ברשימה הבאה נערוך רשימה של דברים, בהם לא נהגו יהודי תימן כמו הרמב"ם, הרשימה תועתק מהקדמת הרב קאפח לרי"ף על מסכת חולין.
בשנת תש"ך ההדיר הרב קאפח את הרי"ף למסכת חולין עם פירוש לאחד מקדמוני תימן, מכיון שאותו מחבר השאיר לנו ברכה בספרו מנהגים עתיקים בדיני מסכת חולין עוד מלפני תקופת הרי"ף והרמב"ם, הרחיב הרב קאפח את היריעה, והוא הוסיף עוד דברים קדומים בהם לא נהגו יהודי כמו הרמב"ם.
תחילה נכתוב את המנהגים הקדומים שנזכרו בדברי המחבר, והם תואמים לדעת הרמב"ם, ואח"כ נכתוב את הדברים שבהם לא עשו כמו הרמב"ם.
***
מנהגים קדומים האחוזים בידי יהודי תימן והם זהים לרמב"ם
1- כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות
ו,י אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה. כיצד עושה: מדיח הבשר תחילה, ואחר כך מולחו יפה יפה, ומניחו במלחו כדי הילוך מיל; ואחר כך מדיחו יפה יפה, עד שייצאו המים זכים; ומשליכו מיד לתוך מים רותחין, אבל לא לפושרין--כדי שיתלבן מיד, ולא ייצא דם.
ו,יב כל הדברים האלו, לבשר שצריך לבשלו. אבל לצלי, מולח וצולה מיד. והרוצה לאכול בשר חי--מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, ואחר כך יאכל; ואם חלטו בחומץ, מותר לאוכלו כשהוא חי, ומותר לשתות החומץ שחלטו בו, שאין החומץ מוציא דם. (ע"כ רמב"ם)
היוצא מהנ"ל, מי שרוצה לאכול בשר חי צריך למולחו ולהדיחו יפה יפה, וכך הוא מנהג תימן מעולם, וכך מעיד המחבר המפרש את הרי"ף, וכל זה שלא כמו פסק השו"ע שפסק די בהדחה בלי מליחה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן סז סעיף ב
לפיכך מותר לאכול בשר חי בהדחה בלא מליחה, ובלבד שלא
יהא בו מהחוטין שדם בהם, שהדם שבחוטין הוא ככנוס ועומד בכלי (וע"ל סי'
ע"ו).
2- מנהג תימן מעולם להמתין בין בשר לחלב שש שעות שלמות כדעת הרמב"ם, וכך מעיד המחבר המפרש את הרי"ף, ויש שרצו לשנות זאת בעקבות רס"ג, אבל המחבר יצא נגדם ביד רמה שלא ישנו ממנהג הקדמונים.
***
דברים שלא נהגו יהודי תימן כמו הרמב"ם
1- לפי הרמב"ם יש חובת נטילת ידים בכלי ובברכה לכל התפילות, שחרית מנחה וערבית. (ע"כ רמב"ם)
מנהג תימן היה ליטול ידים בכלי ובברכה רק לתפילת שחרית, בכל בית כנסת היתה בחצר נברכת קטנה של אבן ובה מים שמחליפים אותם תמיד, במנחה וערבית כל הנכנס להתפלל טובל את אצבעותיו עד הפרק באותם מים ומנגב ונכנס לתפילה. (ע"כ מנהג)
בימינו יש רמבמיסטים שעקרו מנהג זה, והם מקפידים ליטול ידים בכלי ובברכה לכל התפילות.
***
2- לפי הרמב"ם יש חובת רחיצת רגלים לתפילת שחרית. (ע"כ רמב"ם)
מנהג תימן היה שלא לרחוץ רגלים לתפילת שחרית. (ע"כ מנהג)
בימינו יש רמבמסטים בודדים שמקפידים על רחיצת רגלים לתפילת שחרית, כי נוהגים כולם להתקלח כל יום, ובטל הטעם של רחיצת הרגלים, כי הם נקיות בבוקר.
***
3- לפי הרמב"ם ברכות השחר נאמרות בסמיכות לפעולות בבוקר. (ע"כ רמב"ם)
מנהג תימן היה לומר את ברכות השחר בבית הכנסת, ההיפך מדעת הרמב"ם. (ע"כ מנהג)
הרמבמיסטים ביטלו את המנהג הזה לגמרי, והם אינם מברכים ברכות השחר בבית הכנסת, ויש הרבה שמסמיכים את אמירת הברכות לפעולות בבוקר, כפשט התלמוד והרמב"ם.
***
4- לפי הרמב"ם כאשר אומר שליח ציבור ובא לציון יעמוד והקהל יושבים, ועומד הש"ץ עד סוף אמירת ובא לציון והתחנונים שאחריו.
וזה לשון הרמב"ם בהלכות תפילה
ט,ו ואחר כך יעמוד שליח ציבור
לבדו, ואומר קדיש פעם שנייה, והן עונין כדרך שענו תחילה; ואומר "והוא רחום
. . ." (תהילים עח,לח), "תהילה, לדויד . . ."
(תהילים קמה,א), הוא עומד, והן יושבין והם קוראין עימו;... ואחר כך מתחנן בדברי תחנונים
ובפסוקי רחמים, ואומר קדיש, וכל העם עונין כדרכן; ונפטרין. (ע"כ
רמב"ם)
מנהג תימן שישב הש"ץ במקומו מאחרי הקדיש שלאחר שמונה עשרה, ויעמוד במקומו בזמן אמירת הקדושה ושוב ישב, כי לדעתם נגמרה תפילת הש"ץ בקדיש שלאחר שמונה עשרה, ושוב לשם מה ימשיך לעמוד. (ע"כ מנהג)
מכיוון שאין כאן שום חובת עמידה, נהגו יהודי תימן שיעמוד רק היכן שצריך, וכשלא צריך גם הש"ץ ישב.
***
5- לפי הרמב"ם ישבו בבית הכנסת שורה לפני שורה. (ע"כ רמב"ם)
מנהג יהודי תימן שישבו בבית הכנסת מסביב לקירות, וכך הוא מנהג ארץ ישראל, והדבר מסייע מאוד לציבור להתפלל כולם בשפה אחת ובנעימה אחת.
***
6- לפי הרמב"ם בפת ויין אם נתכוונו לאכול כאחד ובירך אחד וענו אמן יצאו ידי חובה בברכתו, ואם לא נתכוונו לאכול כאחד כל אחד מברך לעצמו, ואילו בשאר אוכלין ומשקין, אף שלא נתכוונו לאכול כאחד, אם בירך אחד וענו אמן יצאו ידי חובה, ושוב אינם צריכים לברך בעצמם.
וזה לשון הרמב"ם בהלכות ברכות
א,יב רבים
שנתוועדו לאכול פת, או לשתות יין, ובירך אחד מהן, וענו כולן אמן--הרי אלו מותרין
לאכול ולשתות; אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד, אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו--אף על
פי שהן אוכלין מכיכר אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו. במה דברים אמורים, בפת
ויין בלבד; אבל שאר אוכלין ומשקין, אינן צריכין הסיבה, אלא אם בירך אחד, וענו
כולם אמן--הרי אלו אוכלין ושותין, אף על פי שלא נתכוונו להסב כאחד. (ע"כ
רמב"ם)
מנהג תימן שבזמן שיאכלו שאר אוכלין ומשקין (פרי העץ פרי האדמה וברכת שהכל), יברך כל אחד בקול רם ויענו כולם אמן, וכך יברכו כל המסובים אחד אחרי השני ויענו כולם אמן על כל ברכה, והם לא עשו כפי הרמב"ם שברכתו של אחד מהם פוטרת את ברכת כולם. (ע"כ מנהג)
למען האמת מנהג יהודי תימן מנהג סלסול בסעודה הוא, כי הם נהגו להסב ולאכול מפירות העונה קליות ואגוזים, וגם לשתות קצת משקאות חריפים, וישוררו המשוררים שירי שבח לה', וכל אחד ואחד מהסובים יברך בתורו וכולם יענו אמן, כך שיש כאן טקס ברכות ועניית אמן, ולא חיפוש לצאת ידי חובה בברכת חבירו, כך שבכוונה הם הקפידו שכל אחד ואחד יברך בעצמו.
***
7- לפי הרמב"ם אין חובת חינוך לקטנים ביין של ארבעה כוסות בליל הסדר. (ע"כ רמב"ם)
מנהג תימן לחנך את הקטנים לשתות יין של ארבעה כוסות בליל הסדר. (ע"כ מנהג)
***
8- לפי הרמב"ם צריך לבדוק את הסכין בכל שחיטה, גם לאחר השחיטה.
וזה לשון הרמב"ם בהלכות שחיטה
א,כד
וצריך לבדוק כן אחר השחיטה--שאם מצא בה פגם אחר השחיטה, הרי זו ספק נבילה:
שמא בעור נפגמה, וכששחט הסימנין בסכין פגומה שחט. לפיכך השוחט בהמות רבות או
עופות רבים, צריך לבדוק בין כל אחת ואחת: שאם לא בדק, ובדק באחרונה ונמצאת
הסכין פגומה--הכול ספק נבילות, ואפילו הראשונה. (ע"כ רמב"ם)
מנהג תימן שלא לבדוק אחרי שחיטה, אלא אם רוצים לשחוט עוד בהמה. (ע"כ מנהג)
***
9- לפי הרמב"ם המנהג הפשוט בישראל שאם נמצא חוט יוצא מן האום של הריאה אוסרין אותה, ואילו מדין התלמוד אפשר לפרק את הסרכה ולבדוק את הריאה במים. (ע"כ רמב"ם)
מנהג תימן היה כפי דין התלמוד ולא כפי המנהג הפשוט שהביא הרמב"ם.
המנהג בתימן היה לפרק את הסרכות מהריאה ולא לקלפן. ובימנו תולשים את הסרכות, וישנן סרכות שיש להם שני קרומים, ולפעמים מוציאים רק קרום אחד וקרום אחד נשאר.
ונמצא שהיתירו את האסור, כי אם היו מוציאים את הקרום
השני, יתכן שהיו מגלים מתחתיו נקב. (ע"פ דברי מארי בהערותיו על משנ"ת,
יובא מיד בהמשך)
וזה לשון רבינו בהלכות שחיטה יא,ו-ז "מן הדין היה על דרך זו (ראה הערה בסוף), שאם נמצאת הריאה תלויה בסרכות כמו חוטין--אם היו מן האום של ריאה (ראה הערה בסוף) ולדופן, או שהיו ללב או לטרפש הכבד (ראה הערה בסוף) --שחותכין את הסרכה, ומוציאין את הריאה, ונופחין אותה בפושרין: אם נמצאת נקובה, טריפה; ואם לא נתבעבע המים, הרי היא שלמה מכל נקב, ומותרת, וסרכה זו לא הייתה במקום נקב, או שמא ניקב קרום העליון בלבד. ומעולם לא ראינו מי שהורה כך, ולא שמענו במקום שעושין בו כך.
ואף
על פי שאלו הן הדברים הנראין מדברי חכמי התלמוד, המנהג הפשוט בישראל כך
הוא--כששוחטין את הבהמה או את החיה, קורעין את הטרפש של כבד, ובודקין את הריאה
במקומה: אם לא נמצאת תלויה בסרכה, או שנמצאת סרכה מאוזן מאוזני ריאה ולבשר
שבמקום רביצתה, בין בשר שבין הצלעות בין בשר שבחזה, או שנמצאת סרכה מאוזן לאוזן על
הסדר, או מן האום לאוזן הסמוכה לה--הרי אלו מתירין אותה"
כתב
מארי בהערותיו על משנ"ת "ממה שכתב רבינו שחותכין את הסירכא ומוציאין את
הריאה, משמע שרק מפרקים את הריאה ממקום חיבורה בדופן וכדומה, כי אי אפשר בשום אופן
לפרק את הסרכה מן הריאה כשהיא עדין בפנים. לפיכך איני מבין את תשובת הר"א בן
רבינו שכאילו סמכו אנשי תימן על הלכה זו, ולא היא כי בהלכה זו נשארת הסרכה תלויה
בריאה ואעפ"כ כשירה. אבל מנהגינו היה כל מקום שתימצא סרכה בריאה לכל מקום
שיהיה מוציאין את הריאה ומפרקים את הסרכה מעל הריאה בסכין כאלו מפשיטין אותה. ודבר
זה צריך אומנות גדולה שלא לקרוע קרום הריאה, ומצד שני שלא לשייר מאומה מן הסרכה על
הריאה, ואח"כ נופחים את הריאה ברוק או בפושרים אם לא בעבע כשירה. פרט כמובן
לשתי אונות הסמוכות שנסרכו זו לזו באיזה אופן שיהיה מכשירים בלי שום פרוק. וכן אם
נסרכה לדופן הצר דהיינו מקום רביתה שאינה נדבקת כשירה. ודרך זו עדיפה על מה
שנוהגים היום לקלוף את הסרכה מעל הריאה בצפורן, כי במנהג הקליפה פעמים מתירין את
האסור ופעמים אוסרים את המותר, הא כיצד- אם הסרכה רכה ומורכבת מכמה שכבות יש
אפשרות שתשאר שכבה אחת על פני הריאה והרי לא עשינו כלום בקליפה, ונמצאו מתירים את
האסור. ופעמים כאשר הסרכה חזקה כאשר קולפים אותה תולשים קרום הריאה ונמצאו אוסרים
את המותר. וזה לשון השאלה שנשלחה מתימן לר' אברהם ותשובתו.
שאלה:
ילמדנו רבינו בספר קדושה בהלכות שחיטה, מן הדין היה על דרך זו, שאם נמצאת הריאה
תלויה וכו' עד ומותרת. ואמר ומעולם לא ראינו מי שהורה כך, ולא שמענו במקום שעושין
בו כך וכו'. ואמר אח"כ והמנהג הפשוט עד ואם נמצא חוט יוצא מן האם של הריאה למקום
שימשך ואפילו היה כחוט השערה אוסרים אותה. ואמר בזה ר' יצחק, אמר רב יוסף בר
מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה, העלתה צמחים חוששין לה. מר
יהודה משמי דאבימי אמר בין כך ובין כך חוששין לה, היכי עבדינן וכו', עד ואי ליכא
מכה בדופן מחמת ריאה היא, ואע"ג דלא מפקא זיקא טריפה. ולא התיר הרב בה בדיקה.
ויש בני אדם שאם נמצא סרך מן האם אל הדופן, בין שהיה גדול או קטן חותכים אותו
ודנין בו אם נתבעבעה טריפה ואם לאו מתירין אותה, יבאר לנו באר היטב ושכרו כפול מן
השמים.
והשיב:
אלה אשר סמכו בתימן כפי שאמר השואל להתיר סמוכה לדופן והעלה צמחים בבדיקתה במים
פושרים, הלכו אחרי שיקול הדעת ומה שמחייב העיון, אלא שהם עשו היפך מנהג בני הגלות.
ואם היו מביאים הוכחה בדברי החיבור מן הדין היה, הרי כבר אמר ומעולם לא ראינו מי
שהורה כך ולא שמענו מקום שעושין בו כך. ובכגון זה נאמר דברים המותרים ואחרים נהגו
בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם (פסחים דף נ). ומה שהשבנו יש בו די
ומספיק" (ע"כ לשון מארי בהערותיו על משנ"ת)
הערות לנ"ל:
על דרך זו- על פי מה שנתבאר בהלכה הקודמת, שריאה שהעלת צמחין, או שנמצאו
סרכות -כמו חוטין תלויין- ממנה ולדופן, או ללב או לטרפש הכבד [נתב' בהע' הבאות]
--חוששין לה, שמא ניקבה וצריכה בדיקה.
האום של ריאה- האום היא עיקר הריאה, ויש בריאה שתי אומות אחת ימנית ואחת
שמאלית, נקראות גם ערוגה ימנית וערוגה שמאלית. וחוץ מהם יש בריאה גם אונות, דהיינו
התפצלויות של הריאה –והם קטנות מהאומות-, שלש מימין ושתים משמאל. (שחיטה ח,א)
לטרפש הכבד - המחיצה
שבאמצע הבטן המבדלת בין אברי המאכל ואברי הנשימה, והיא שקורעין אותה ואחר כך תיראה
הריאה. (שחיטה ו,י)
***
10- לפי הרמב"ם אין צורך לנפוח את הריאה לאחר שחיטה. (ע"כ רמב"ם)
מנהג תימן לנפוח כל ריאה לאחר שחיטה. (ע"כ מנהג)
***
11- לפי הרמב"ם מי שמוסר מודעא או מבטל מודעא אינו צריך לעשות קנין על כך.
וזה לשון הרמב"ם בהלכות מכירה
ה,יא יש
דברים הרבה שאין צריכין קניין, ואין לקניין בהם טעם--כגון המשחרר עבדו, או המגרש
את אשתו, או העושה שליח, או המוסר מודעה, או המבטל מודעה, או המוחל לחברו חוב או
פיקדון שיש לו בידו, וכל כיוצא בדברים אלו. (ע"כ רמב"ם)
מנהג תימן שהמגרש מקבל בקנין שהוא מבטל את כל המודעות. (ע"כ מנהג)
***
12- לפי הרמב"ם יברכו בשבתות ובימים הטובים שבתוך הפסח על 2 כיכרות (לחם משנה), ורק בליל הסדר יברכו על כיכר ומחצה. (ע"כ רמב"ם)
מנהג תימן מאז ומעולם לברך במשך שבעת ימי הפסח על כיכר ומחצה בלבד. (ע"כ מנהג)
***
סוף דבר
כל המנהגים שלא נהגו יהודי תימן כמו הרמב"ם, הם מנהגים בהלכות מפורסמות כגון בהנהגת בית הכנסת או הסעודה, או בהתכוננות לתפילה שהוא מעשה יום יומי, או בדיני שחיטה, או במעשה בית דין, ובחלק מהמנהגים ניתן למצוא לכך רמז בדברי הרמב"ם, כי גם אליו הגיע שמע אותם מנהגים (כגון במעשה בי"ד או בשחיטה), רק שהוא נהג אחרת.
וכבר ביארנו כי המדקדקים חזרו לפשט התלמוד והרמב"ם, והם מקפידים היכן שאפשר לקיים את ההלכה במלואה.
