כתב
הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ט,יב-יד:
הכחל,
אסור מדברי סופרים – שאין בשר שנתבשל בחלב שחוטה אסור מן התורה, כמו שביארנו. הכחל
שקרעו ומירק החלב שבו, מותר לצלותו ולאוכלו; ואם קרעו שתי וערב, וטחו בכותל עד שלא
נשאר בו לחלוחית חלב – מותר לבשלו עם הבשר. וכחל שלא קרעו, בין של קטנה שלא הניקה בין
של גדולה – אסור לבשלו: ואם עבר ובישלו בפני עצמו, מותר לאוכלו; ואם בישלו עם בשר אחר
– משערין אותו בשישים, וכחל מן המניין.
כיצד:
אם היה הכול עם הכחל כמו שישים בכחל – הכחל אסור, והשאר מותר; ואם היה בפחות משישים,
הכול אסור. ובין כך ובין כך, אם נפל לקדירה אחרת – אוסר אותה, ומשערין בו בשישים כראשונה:
שהכחל עצמו שנתבשל, נעשה כחתיכה האסורה; ואין משערין בו אלא כמות שהוא בעת שנתבשל,
לא כמות שהיה בשעה שנפל.
אין צולין
את הכחל שחיתכו, למעלה מן הבשר בשפוד; ואם צלהו, הכול מותר.
נוסח
ההלכות מבואר:
[יב]
הַכַּחַל [=עטין הבהמה], שהוא בשר שבלוע בו חָלָב, אסור בבישול ובאכילה מדברי
סופרים – אולם אינו אסור מהתורה, משום שהמבשל בשר בחלב של בהמה שחוטה או מתה[1],
אינו אסור מהתורה אלא מדברי חכמים, כפי שנתבאר בהלכה ו. הַכַּחַל שקרעו, ורחץ אותו היטב כדי להוציא
את החלב שבו, מותר לצלותו ולאוכלו [כשרוצה לצלותו, צריך לעשות
מליחה וצלייה, ולדעת מהר"י קאפח אינו צריך מליחה][2]. ואם קרעו שתי וערב [=לאורך
ולרוחב], והצמידו לכותל בחוזקה ובאופן זה הוציא את החלב הבלוע בו עד שלא נשאר בו
לחלוחית חלב - מותר לבשלו בקדירה עם בשר אחר[3] [כשרוצה לבשלו, צריך לעשות הדחה מליחה הדחה וחליטה][4]. כַּחַל שלא קרעו, בין שהוא של בהמה
קטנה שלא הניקה, בין שהוא של בהמה גדולה - אסור לבשלו, מפני שיש בו חלב; ואף אם
היא בהמה קטנה יש בכחל שלה חלב מועט, אלא שמהזמן שהבהמה מתחילה להניק, החלב מתרבה
בכחל[5]. כחל שלא קרעו שעבר ובישלו, אם בישלו בפני עצמו, מותר לאוכלו, משום שכל
איסור חלב זה הוא מדברי חכמים, כפי שנתבאר בהלכה ו, וכשלא פירש מהכחל לא אסרוהו חכמים[6]; ואם
בישלו עם בשר אחר – צריך לשער האם יש שישים כנגד הכחל, כדי שלא יאסור את שאר תכולת
הקדירה; וכשבאים לשער, הכחל עצמו נכלל בתוך שיעור השישים כחתיכת בשר היתר.
[יג]
כיצד: אם היה בכל תכולת הקדירה, כולל הכחל, פי שישים משיעור הכחל[7] - הכחל אסור[8],
והשאר מותר; ואם היה פחות משישים, הכל אסור. ובין כך ובין כך, אם נפל הכחל לקדירה
אחרת – אוסר אותה, ומשערים בו בשישים כמו ששיערנו בקדירה הראשונה: משום שהכחל עצמו
שנתבשל, נעשה כחתיכה האסורה. וכשבאים לשער שישים כנגד הכחל בקדירה השנייה, משערים
בו כפי הגודל שלו כעת לאחר שהתבשל והצטמק, ואין משערים בגודל שלו שהיה בתחילה,
בשעה שנפל לקדירה הראשונה.
[יד]
כחל שחיתכו כדי לאוכלו על ידי צלייה [=קרעו ורחץ
אותו היטב, כמו שנתבאר בהלכה יב][9], כשצולהו על השפוד במאונך, אסור
להניחו למעלה, ומתחתיו בשר, שמא יטפטף חָלָב מהכחל לבשר; ואם עבר וצלהו מעל הבשר,
הבשר מותר באכילה, מפני שהחלב היוצא מהכחל אסור באכילה רק מדברי חכמים, כמו שנתבאר
בהלכה ו, והם לא
אסרו את החלב אלא לכתחילה[10].
הערות:
[1] החלב
שנשאר בכחל אחרי שחיטת הבהמה, או מיתתה ללא שחיטה.
[2]
נתבאר במאמר "האם צריך למלוח את הבשר לפני צלייה".
[3]
כתב הרב צדוק, מנהג יהודי תימן להצמיד ולהדביק את הכחל בכותל, כדי שיספוג את
לחלוחית החלב שבו, ואחר כך התירו לבשלו לבדו או עם בשר אחר. שלא כשו"ע
(יו"ד צ,ב) שכתב: "נהגו שלא לבשלו [=את הכחל] עם בשר כלל. ולבשלו בלא
בשר, בטיגון או בפשטיד"א, מצריכין קריעה שתי וערב וטיחה בכותל; ולצלי, קריעה
שתי וערב".
[4]
נתבאר במאמר "המקור התלמודי לחיוב עשיית חליטה בהכשרת הבשר".
[5] ההסבר
על פי תשובת הרמב"ם (סי' קמג). וזה לשון התשובה: "אין ספק כי דין
הכחל של קטנה ושל גדולה שוה ואין בכך הבדל, כי כל החומר המצוי בחללי גוף הכחל חלב
הוא, והטבע הופך דם שנזל לשם חלב בכל מצב, אלא שבזמן היניקה מוסיף ומתרבה מחמת
תמידות היניקה, אך אינו נעדר לגמרי ואפילו שלא בזמן היניקה, אלא שהוא מועט, ולפיכך
אסור לבשלו ואפלו של הקטנה ביותר מן הכבשות, אלא אחרי קריעה שתי וערב וטיחה בכותל,
ואם בשלו כמות שהוא בלי שיעשה בו כן, משערין אותו בששים". (עכ"ל התשובה)
והעיר מהר"י קאפח (הערה טז): "וברור שכוונת רבנו משערין אותו
בששים אם נתבשל עם בשר".
[6]
הטעם על פי רש"י (חולין קט,ב ד"ה זה כנוס במעיו), הובא ברמב"ם
לעם.
[7]
ביחד עם הכחל, יהיה שיעור של שישים, וללא הכחל יהיה שיעור של חמישים ותשע. וראה
לעיל בהלכה ח,
שהצרכנו שיהיה שישים ללא חתיכת האיסור, ולפנינו בהלכה הקלנו שחתיכת הכחל תצטרף
להתיר, שמאחר שאיסור זה מדברי חכמים, הם הקלו (להלן טו,יח).
[8]
משום שיש בו תערובת של בשר בחלב.
[9]
לשון הרמב"ם: "אין צולין את הכחל שחיתכו, למעלה מן הבשר בשפוד",
ומה שכתבנו שחיתכו כדי לאוכלו על ידי צלייה, מקורו בכס"מ, שאם קרעו
שתי וערב והצמידו לכותל בחוזקה כדי לאוכלו על ידי בישול, שוב אין לחשוש שיצא ממנו
חלב, שכיון שהוא מותר בבישול, כל שכן שיהיה מותר בצלייה למעלה מהבשר.
ומהר"י
קאפח כתב
(הערה יח): "למדונו רבותינו זצ"ל קריאת מלה זו שֶׁחִיתְּכוֹ, כלומר
לחתיכות רבות או לרצועות כדרך שמחתכין את הבשר לצלי, ובדרך זו הוא דלכתחלה לא, אבל
בדיעבד שרי, כיון שכבר יצא כל חלב שבו, ומה שאפשר שיוצא עם התחממותו מועט הוא ולא
חשו לו בדיעבד. וקושית התוס' דהא שרי לבשלו עם הבשר בקדרה ליתא, דהתם לאחר מליחה והדחה,
והכא ללא מליחה והדחה, התם לדעת רבנו ע"י חליטה, וחליטה צומתת כל מה שנתותר
בתוכו, הכא עם ראשית ההתחממות פולט נוזל שבו".
והכס"מ ישיב לדברי מהר"י קאפח, שבהכשרת הכחל
יש להתייחס לשני דברים. א- הוצאת החלב שבו. ב- הוצאת הדם שבו. ומקבץ ההלכות
שלפנינו עוסק בהוצאת החלב מהכחל, אולם הוא אינו עוסק בהוצאת הדם ממנו ובהכשרתו
לאכילה. ואם לא קרע את הכחל שתי וערב והצמידו לכותל, אין בכוחה של החליטה למנוע
מהחלב לצאת מהכחל. ולאחר שחתך את הכחל שתי וערב והצמידו לכותל, כבר יצא כל החלב
שבתוכו, ומותר לבשלו בקדירה, כמובן אחרי מליחה וחליטה, אולם לגבי הוצאת החלב שבו,
כבר יצא ממנו כל החלב אפילו לגבי בישול. כיון שכן, כחל זה מותר אפילו לצלותו מעל
הבשר, כי כבר לא יצא ממנו חלב, ואין צורך לחתכו חתיכות קטנות כדי להוציא את החלב
שבו כדברי מהר"י קאפח. ומה שכתב הרמב"ם בהלכה שלפנינו כחל שחיתכו, על
כורחנו מדובר שחיתכו לצלייה, כלומר שקרעו, שהרי לצלי די בחיתוך כדי להתיר צליית
הכחל, ולימדתנו ההלכה שבחיתוך לבד עדין יש חשש שיצא חלב, ולכתחילה לא יצלנו מעל
הבשר.
בנוגע
ללשון התלמוד, בתלמוד חולין (קיא,א) בסוגיה שהצריכה לצלות את הכחל תחת הבשר ולא
מעליו, נאמר: "דרש מרימר, הלכתא: בין כבדא בין כחלא, תותי בשרא - שרי, עילוי
בשרא - דיעבד אין, לכתחלה לא". ולא נזכר שם שיעשה לכחל חיתוך או קריעה,
והרמב"ם שכתב "כחל שחיתכו", כתבו על פי הסוגיה שנזכרה קודם לכן
(חולין קט,ב), שם נזכר שלקדירה צריך לקורעו שתי וערב ולטוחו בכותל, ולצלייה די
בקריעה. ומכלל הדברים למדנו, אין בתלמוד מקור המחייב לקרוע קריעה מיוחדת כשרוצה
לצלות את הכחל על הבשר.
[10]
הטעם על פי הרדב"ז. [מהלכה זו ואילך לא נמצא ביאור המ"מ, ובמקומו
הובא ביאור הרדב"ז]. והרב צדוק כתב, שאם ינטוף חלב מהכחל לבשר, האש
שורפתו, ואף אם יבלעו טיפות חלב בבשר, כבולעו כך פולטו מחמת האש.
טעם
הרדב"ז
נזכר בתלמוד חולין (קיא,א) כטעם להתיר צליית כחל מעל הבשר. וטעם הרב צדוק נזכר
בתלמוד חולין (קיא,א) כטעם להתיר צליית כבד מעל הבשר (ראה לעיל ו,ח). ולמסקנה שנקבעה ההלכה שם בתלמוד,
שבדיעבד יש להתיר כבד או כחל שנצלו מעל הבשר, יש לומר שהאש שורפת גם את החלב
הנוזל, והטעם שנזכר בתלמוד להתיר צליית כבד מעל הבשר, שייך גם בצליית כחל על הבשר,
וכדברי הרב צדוק, וכך כתבו שם בסוגיה בביאור חברותא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה