בתחילה, בשר הנמצא מושלך, או ביד גוי, היה מותר

בהודעה הבאה נכתוב ביאור לשתי הלכות בדברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, שם כתב את דין תורה ואת איסור חכמים, אודות בשר הנמצא מושלך בשוק או ביד גוי, במקום שרוב החנויות הם של ישראל המוכרים בשר כשר. בביאור ההלכות הבאנו את שיטת המפרשים בדעת הרמב"ם, שלפי דין תורה, יש להשוות בין בשר הנמצא מושלך בשוק, לבין בשר הנמצא ביד גוי, ואם רוב החנויות הם של ישראל המוכרים בשר כשר, אותו בשר מותר באכילה. ולעומת זאת, לדעת מהר"י קאפח, אין להתיר בשר הנמצא ביד גוי אלא אם כל החנויות מוכרות בשר כשר. כדי לבאר כראוי את ההלכות, ציטטנו גם את מקורות ההלכה, וביארנו כיצד הרמב"ם פסק אותם להלכה.

לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ח,יא-יב:

עשר חנויות, תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח בשר מאחת מהן, ואין ידוע ממי לקח – הרי זה אסור. אבל בשר הנמצא מושלך בשוק, הלוך אחר הרוב: אם היו רוב המוכרין גויים, אסור; ואם היו רוב המוכרין ישראל, מותר. וכן בשר הנמצא ביד גוי – אם היו מוכרי הבשר ישראל, מותר.

זה הוא דין תורה; וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא, בין בשוק בין ביד גוי – אף על פי שכל השוחטין וכל המוכרין ישראל.

ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו, ונעלם מן העין – אסור: אלא אם כן היה לו בו סימן, או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה, או שהיה צרור וחתום.

נוסח ההלכות מבואר:

[יא] מקום שיש בו עשר חנויות, תשע מוכרות בשר שחוטה [=בשר של בהמה שנשחטה כראוי] ואחת מוכרת בשר נבילה [=בשר של בהמה שלא נשחטה], וקנה בשר מאחת החנויות, ואינו זוכר ממי קנה – הבשר שקנה אסור באכילה, משום הכלל: 'כל הקבוע כמחצה על מחצה הוא'[1]. שהרי החנויות שקנה מהן קבועות במקומן, והן בעלות חשיבות זהה, ואין המיעוט מתבטל ברוב, ולפיכך יש ספק שקול שמא קנה את הבשר מהחנות האסורה, ולכן הבשר אסור באכילה. אבל בשר הנמצא מושלך בשוק, שלא קנה אותו מאחת החנויות, כשרותו תיקבע על פי רוב החנויות הנמצאות באותו מקום: אם היו רוב החנויות של גוים המוכרים בשר שאינו כשר, הוא אסור באכילה; ואם היו רוב החנויות של ישראלים המוכרים בשר כשר, הוא מותר באכילה; משום שבמקרה זה הבשר לא נקנה ממקום קבוע, אלא יש עליו את הכלל: 'כל הפורש הרי הוא בחזקת שפרש מהרוב'[2].

[יב] וכן בשר הנמצא ביד גוי, שקנה אותו מאחת החנויות - אם היו רוב מוכרי הבשר ישראלים, מותר באכילה, משום שחזקתו שהגיע מהרוב, ורוב החנויות של ישראלים[3]. כל מה שכתבנו (בהלכות יא-יב) הוא דין תורה; אולם כבר אסרו חכמים את כל הבשר הנמצא, בין בשוק בין ביד גוי - אף על פי שכל השוחטים וכל המוכרים ישראל, משום הכלל: 'בשר שנתעלם מהעין אסור באכילה'[4].

[יב] ולא עוד אלא ישראל שקנה בשר מחנות כשירה, והניחו בביתו, ונעלם מן העין [=משך זמן מה לא היה הבשר תחת השגחה, ויש לחשוש שאדם או בעל חיים החליפו בבשר אחר] – אותו בשר אסור באכילה: אלא אם כן יש לו סימן בבשר שבעזרתו מזהה שהבשר לא הוחלף, או שהיתה לו בבשר טביעות עין [=היכרות על סמך ראיית העין] ויודע בוודאות שזהו הבשר שהניח שם, או שהיה הבשר צרור וחתום [=בתוך כלי או כיס קשור, והיתה חותמת המוטבעת על חומר קשיח בפתח הכלי או הכיס, כך שאם יפתחם החתימה תישבר], שדבר זה מוכיח שזהו הבשר שהניח שם.

הערות:

[1] חמץ ומצה (ב,י); איסורי ביאה (יח,טו).

[2] שבת (ב,כא).

[3] כאשר לא עשינו בעצמנו את מעשה הקנייה מאחת החנויות, אלא מצאנו את הבשר ביד הגוי שהוא עשה את מעשה הקנייה, אנו מתייחסים לבשר כנמצא במקום שאינו קבוע, ולכן כשרותו תיקבע על פי הרוב, ולא על פי הכלל כל קבוע כמחצה על מחצה.

[4] לשון הרמב"ם: "עשר חניות, תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה, ולקח בשר מאחת מהן, ואין ידוע ממי לקח – הרי זה אסור. אבל בשר הנמצא מושלך בשוק, הלוך אחר הרוב: אם היו רוב המוכרין גויים, אסור; ואם היו רוב המוכרין ישראל, מותר. וכן בשר הנמצא ביד גוי – אם היו מוכרי הבשר ישראל, מותר".

בתחילה הרמב"ם כתב את דין עשר חנויות, ושם הכלל הוא, כל קבוע כמחצה על מחצה. לאחר מכן הרמב"ם כתב את הדין של בשר המושלך בשוק, ושם הכלל הוא, כל הפורש בחזקת שפרש מהרוב, ולכן אף אם היו בשוק חנויות המוכרות בשר טרף, הולכים אחרי הרוב. לאחר מכן הרמב"ם כתב וכן בשר הנמצא ביד הגוי, ומשגרת הלשון משמע שהוא מדמה מקרה זה למקרה של בשר הנמצא מושלך בשוק, וזהו לשון 'וכן', וכשם שבבשר הנמצא בשוק, אם רוב החנויות של ישראל הבשר מותר, כך בבשר הנמצא ביד הגוי, אם רוב החנויות של ישראל הבשר מותר. כיון שכן, אף שהרמב"ם כתב על בשר שנמצא ביד הגוי 'אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר', אין לדייק מכך שדוקא אם כל מוכרי הבשר ישראל מותר, אלא אף אם היו רוב מוכרי הבשר ישראל מותר. וכך סגננו את ההלכה: "וכן בשר הנמצא ביד גוי, שקנה אותו מאחת החנויות - אם היו רוב מוכרי הבשר ישראלים, מותר באכילה". וכך כתבו המפרשים, ראה מ"מ מהר"ח כסאר ורמב"ם לעם.

במשנה (חולין צג,ב) נאמר: "שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגיד הנשה בתוכה, מפני שמקומו ניכר". משמע מכך, שמותר לקחת בשר מגוי ולאוכלו, במקום שהשוחטים ישראלים... לאחר מכן נאמר בתלמוד (חולין צה,א): אמר רב: בשר, כיון שנתעלם מן העין – אסור [לפי רב בשר שנעלם מהשגחתו של ישראל אסור באכילה]. מיתיבי, רבי אומר: מקולין וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד עובד כוכבים - מותר! נמצא ביד עובד כוכבים שאני. [מקשה התלמוד, שלפי רבי במקום שבו השוחטים והמוכרים ישראלים מותר לאכול את הבשר גם אם הוא נמצא ביד גוי, אף שנתעלם מהעין? מתרץ התלמוד, מאחר שהוא ביד הגוי, הוא משגיח שלא יתחלף, ואפשר לסמוך על כך]. תא שמע: תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ספקו אסור, ובנמצא - הלך אחר הרוב! הכא נמי: בנמצא ביד עובד כוכבים. [מקשה התלמוד, והרי בברייתא נאמר, שאם לקח מאחת החנויות, אף שיש רק אחת המוכרת טרף הבשר אסור, אולם אם נמצא הבשר מושלך בשוק, הבשר כשר משום שהולכים אחר הרוב, אף שהבשר התעלם מהעין? מתרץ התלמוד, מה שנאמר בברייתא זו נמצא הבשר, מדובר שנמצא ביד גוי, ואפשר לסמוך עליו שהשגיח שלא יתחלף הבשר].

ירושלמי שקלים (ז,ב), עם ביאור קרבן העדה: "א"ר יוחנן הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא [בשר הנמצא ביד עכו"ם כאילו נמצא ברה"ר אם רוב טבחי ישראל מותר] רבי לעזר בי רבי חגיי הוה מסמך לר' מנא חמא לחד ארמאי מקטע מן סוסיה ומפיק לברא [היה סמיך על רבי מנא וראה עכו"ם אחד חותך בשר מן הסוס ויוצא לחוץ] אמר ליה הדא היא דאמר רבי יוחנן הנמצא ביד גוי כנמצא בפלטיא [אמר ליה הא דאמר רבי יוחנן הנמצא ביד עכו"ם כנמצא ברה"ר ומותר, אמאי ניחוש דלמא מן בהמתו חתך, ואפי' מקולין וטבחי ישראל נינהו יש לאוסרו] א"ל כן אמר רבי יוסי רבי והן שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל [אמר ליה הכי אמר רבי יוסי רבי, והוא שראו העכו"ם יוצא מן המקולין של ישראל אז סמכינן להתירו] חד בר נש בציפורין אזיל בעי מיזבון קופד מן טבחא ולא יהב ליה [חד בר נש, אדם אחד בציפורי הלך ליקח בשר מן הטבח ולא נתן לו] אמר ליה לחד רומיי ואייתי ליה [אמר ליה לחד עכו"ם שיקח לו והביא לו] אמר ליה לא נסבית על כרחיה [א"ל האי בר נש לטבח לא לקחתי בעל כרחך ממך שהעכו"ם הביא לי] אמר ליה ולאו בשר דנבילה יהבית ליה [אמר הטבח ולאו בשר נבילה מכרתי להעכו"ם] רבי ירמיה בשם ר' חנינה מעשה בא לפני ר' [מעשה זה בא לפני רבי, ושאל לו אם נאמן הטבח לאסרו] ואמר לא כולא מיניה מיסר מקולין דציפורין [ואמר רבי, לאו כל כמיניה לאסור מקולין דציפורי, וכיון שלא הכריזו טריפה בו ביום הבשר מותר] רב נחת לתמן חמתון מקילין וחמר עליהן [רב ירד לבבל, ראה אותן שהן מקילין באיסור בשר להניחו ביד עכו"ם והחמיר עלייהו ואסר כל בשר שנתעלם מן העין וכדמסיק]".

לפי הבבלי, הוראת רב אינה סותרת את דברי הברייתא בדין עשר חנויות, ומה שנזכר בברייתא בשר הנמצא מושלך הלך אחר הרוב, מדובר שנמצא הבשר ביד גוי, ואפשר לסמוך עליו שישגיח שלא תתחלף חתיכת הבשר, ואילו דברי רב שאסר בשר שנעלם מהעין נאמרו כשמצא בשר שאינו יודע מה כשרותו, ואפילו גוי אינו מעיד על כשרותו. ואילו לפי הירושלמי, הוראת רב סותרת את דברי הברייתא שנאמרו בדין עשר חנויות, כי רב אסר כל בשר שהתעלם מהעין, אף אם רוב החנויות של ישראל. הירושלמי שם הביא מעשה של ישראל שלקח בשר מגוי שקנהו מישראל, וטען הטבח המוכר שהוא טרף, ובעקבות כך באו דברי רב האוסר כל בשר שהתעלם מהעין. וכל שכן בשר הנמצא ביד גוי שהוא אסור.

הרמב"ם העדיף לפסוק את שיטת רב כפי שהיא בירושלמי, כי לשיטה זו נבאר את הברייתא של עשר חנויות כפשוטה, וכשנאמר בברייתא ובנמצא הלך אחר הרוב, לא מדובר בבשר הנמצא ביד גוי שהוא ישמרנו, אלא בבשר הנמצא מושלך בשוק, ומדובר קודם תקנת רב לאסור כל בשר שנעלם מהעין. כשם שבבשר הנמצא בשוק, קודם תקנת רב,  הולכים אחר רוב החנויות, כך בבשר הנמצא ביד גוי, קודם תקנת רב, הולכים אחר רוב החנויות, וכפי שכתבנו לעיל, ואין לדייק מהרמב"ם שבבשר הנמצא ביד גוי צריך שכל המוכרים יהיו ישראלים. אולם לאחר תקנת רב, כל בשר שהתעלם מהעין אסור, וממילא אף בשר הנמצא ביד גוי אסור, ומעולם לא עלתה על דעתו של רב, שנסמוך על עדות הגוי להכשיר הבשר, כדברי הבבלי.

ולעומת ביאור זה בדעת הרמב"ם שכתבנו כשיטת המפרשים, לדעת מהר"י קאפח (הערה טו) יש לפרש את ההלכה באופן אחר, והרמב"ם דקדק בלשונו, ובבשר הנמצא ביד גוי לא כתב אם היו רוב מוכרי הבשר ישראל, אלא בבשר הנמצא ביד גוי צריך שכל המוכרים של הבשר יהיו ישראל. בנוסף לכך, הכלל כל הפורש בחזקת שפרש מהרוב, קיים רק כאשר הבשר נמצא מושלך בשוק, במקום שבו קיימת המציאות של רוב חנויות של ישראל ומיעוט חנויות של גוי, ולכן הרמב"ם הוסיף מילים אלו שאינן מופיעות בתלמוד, אבל אם הבשר כבר הוצא מהשוק והגיע לרשות הגוי, אי אפשר לומר עליו את הכלל שהולכים אחר הרוב, אלא כלפיו יהיה הכלל כל קבוע כמחצה על מחצה.

וזה לשון מהר"י קאפח (הערה טו): "זהו נוסח כל ההלכה מן עשר חניות עד זה הוא דין תורה בכל כ"י וקטעי כ"י שברשותי, ובנדפס שבשו כאוות נפשם ועליהם נאמר יד לספרים תקצץ, הוסיפו שכל הקבוע כמחצה על מחצה, הוסיפו דכל דפריש מרובא פריש, ומעולם לא כת"ר מלים ארמיות בספר זה, הוסיפו ואינו יודע ממי לקח, ובכך הרסו את ההלכה. ולקמן אביא כל נוסחת הדפוסים כלשונם המשובש. והנה בריתא דעשר חנויות הובאה בש"ס שלש פעמים בפסחים דף ט ובחולין דף צה ובנדה דף יח, ובשום מקום אין המלים מושלך בשוק, וכבר העירותי בהלכות חמץ ומצה פ"ב ראה שם מהדורתי אות כב ואות כח. ומרנן ורבנן גאוני עולם המ"מ והכס"מ לא שתו לבם למלים הללו שהם תוספת נופך של רבנו, והמ"מ שינה והגיה את נוסח ההלכה כדי להתאימה להבנתו, והכס"מ אמנם חלק עליו וסבר שאין לשנות נוסח הלכה אך עקרה ותלשה ממקומה ושתלה במקום אחר כדי שתתאים להבנתו. ואחר הסליחה רבה לא זו הדרך ולא זו העיר, ודברי רבנו נאים ויאים כפי שהם. והנה שטת רבנו כפי שבארתי שם דלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש אלא כל זמן שהפורש עדין נמצא במקום הרוב מושלך בשוק, אבל אם פירש הפורש ממקום הרוב איבד הרוב את זכותו, ושלט כלל אחר והוא כל הקבוע כמחצה על מחצה. וגם כאן כח שליטתו של הרוב הוא רק כשהפורש עדין מושלך בשוק. ובשר הנמצא ביד גוי שבסוף ההלכה אינו שייך לעשר חנויות, אלא מדובר שכל הטבחים כל המקולין כל המוכרים הם ישראל בלבד, והיא היא בריתא דרבי דדף צה א, רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד גוי מותר ע"כ, ואין זכר למציאות נבלה בשטח. ובנדפס שהוסיפו לפנינו ואינו יודע ממי לקח לא חשו לקמחייהו, דבסמוך אומר רבנו אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר, ואם יש נבלה בשטח אלא שאינו יודע ממי לקח מה יתן ומה יוסיף אם היו מוכרי הבשר ישראל כמו בימינו שיש מזרע ישראל ח"כ ומב"ד [=חייבי כריתות ומיתות בית דין]. ורבנו פסק בריתא דרבי כפשוטה והוא דין התורה, אלא שאח"כ באה גזרה דרב ובית דינו. וסבור רבנו שכל שינויי האמורים בדף צה לתרץ את הקושיא על רב אינם אלא שינויי דחיקי, וגזרת רב לא היתה בזמן רבי ולא קשיא מידי. ומשנה דעוקצים פ"ב הלכה ט מפרש רבנו לענין טומאת נבלה ע"ש מהדורתי ואינה ענין לכאן. ודברי ר' יוחנן בירושלמי שקלים פ"ז הל' ב הן הן דברי רבו רבנו הקדוש. וגם הוא עדין לא קבל גזרת חברו רב ובית דינו. ונמצא רבי ותלמידו ר' יוחנן שאמרו והן שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל הן הן דברי רבי והן הן דברי רבנו. וכל הפלפולים מיותרים. והרש"ל היה לו האומץ להטיל דופי בדברי רבנו, והשם הטוב יכפר בעד. ועתה אביא נוסח ההלכה שבדפוסים אף שמצוה למחקו כדי שיובנו דברי חלק מן המפרשים שאביא כאן, אף כי רבים דנו דשו בו. וזהו הנוסח: עשר חנויות תשע מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת נבלות ולקח בשר מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח הרי זה אסור שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אבל בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש, אם היו רוב המוכרים עכו"ם אסור, ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר. וכן בשר הנמצא ביד עכו"ם ואינו ידוע ממי לקח אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר, זה הוא דין תורה".

כמה תקנות מהרב יחיא אַבְּיַץ'

בהודעה הבאה נתעד כמה תקנות שתיקן מהר"י אביץ'. תקנות אלו השתמרו בבית הכנסת "אגודת אחים רמב"ם" שברמת גן, חלקן עד היום, וחלקן כבר התבטלו גם שם. בית כנסת זה התייסד על פי הוראות שני הרבנים, הרב יחיא קאפח והרב יחיא אביץ', ומחמת כך השתמרו בו מתקנותיהם. בנוסף לחביבותן של תקנות אלה, יש חשיבות לתעד אותן, בגלל ההיגיון ההלכתי הרמבמי המשוקע בהן. את תקנות מהרי"א כבר תיעד הרב אביעד אשואל בחוברת משמרת הלוי, שיצאה לזכרו של סעיד יצחק הלוי. ואנו הוספנו על דבריו את תקנת מהרי"א לגבי הוידוי ביום הכיפורים, שאינה מופיעה בחוברת שם.

א- מהרי"א תיקן, שביום הכיפורים שמתפללים בו לחש וחזרה, בזמן חזרת הש"ץ, ישמיט הש"ץ את הקטע הנמצא בסוף הוידוי "אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי...". קטע זה יאמר אותו רק היחיד בוידוי בתפילת הלחש, אולם הש"ץ בחזרת התפילה ישמיט קטע זה, כי הוא נאמר בלשון יחיד ואינו מתאים לתפילת הש"ץ, שלא כמו שאר הוידוי שנאמר בלשון רבים והוא מתאים לתפילת הש"ץ. תקנה זו נוהגת עד היום (תשרי התשפ"ו) בבית הכנסת תפארת ציון - אבי העזרי שבבת ים. אולם בתפילת מנחה הנאמרת בערב כיפור, שמתפללים אותה תפילה אחת בקול רם [ללא לחש], ובסוף התפילה אומרים את הוידוי עם הש"ץ, יאמר הש"ץ גם את הקטע הנמצא בסוף הוידוי "אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי...", מפני שהיא תפילה השייכת לכל יחיד, שהרי אין מתפללים לחש וחזרה, שנאמר שהלחש שייך ליחיד והחזרה שייכת לציבור, אלא כל יחיד יוצא בתפילה זו הנאמרת על ידי הש"ץ בקול רם ידי חובתו, ויאמר גם את הנוסח השייך ליחיד "אלהי עד שלא נוצרתי איני כדאי...".

ב- מהרי"א תיקן, שביום ראש השנה, יאמרו בתפילת שחרית "ה' הושיעה, תהלה לדוד" הנאמר קודם תפילת מוסף, קודם תקיעות של מיושב. כלומר, שקודם תקיעות של מיושב יאמרו: ה' הושיעה, תהלה לדוד, יהי ה', ימלוך ה' לעולם, מזמור לדוד הבו לה' בני אלים, לאחר מכן יכניסו ספר תורה, יתקעו תקיעות של מיושב, ומיד יעמדו להתפלל מוסף. כדי שלא יצטרכו לומר ה' הושיעה לאחר התקיעות של מיושב לפני מוסף, ויהיה הפסק בין תקיעות של מיושב לתקיעות שבמוסף.

ג- מהרי"א תיקן, שהמזמורים הנאמרים בליל החג: "אשרי האיש, למה רגשו גוים, הללויה הללו אל בקדשו", ייאמרו כמו הנעימה של המזמור של החג. כלומר שבלילי שלושה רגלים כמו הנעימה של מזמור שלושה רגלים, ובלילי ראש השנה וכיפור, כמו הנעימה של מזמור ראש השנה. שלא כמו שנוהגים לאומרם במרוצה במנגינת המשנה. להלן תיעוד:

אשרי האיש וכו' לשלש רגלים

https://www.youtube.com/watch?v=wxDrZSMsfPc&list=PL8585D7047FA53448&index=5

אשרי האיש וכו' לראש השנה וכיפור

https://www.youtube.com/watch?v=rUyupsZBafQ&list=PL8585D7047FA53448&index=14

ד- מהרי"א תיקן, שבתעניות יכולים להתפלל תפילה אחת כתקנת הרמב"ם, בשחרית ובמנחה, כמו בשאר ימות השנה, והש"ץ יאמר עננו ברכה בפני עצמה, והציבור יצטרפו אליו, כי היא תפילת הציבור, ויצאו ידי חובה בזה. ואינם צריכים לומר את נוסח הלחש בברכת שומע תפילה, כי כעת הם מתפללים תפילת ציבור, ומחמתה יש להם לצאת בברכה הנוספת שאומר הש"ץ, כשם שהש"ץ יוצא בברכה זו.

ה- מהרי"א תיקן, שבזמן שמתפללים את תפילת העמידה, תפילה אחת יחד עם הש"ץ כתקנת הרמב"ם, הציבור יענו אמן אחר כל ברכה, ואינם צריכים להקדים ג' תיבות לפני הש"ץ כדי לענות אמן, אלא כעת הם מתפללים תפילת ציבור, והאמן שעונים הוא על ברכות הש"ץ ולא על ברכותיהם. למען האמת, עניית אמן אחר ברכות הש"ץ היא מנהג תימן, ותקנת מהרי"א היתה שאינם צריכים להקדים ג' תיבות לפני הש"ץ כדי שיהיה אפשר לענות אמן. שלא כמהרי"ץ שהצריך להקדים ג' תיבות כדי שיהיה אפשר לענות אמן. להלן מאמר:

עניית אמן לאחר שליח ציבור

https://mishnatharambam.blogspot.com/2018/04/blog-post_33.html

ו- מהרי"א תיקן, שבזמן שמתפללים בציבור את ברכות קריאת שמע לפניה ואחריה, הציבור יענו אמן אחר כל ברכה, ואינם צריכים להקדים ג' תיבות לפני הש"ץ כדי לענות אמן, אלא כעת הם מתפללים תפילת ציבור, והאמן שעונים הוא על ברכות הש"ץ ולא על ברכותיהם. למען האמת, עניית אמן אחר ברכות הש"ץ היא מנהג תימן, ותקנת מהרי"א היתה שאינם צריכים להקדים ג' תיבות לפני הש"ץ כדי שיהיה אפשר לענות אמן. שלא כמהרי"ץ שהצריך להקדים ג' תיבות כדי שיהיה אפשר לענות אמן. בנוסף לכך, לפי מהרי"א גם אחרי ברכת אהבת עולם או גאל ישראל בשחרית, יענו כל הקהל אמן בקול רם, וכך נוהגים בבית הכנסת רמב"ם ברמת גן, עד היום, לענות אמן בקול רם אחר גאל ישראל בתפילת שחרית. אולם לאחר ברכת אהבת עולם, רק המדקדקים היו עונים אמן בלחש.

האם יש חובה להניח תפילין בכל יום?

שאלה: רציתי לשאול משהו שלא התייחסת אליו בילקוט משה, האם חובה להניח תפילין בכל יום ויום? זה לא כתוב גם ברמב"ם. אולי כן, כי כתוב לדוגמא שכהנים בשעת העובדה פטורין, משמע שכל העם חייבים, ולא מספיק לצאת יד''ח אם הנחת בעבר תפילין. וגם כתוב (הל' שבועות א,ו) לגבי שבועת שוא: "שנשבע לבטל את המצוה. כיצד, כגון שנשבע שלא ילבש תפילין".

תשובה: בהלכות תפילין (ד,כו) כתב הרמב"ם שמצוות תפילין ללובשם כל היום, ובשעת תפילה וקרית שמע מצוה יותר להניחן, ומיד נכתב וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. ושם הלכה י', זמן הנחתם ביום ולא בלילה, ולא בשבתות וימים טובים, וזמנם משיראה את חבירו בריחוק ארבע אמות עד שקיעת החמה. היוצא מכל הנ"ל, יש מצוה בכל יום ויום להניחם, ואמרו חכמים שלכל הפחות יניח בתפילה ובקרית שמע. כיון שכן, מה שאמרו חכמים, כל שאינו מניח עובר בשמונה עשה, ביאורו אם עבר עליו יום שלם ולא הניח, עובר בשמונה עשה.

כמובן שיש מקום למתווכח להתווכח, אם הניח תפילין מעולם, כבר קיים מצווה זו, וכך לכאורה משמע מהלכות תשובה (ג,ה): "הבינוניים - אם היה בכלל מחצה עוונות שלהן שלא הניח תפילין מעולם - דנין אותו כפי חטאיו, ויש לו חלק לעולם הבא...". אולם נראה שאין דיוק זה נכון, ואם לא הניח תפילין מעולם עוונו חמור, ואף שעוונותיו מחצה למחצה, יקבל עונש על כל עוונותיו, ועוון זה יכריע את הכף, אולם עצם מצוות תפילין היא בכל יום, וכל יום שביטל את המצווה לגמרי, ביטל שמונה עשה, וזוהי ההבנה המקובלת אצל הלומדים, כמוסכמה שעליה בנויות ההלכות.

וכך מוכח במפורש בהלכות ברכות (יא,ב): "יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר; ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשותן. ויש מצוות שאינן חובה אלא דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה - שאין אדם חייב לשכון בבית החייב במזוזה, כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באוהל או בספינה, יישב; וכן אינו חייב לבנות בית, כדי לעשות מעקה...". מכאן שבכל יום חייב האדם להניח תפילין.

ואין לדחות את כל הנזכר לעיל, מההלכה בהלכות תעניות (ה,יא): "...ומקצת חכמים, נוהגין שלא להניח בו [בתשעה באב] תפילין בראש". משום שאם לא היתה כלל מצוה להניח תפילין בכל יום, היו חכמים אלה נמנעים לגמרי מהנחת תפילין בתשעה באב, כמו האבל, על כורחנו, גם חכמים אלה הבינו כמושכל ראשון שיש מצוה להניח תפילין בכל יום, ורק מחמת האבלות שבתשעה באב הם התחילו לנהוג שלא להניח תפילין של ראש. וכידוע מנהג זה לא התקבל, ויהודי תימן בשחרית לא מניחים כלל תפילין, ובמנחה מניחים תפילין של יד ושל ראש. כך שיש לקבוע את ההגדרה ההלכתית של החובה להניח תפילין בכל יום על פי ההלכה בהלכות ברכות (יא,ב), שם נזכרה מצוות התפילין כמצווה שהיא חובה, כמו סוכה לולב ושופר, ומצוות אלו אינם מצוות שרק ראוי שישתדל לעשותם, ואם ירצה יקיים אותן ואם ירצה לא יקיים אותן, אלא הן חובה, כך תפילין, אינה מצוה של רשות, אלא בכל יום יש חובה לעשותה. ולא נקבע את הגדרת המצוה על סמך מנהג של מקצת החכמים. כך נראה שצריך לבאר.

האם מותר לאבל, להכנס לשמחה שאינה שמחת מריעות?

שאלה: רציתי לשאול מה דעתך לפי הרב קאפח בשאלה, האם אבל יכול להכנס לשמחת בר מצוה וכד' לאחר השבעה אך בתוך השלושים. הרב קאפח (מצורף) התיר ואמר שהרמב"ם אסר דוקא שמחת מרעות (חתן וכלה). ובאמת כך משמע מהרמב"ם בסוף פ''ה, שם אסר להכנס ל"מקום שמחה" רק ב7, משמע שאח"כ מותר.

הבעיה שבגמרא (מו''ק כב,ב) משמע שאסור. וז''ל הגמ': "והא תניא לשמחה שלשים ולמריעות שלשים? ל''ק הא באריסותא הא בפורענותא". משמע שיש איסור בשלושים גם למרעות, וגם לשמחה אחרת. איך תוסבר הגמ' לפי פירושו?

אגב גם הרב קורח ב"בית מועד" (לט,א) פירש שהרמב"ם אוסר דוקא שמחת מרעות ולא כל שמחה.

תשובה: נראה שלא צדקו דברי מהר"י קאפח והרב קורח, וכל מה שהתירו חכמים זה שמחת מרעות בשאר מתים לאחר שבעה מפני החוב של פרעון השמחה, אבל שאר שמחות שאין בהם פירעון חוב אסור בכל המתים שלושים יום. ובאביו ואמו, אסור שנים עשר חודש, אף שמחת מרעות שיש בה פירעון חוב, וכל שכן שאר שמחות. הסברא שעליה בנויה כל הסוגיה, שמחת מרעות שיש בה פירעון חוב, יש יותר מקום להקל בה: א- משום שיש עליו חוב לפרוע. ב- בגלל שהדבר פירעון חוב הוא פחות שמח. שלא כדברי מהר"י קאפח שבשאר שמחות הוא פחות שמח, שהרי המשתתפים בשמחות ללא פירעון חוב בודאי שמחים.

להלן סוגיית התלמוד מועד קטן (כב,א), לשון התלמוד יופיע מודגש, הביאור יופיע בסוגריים מרובעים, ומה שפסק הרמב"ם מהסוגיה יופיע בצבע בצהוב. לאחר מכן נצטט את פסק הרמב"ם עם הפניות למקור של פסקו.

תלמוד בבלי מועד קטן (כב,ב):

על כל המתים כולן - נכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו - לאחר שנים עשר חדש. אמר רבה בר בר חנה: ולשמחת מריעות [השמחה שהתרנו להכנס אליה לאחר שלושים בשאר מתים, או לאחר שנים עשר חודש באביו ואמו, היא שמחת מריעות. ודוקא שמחת מרעות, אבל שאר שמחה אסור להכנס עד שנים עשר חודש, בכל המתים]. מיתיבי: ולשמחה ולמריעות שלשים יום! – קשיא [הקשינו מברייתא בה נאמר שאסור להכנס לכל שמחה שלושים יום, בשאר מתים, ולא רק שמחת מרעות, שלא כדברי רבה בר בר חנה, ונשארה קושיא]. אמימר מתני הכי: אמר רבה בר בר חנה, ולשמחת מריעות - מותר ליכנס לאלתר [אמימר גורס אחרת, ודעת רבה בר בר חנה להתיר שמחת מרעות מיד אחר שבעה, אבל שאר שמחות אסור להכנס עד שלושים, ועל אביו ואמו שנים עשר חודש. הושלם מהברייתא לעיל]. - והא תניא: לשמחה שלשים, ולמריעות שלשים! - לא קשיא; הא באריסותא, הא – בפורענותא [הקשינו על דבריו מהברייתא שנזכרה לעיל, שאסור שלושים יום, גם בשמחה וגם במריעות, וכיצד אמר רבה בר בר חנה שלמרעות מותר מיד, ותירצנו, אם יש עליו פרעון חוב המריעות, יעשה מיד אחר השבעה, ואלו דברי רבה בר בר חנה, ואם אין עליו חוב פרעון המריעות, אסור שלושים יום, ואלו דברי הברייתא. בד"א בשאר מתים, אבל על אביו ואמו אסור בכל מקרה שנים עשר חודש, אף במרעות שיש בה פרעון חוב, כדברי הברייתא לעיל].

רמב"ם אבל פרק ו:

[ו] שמחת מריעות שהיה חייב לפרוע אותה, מותר לעשותה מיד לאחר שבעה[1]. אבל אם אינו חייב לפורעה - אסור להיכנס לה, עד שלושים יום[2]. [ז] במה דברים אמורים, בשאר מתים; אבל על אביו ועל אימו - בין כך ובין כך - לא ייכנס לשמחת מריעות, עד שנים עשר חודש[3].

הערות:

[1] מקור ההלכה, דעת אמימר בשיטת רבה בר בר חנה. והסברא, כיון שיש עליו תשלום חוב, צריך לפורעו מיד אחר שבעה.

[2] מקור ההלכה, הברייתא השנייה, שנזכר בה שאסור בשמחת מרעות שלושים יום, וביאר התלמוד, שמדובר בשמחת מרעות שאינו חייב לפורעה. ומכלל הדברים למדנו, שמחת מרעות שאינו חייב לפורעה, או סתם שמחה, אסור עד שלושים יום בשאר המתים, ובאביו ואמו עד שנים עשר חודש.

[3] מקור ההלכה, הברייתא הראשונה, בה נאמר שעל אביו ואמו אסור שנים עשר חודש. ומה שקיבלנו מאמימר בדעת רבה בר בר חנה, שבשאר מתים וחייב לפרוע את שמחת המריעות, מותר מיד לאחר שבעה, אבל על אביו ואמו לא שמענו היתר, ונשארו דברי הברייתא הראשונים, שאסור שנים עשר חודש, אפילו בשמחת מרעות שחייב לפורעה. וכל שכן שאר שמחה אסור.