בשעור למעלה, ונתבארו דברי רבנו. ועיין מעשה רקח, ואלו ראו דברי
רבנו לא היו נדחקים". (ע"כ מהר"י קאפח)
ועל פי מה שכתבנו לעיל, גם בדברי
הרמב"ם התבאר מהו שיעור קביעות סעודה, שהוא שלש ביצים, וכן התבאר בדברי
הרמב"ם מהו שיעור אכילת עראי, כביצה או מעט או יותר. והדברים ברורים
ומוגדרים, ואינם נתונים לבחירתו והרגשתו של כל אדם.
לאחר שביארנו את שיטת הרמב"ם,
נביא את שיטת השולחן ערוך ונעיר בקצרה. לשון השו"ע (קסח,ז): "פת
הבאה בכיסנין, יש מפרשים: פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים
ושקדים ותבלין, והם הנקראים...; וי"א שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב
או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה, [רמ"א:
וי"א שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה
שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים. (רש"י וערוך וכן
יש לפרש דעת רמב"ם)]; וי"מ שהוא פת, בין מתובלת בין שאינה מתובלת,
שעושים אותם כעבים [צ"ל כעכין] יבשים וכוססין אותם, והם הנקראים..., והלכה
כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין".
וכתב ילקוט יוסף (או"ח קסח הע' ו): "ונחלקו הראשונים מה הוא פת הבאה
בכיסנין, דעת רבינו חננאל שהיא פת העשויה כמין כיסין מלאים בדבש אגוזים
וכדומה, והו"ד בתלמידי רבינו יונה ברכות שם. וכן הוא דעת הערוך
והרשב"א. ולדעתם אם נילושה העיסה בסוכר ושמן או דבש וכיו"ב, מברכים
עליה המוציא, וכן אם כוססין העוגה בשינים, אם אין בה כיסים של אגוזים שקדים
וכיוצא, מברכים עליה המוציא. ודעת הרמב"ם (פרק ג מהלכות ברכות) דפת
הבאה בכיסנין היינו, שנילושה העיסה בדבש או סוכר או שמן או מיני תבלין, ובלבד
שיהיה טעם הפירות או התבלין ניכר בפת. ודעת רבינו נתן בעל הערוך בשם רבינו
האי גאון, דפת הבאה בכיסנין היינו, פת שעושים אותה כעכין יבשים, בין שהיא
מתובלת ובין שאינה מתובלת, וכוססים אותה. והביא סמך לזה מהכתוב ביהושע (ט, ה) וכל
לחם צידם יבש היה נקודים. ותרגם יונתן בן עוזיאל, וכל לחם זודיהון יבש הוה כסנין.
ומרן בשלחן ערוך (שם סעיף ו) הביא ג' הדיעות בזה, וכתב, והלכה כדברי כולם שלכל אלו
הדברים נותנים עליהם דין פת הבאה בכסנין, שמברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת
מעין שלש, אלא אם כן קבע סעודתו עליהם, שאז מברך המוציא וברכת המזון. ע"כ".
(ע"כ ילקוט יוסף)
ועל פי ביאור יד פשוטה את שיטת
רב האי גאון, הסיבה שמאפה הנכסס מברכים עליו מזונות, משום שנאכל קמעה בסיום
הסעודה להתמתק, כגון 'בייגלה' שבימינו. אבל פת הנכססת, כגון מצה, או
'קאמז' של יהודי תימן, שהוא לחם מיובש שהיו הולכי דרכים אוכלים אותו בסעודתם, מעולם
לא עלתה על דעתו של רב האי גאון לומר שאינם נחשבים פת וברכתם מזונות.
ועוד הערה, קטאי"ף הממולאים והמטוגנים, כלומר 'לחוח' ממולא בשקדים או בדבש
ומטוגן בשמן, שהדרך לאכול ממנו לאחר סעודה קמעה ולהתמתק בו, הוא הנחשב פת הבאה
בכסנין וברכתו מזונות. אבל אם לקח פיתה או לחוח ויצר בהם כיס ומילא אותו בבשר
או בחצילים או בתפוח אדמה, הרי הוא כאוכל פת עם לפתן, ודרך בני אדם לאכול את
כל סעודתם מהם, וברכתו המוציא. ומכלל הדברים למדנו, מציאותו של כיס אינה הופכת את
המאפה לפת הבאה בכסנין, ורק אם הוא ממולא בדבר הממתקו שמחמת כך אין דרך בני אדם
לאכול ממנו הרבה, הרי הוא פת הבאה בכסנין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה