עשה מצוה והתכוון שלא לצאת בה ידי חובה

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות א,י:

"כל הברכות כולן, אף על פי שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן, כדי להוציאן - חוץ מברכת ההניה שאין בה מצוה, שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עימהן. אבל ברכת ההניה שיש בה מצוה - כגון אכילת מצה בלילי הפסח, וקידוש היום - הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותין, אף על פי שאינו אוכל ושותה עימהן".

ביאר מהר"י קאפח (הערה כו), שאין ללמוד מההלכה שלפנינו שיכול לברך לאחרים ברכת המוציא בסעודת שבת שהיא מצוה, מפני שהרמב"ם הדגים איזה ברכות יכול לברך לאחרים, כגון אכילת מצה וקידוש היום, שהם ברכות מצוות מיוחדות, ושם יכול לברך לאחרים אף שאינו אוכל ושותה עמהם, והוא רק יברך להם והם יאכלו מהמצה וישתו מהיין של הקידוש.

כאן ראוי לחקור, מה יהיה הדין אם עשה מצוה לאחרים, והתכוון שלא לצאת בה ידי חובתו, האם כוונתו מועילה, והוא אכן לא יצא ידי חובתו. והנה, הרמב"ם כתב בתשובה (סי' רנג, הביאה מהר"י קאפח שם הערה כו): "כל מצווה שחייבין לברך עליה, ואפלו אדם שכבר קיים המצוה ויצא ידי חובתו ורצו אחרים לקיים המצוה יכול לברך להם כדי שיקיימו את המצוה ואף על פי שאינו עושה עמהם שום מעשה מפני שכבר יצא ידי חובתו. וכל שכן אם עדין לא יצא שמותר לו לברך כדי שישמעו אליו ויעשו ויצאו ידי חובתן ואף על פי שזה המברך עדין לא יצא ואינו רוצה לצאת בכלל אלו שברך להם אלא לאחר זמן, כגון מי שמברך לאחרים ויאכלו מצה ואע"פ שאינו אוכל עמהם כלום". (ע"כ תשובת הרמב"ם) תשובה זו עוסקת כאשר מברך לצורך חברו, וחברו עושה מצוה, והוא אינו עושה מצוה, אלא בדעתו לעשות את המצוה לאחר מכן, או שכבר עשאה.

כאשר מוציא אחר בחובת ברכה על מצוה, והאחר עושה מצוה, והמברך מתכוון שלא לצאת בברכה זו ידי חובתו, הדבר מותר בין אם מברך זה כבר עשה מצוה זו, ובין אם עתיד אחר כך לעשות מצוה זו. הסיבה שיכול לברך לשני, ואין אנו מחשיבים את ברכתו כברכה לעצמו והיא לבטלה, כי האחר עושה מצוה, וכל ישראל ערבים, ונמצא שהוא מצווה לזכות את חברו בברכה, וברכתו היא לצורך חברו [ללא סברא זו, אין האדם יכול לזכות את חברו בשום דבר, גם לא בברכה]. כשם שיכול לזכות את חברו בברכה, כך יכול לזכות את חברו במצוה, ויכול לתקוע לצורך חברו. כשם שאם בירך לצורך חברו, כל תוקף החיוב של הברכה הגיע מחברו, כך אם מוציא את חברו ידי מצוה, כל תוקף החיוב של המצוה מגיע מחברו. ואם עושה המצוה אינו רוצה לקיים לעצמו מצוה זו עכשיו, אין להעמיס עליו את קיום מצוה, כשבדעתו לקיימה לאחר מכן ולא עכשיו. סברא פשוטה היא, שאין להעמיס על האדם מצוות בניגוד לרצונו, וכך היא דעת רוב הראשונים כפי שנצטט מדברי ילקוט יוסף.

היוצא מכך, אם הרמב"ם הזכיר בתשובה שיכול לברך לצורך חברו ולא לצורך עצמו, אין לומר שהטעם שיכול לעשות זאת משום שחברו מקיים את המצוה בעצמו, אלא הטעם הוא משום שכל ישראל ערבים. כיון שכן, כשם שיכול לקיים לצורך חברו ברכה, כך יכול לקיים לצורך חברו מצוה, כגון תקיעת שופר, והוא עצמו לא יצא בה ידי חובתו כעת, אלא לאחר מכן.

ולעומת זאת, לדעת מהר"י קאפח, מאחר ומצוות אינן צריכות כוונה, אף אם יכוון שלא לצאת ידי חובתו, לא יועיל לו, ויצא ידי חבתו. וזה לשון מהר"י קאפח בהלכות לולב (ז,ו הערה טז): "מה שכתב הגהות מיימוניות בשם רשב"ם, אי נמי יכוין שלא לצאת בה [=הגהות מיימוניות כתב באות ו בשם רשב"ם, שיברך על נטילת לולב רק אחר שיגביהנו, ואינו נחשב שמברך אחר קיום המצוה, כיון שיכול לכוין שלא לצאת ידי חובת המצוה, ואז לא יצא ידי המצוה אף שהגביהו], וכיוצא בזה דייק ר' מנוח בשם רבנו כפי שהובא לעיל [=דברי מנוח הובאו למעלה בהערה זו, שאם הגביה את הלולב שלא על מנת לצאת בו, יכול לברך על נטילת לולב לאחר שהגביהו], נראה שאין הדברים תואמים את שטת רבנו שפסק מצוות אין צריכות כוונה. ואם תאמר הני מילי [=דבר זה] כשנטל סתם אבל אם אומר בפירוש על מנת שלא לצאת אינו יוצא, לא היא, אלא בכל אופן יצא. מדלא מצאו אביי ורבא דרך שלא לצאת בו אלא בשהפכו או שהוציאו בכלי כדאיתא בדף מב,א, שמע מינה [=נלמד מזה] שאפלו אמר על מנת שלא לצאת יצא. וכך כתב הב"ח בדעת רבנו [=הרמב"ם] באו"ח סי' תרנא, על מה שכתב הטור, אי נמי יכוין שלא לצאת בו עד שיברך וכו', והן הדברים שהובאו לעיל בהגהות מיימוניות. וזה לשון הב"ח (או"ח סי' תרנא): גם הדרך השלישית שיכוין שלא לצאת, סבירא ליה להרב [=הרמב"ם] דלאו מילתא הוא, דכיון דמצות אין צריכות כוונה אפילו צווח שאינו רוצה לצאת ידי מצוה יצא, כדעת הרשב"א והרא"ה שהביא הב"י סוף סי' תקפט. ולברך מקמי נענוע נמי, כיון דאין נענוע מעכב, אינו שייך כלל לעיקר מצות נטילה שכבר יצא ידי חובתו בנטילה בלי נענוע כל עיקר, ולפיכך סבירא ליה להרמב"ם דאין שום דרך לברך עליהן עובר לעשייתן אלא אם כן שברך קודם שיטלנו בידו". (ע"כ מהר"י קאפח)

ולעומת זאת, בילקוט יוסף כתב (כרך פסוקי דזמרה וקריאת שמע, סימן ס סעיף ט): "דעת רוב הראשונים שאם מתכוין להדיא שלא לצאת ידי חובה, לכולי עלמא אינו יוצא ידי חובה. ויש מי שאומר שיוצא ידי חובה בעל כרחו. אך לית מאן דחש להא. ואין חילוק בזה בין מצוה התלויה במעשה למצוה התלויה בדיבור". (ע"כ ילקוט יוסף) וצריך לבאר לשיטה זו, אף שמצוות אינן צריכות כוונה, זה משום שיודע בתת הכרתו שהוא עושה מצווה, ולא הצריכוהו לכוון לשם מצוה, אלא די בידיעתו בתת הכרתו ובמעשה המצווה. אבל אם מתכוון בפירוש שלא לשם המצוה, עקר את עצמו מהמצוה, ולא ניתן להחשיבה כמצוה בניגוד לרצונו.

וכך נראה עיקר גם בדעת הרמב"ם. וראה במאמר על מצוות צריכות כוונה, שגם בדיון על מצוות צריכות כוונה, השוונו בין מצות שהם באמירה למצות שהם בעשייה, כי גם אמירה היא עשייה, ואין סברא לחלק ביניהם לא לגבי הדיון על מצוות צריכות כוונה, ולא לגבי הדיון אם עשה מצוה והתכוון במפורש שלא לצאת בה ידי חובתו. וכך כתבנו גם בילקוט משה תפילה (כא,יב), והוכחנו מתשובת הרמב"ם (סי' רנג).

כאן ראוי לצטט כמה הלכות מדברי הרמב"ם. הלכות לולב (ז,ו): "...וכשהוא נוטלם לצאת בהן, מברך תחילה על נטילת לולב, הואיל וכולן סמוכין לו...". ושם הלכה טו כתב הרמב"ם: "משחרב בית המקדש, התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום, כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; וכל יום ויום מברך עליו אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת לולב, מפני שהיא מצוה מדברי סופרים...". הלכות ברכות (יא,טו): "נטל את הלולב – מברך על נטילת לולב, שכיון שהגביהו, יצא ידי חובתו; אבל אם בירך קודם שייטול – מברך ליטול לולב, כמו לישב בסוכה...".

היוצא מהלכות אלו, בהלכות לולב (ז,ו) כתב הרמב"ם שיברך על נטילת לולב, ומלשונו שם משמע שזה נוסח הברכה שאומרים. ואילו בהלכות ברכות (יא,טו) כתב הרמב"ם שיש לחלק בנוסח הברכה, ואם בירך אחר שהגביה את הלולב יברך על נטילת לולב, ואם בירך קודם שהגביהו יברך ליטול לולב. והביאור של ההלכות, בהלכות לולב הרמב"ם מתאר את תקנת חכמים לציבור, ומכיון שיש הרבה שהגביהו את הלולב קודם הנטילה, ולא כיוונו במפורש שלא לצאת ידי חובה באותה הגבהה, לפיכך תיקנו חכמים שיברך בציבור על נטילת לולב, ואילו בהלכות ברכות כתב הרמב"ם את הדין העקרוני, וביחיד כך ינהג, אם מברך לפני שיגביה יברך ליטול לולב, ואם אחר שהגביה יברך על נטילת לולב. וראה כס"מ בהלכות לולב (ז,ו) שכתב: "ובענין נוסח הברכה סמך על מה שכתב בסוף הלכות ברכות (יא,טו), נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובת לולב אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב, ואף על פי שכתב עוד בפרק זה (הט"ו) משחרב בית המקדש התקינו וכו' וכל יום ויום מברך עליו אקב"ו על נטילת לולב, הכא נמי [=כאן גם] סמך על מה שכתב בהלכות ברכות (יא,טו) בנוסח הברכות ולא בא אלא ללמדנו שאע"פ שאינו חייב בלולב מן התורה מיום ראשון ואילך צריך לברך עליו ולא נחית לפרושי נוסח הברכה". (ע"כ כס"מ) ועל פי דברינו הרמב"ם דקדק בלשונו גם בהלכות לולב, ובכוונה כתב שיברך על נטילת לולב, כי הוא מתייחס לברכה בציבור, וכך תיקנו חכמים לברך בציבור, מכיון שמשעה שהגביה את הלולב כבר יצא ידי חובת המצוה, ורוב בני אדם לא יכוונו שלא לצאת ידי חובה בהגבהה זו שאז יוכלו לברך ליטול לולב. וכך משמע מהתלמוד במסכת סוכה בהרבה מקומות שזהו נוסח הברכה על הלולב, ראה סוכה (לז,ב; מו,א), וכן פסחים (ז,ב), וכיצד כתב הרמב"ם בהלכות ברכות (יא,טו) שאם בירך קודם נטילת לולב יברך ליטול לולב, על כורחנו כמו שביארנו, כך היא תקנת חכמים לברך בציבור. וכך הוא הנוסח בכל הסידורים.

 

בירך בלבו בברכות ובקריאת שמע

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות א,ז:

"כל הברכות כולן, צריך שישמיע לאוזנו מה שהוא אומר; ואם לא השמיע לאוזנו, יצא - בין שהוציא בשפתיו, בין שבירך בליבו".

בהלכות קריאת שמע (ב,ח) כתב הרמב"ם: "וצריך להשמיע לאוזנו כשהוא קורא, ואם לא השמיע לאוזנו יצא", ושם לא הזכיר בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו. וכתב ערוך השולחן (סב,ו), שמאחר שהלכות קריאת שמע קדמו להלכות ברכות, לא ניתן לומר שסמך הרמב"ם בהלכות קריאת שמע על הלכות ברכות, ונאמר שגם בקריאת שמע בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו יצא, אלא בקריאת שמע חייב להוציא בשפתיו את המילים משום שנאמר "ודברת בם", כלומר שיבטא בשפתיו את הקריאת שמע ולא יאמרנה בלבו. וכך ביאר מהר"י קאפח בהלכות קריאת שמע (ב,ח הערה כב) את ההלכה שם.

ולעומת זאת, הכס"מ ולחם יהודה כתבו (בהלכות קריאת שמע ב,ח), שיש לבאר את ההלכה בהלכות קריאת שמע על פי ההלכה בהלכות ברכות, והוכיחו את שיטתם מהתלמוד ברכות (טו,א) שהשווה ביניהם, ואף בקריאת שמע, אם לא השמיע לאוזנו יצא, בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. וכך כתב הרב עדין שטיינזלץ בביאור שיטת הרמב"ם בהלכות קריאת שמע (ב,ח).

לשון המשנה ברכות (טו,א): "הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא; רבי יוסי אומר: לא יצא" [ואין הלכה כרבי יוסי. פה"מ]. וביאר התלמוד את המשנה, שלתנא קמא שהוא רבי יהודה, הקורא קריאת שמע ולא השמיע לאוזנו יצא אף לכתחילה, ואילו לרבי יוסי אף בדיעבד לא יצא. והקשה התלמוד על כך מברייתא שבה נאמר: "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך – יצא", שברייתא זו אינה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, שאם היא כרבי יהודה הרי אמר שלכתחילה יוצא ידי חובה, ואם היא כרבי יוסי הרי אמר שאף בדיעבד אינו יוצא ידי חובה! (ע"כ תלמוד) ולמדו מכך הכס"מ ולחם יהודה, ממה שהשווה התלמוד בין ברכת המזון לקריאת שמע יש ללמוד שדיניהם שווים, וכך יש לבאר את דברי הרמב"ם. ולהרמב"ם הרהור כדיבור בין בקריאת שמע ובין בשאר ברכות, ואף בקריאת שמע אם לא השמיע לאוזנו ובירך בלבו יצא.

אולם ערוך השולחן ומהר"י קאפח יאמרו, מה שנזכר בתלמוד ברכות (טו,א) שיש להשוות בין קריאת שמע לשאר ברכות, הוא ההבנה הראשונית בסוגיה, אולם בסוף הסוגיה הובאו דברי רב יוסף שכתב שאין להשוות ביניהם. וזה לשון התלמוד ברכות (טו,ב) בסוף הסוגיה: "אמר רב יוסף: מחלוקת בקריאת שמע, דכתיב: שמע ישראל, אבל בשאר מצות - דברי הכל יצא". כלומר, מה שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אם קרא ולא השמיע לאוזו האם יצא ידי חובתו או לא יצא, מחלוקת זו היא רק בקריאת שמע, משום שנאמר בקריאת שמע, שמע ישראל, משמע מכך שצריך להשמיע לאוזניו, אבל בשאר המצוות, כלומר בשאר הברכות, לפי כולם אם לא השמיע לאוזניו יצא. ואף הרי"ף (ח,ב בדפיו) הביא רק קטע זה מכל הסוגיה. היוצא מסוף הסוגיה שאין להשוות בין קריאת שמע לשאר ברכות. ולפיכך פסק הרמב"ם בקריאת שמע כפשט המשנה, שצריך להשמיע לאוזנו ואם לא השמיע יצא, וכוונתו אם לא השמיע לאוזנו אלא אמר את הקריאה בלחש. ובשאר הברכות פסק כפשט הברייתא שבה נאמר "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו, ואם בירך יצא", וזהו פסק הרמב"ם בהלכה שלפנינו, שאם לא השמיע לאוזנו יצא, בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו. אבל בקריאת שמע חייב להוציא בשפתיו. ועל פי כל האמור, הרמב"ם סובר הרהור כדיבור רק בשאר ברכות ולא בקריאת שמע.

 

איזה שינוי מטבע פוסל את הברכה

כתב הרמב"ם בהלכות ברכות פרק א:

"ה: ונוסח כל הברכות, עזרא ובית דינו תיקנום. ואין ראוי לשנותן, ולא להוסיף על אחת מהן, ולא לגרוע ממנה; וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, אינו אלא טועה[1]. וכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות, אינה ברכה[2] אלא אם כן הייתה סמוכה לחברתה.

ו: וכל הברכות כולן, נאמרין בכל לשון: והוא, שיאמר כעניין שתיקנו חכמים; ואם שינה את המטבע, הואיל והזכיר אזכרה ומלכות ועניין הברכה, אפילו בלשון חול[3], יצא".

[1] בהלכות קריאת שמע (א,ז) הוסיף הרמב"ם, וחוזר ומברך כמטבע. ואף כאן כך כוונתו. וראה הלכה הבאה, שאם הזכיר שם ומלכות וענין הברכה יצא, וההלכה שם מבארת, אימתי חוזר ומברך כמטבע, כששינה את עניין הברכה לגמרי. וכך פירש מהר"י קאפח בהלכות קריאת שמע (פרק א הערה כג).

בהלכה ה' נאמר: "וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, אינו אלא טועה". ומקור ההלכה בתלמוד ברכות (מ,ב): "ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה - יצא. ראה תאנה ואמר: כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה - יצא, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - לא יצא ידי חובתו". רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי, וכך פסק הרמב"ם.

בהלכה ו' נאמר: "ואם שינה את המטבע, הואיל והזכיר אזכרה ומלכות ועניין הברכה, אפילו בלשון חול, יצא". ומקור ההלכה בתלמוד ברכות (מ,ב): "בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר: בריך מריה דהאי פיתא. אמר רב: יצא. והאמר רב: כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה! - דאמר: בריך רחמנא מריה דהאי פיתא". ואמירת 'רחמנא' היא הזכרת השם, ואמירת 'מריה דהאי פיתא' היא הזכרת מלכות, ואף ששינה מהמטבע, ואף שאמר שם ומלכות ועניין הברכה בלשון חול, כלומר שלא בשפת הקודש, יצא.

היוצא מכך, החיסרון בהלכה ה' אינו ששינה מנוסח חכמים, שהרי בהלכה ו' נתבאר שבאופן זה יוצא ידי חובתו, אלא החיסרון בהלכה ה' שלא אמר אזכרה ומלכות, ולכך מכוונים דברי רבי יוסי כל המשנה מהמטבע לא יצא, מאחר שלא הזכיר אזכרה ומלכות, אבל אם הזכיר רחמנא ומריה, הזכיר שם ומלכות בשפת חול, ויצא ידי חובתו, כמו שנתבאר בהלכה ו'. הביאור שכתבנו הוא על פי הכס"מ. ועל פי זה, הרמב"ם פסק בהלכה ו' את מעשה בנימין רעיא, שלא כמהר"ח כסאר שכתב שלא פסק הרמב"ם את מעשה בנימין רעיא.

[2] ברכות ללא שם ומלכות

הקשה הכס"מ, שבברכת מעין שבע הנאמרת בליל שבת אין בה מלכות, וכן ברכת אלהי הנשמה הנאמרת בכל בוקר אין בה שם ומלכות? ותירץ מהר"י קאפח (הערה יח), שכוונת חכמים באומרם "כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה" אינה מתייחסת לאנשי כנסת הגדולה, והם תיקנו את הברכות כפי מה שראו לנכון, ויש ברכות שלא תיקנו בהם שם ומלכות, אולם בכל הברכות שתיקנו שם ומלכות, אסור לנו להשמיט שם ומלכות, כיון שהם עיקר הברכה, ובלעדיהם אין ברכה, אבל אם השמיט מילים אחרות ברכתו ברכה ויצא ידי חובתו. ועוד תירץ, שמותר לנו לחבר ברכות מעצמינו ללא הזכרת מלכות, כגון שיאמר 'ברוך אתה ה' ששמת חלקי מיושבי בית המדרש', שמאחר שאין בה מלכות אינה נחשבת ברכה, ומותר לנו לתקנה בעצמינו.

[3] שם ה' בלשון חול

בתלמוד ברכות (מ,ב) שהוא מקור ההלכה שלפנינו, מסופר על בנימין רעיא שאכל פת ואמר, בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, ואמירת 'רחמנא' היא הזכרת השם, ואמירת 'מריה דהאי פיתא' היא הזכרת מלכות, ואף ששינה מהמטבע, ואף שאמר שם ומלכות ועניין הברכה בלשון חול, כלומר שלא בשפת הקודש, יצא. היוצא מכך, אף שבהלכות סנהדרין (כו,ג) נתבאר ששם ה' בלשון הגוים נחשב ככינוי, לפנינו בהלכות ברכות הוא נחשב שבירך כראוי, וזה מה שבאו חכמים ללמדנו באומרם שהברכות נאמרות בכל לשון, שאף תרגום שם ומלכות יועיל לשמור על ברכה כראוי ויוצא ידי חובתו.

ולעומת זאת, לפי ראשון לציון ומהר"י קאפח (הערה כ), תרגום שם ומלכות ללשון אחרת לא יועיל, והוא נחשב ככינוי כמו שנתבאר בהלכות סנהדרין (כו,ג), ובכדי לצאת ידי חובת הברכה צריך לומר שם ומלכות בלשון הקודש.

מטעמת האם בולע את המאכל

 כתב הרמב"ם בהלכות ברכות א,ב:

ומדברי סופרים, חייב אדם לברך על כל מאכל תחילה, ואחר כך ייהנה ממנו. וכן אם הריח ריח טוב, יברך ואחר כך ייהנה ממנו. ואפילו נתכוון לאכול או לשתות כל שהוא, מברך ואחר כך ייהנה; וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה, מעל. וכן מדברי סופרים, לברך אחר כל מה שיאכל, וכל מה שישתה - והוא שישתה רביעית, והוא שיאכל כזית. ומטעמת - אינה צריכה ברכה, לא לפניה ולא לאחריה: עד רביעית. [הוספה: ואף שבולע את התבשיל, מאחר ואכל למטרת טעימה, הנאתו מועטת, ואינו נחשב כאוכל או שותה].

מטעמת היא אכילה מועטת לצורך טעימת התבשיל, לבדוק האם צריך להוסיף לו תבלינים וכדומה.

ואפילו אם בולע אינו צריך לברך, כך כתב הכס"מ, והסכים לדבריו מהר"י קאפח (בהערה יב). אבל בתעניות אסור לטועם לבלוע, כמו שנתבאר בהלכות תעניות (א,יד): "ומותר לו לטעום את התבשיל, ואפילו בכדי רביעית [=בשיעור של רביעית, ועד בכלל] - והוא שלא יבלע, אלא טועם ופולט". וכתב מהר"ח כסאר, שבהלכה נתבאר מהו דין מטעמת של שתייה, אבל מטעמת של אכילה שיעורו עד כזית.

לשון התלמוד ברכות (יד,א): "בעי מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי: השרוי בתענית מהו שיטעום? אכילה ושתיה קביל עליה - והא ליכא, או דילמא הנאה קביל עליה - והא איכא? אמר ליה: טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי: מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה? רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא".

וכתב הרי"ף בתענית (ד,א מדפיו): "ומפרשי רבנן דצריך לאזהורי כי היכי דלא ליבלע כלום".

בתלמוד ברכות (יד,א) נראה לבאר, שמטעמת היא אכילה שבולע את מה שאוכל. ושאל התלמוד האם מותר לטעום בתענית, ואף שבולע את המאכל, מאחר ואוכל כדי לטעום, הנאתו פחותה, ואינו נחשב כאוכל. או שהדבר אסור, שהרי נהנה חיכו מטעם המאכל, ויש להחשיבו כאוכל. ותירץ התלמוד שהדבר מותר, כי הנאת החיך היא הנאה מועטת שעדין אין להחשיבה כאכילה ושתייה. לאחר מכן הביא התלמוד ברייתא, בה נאמר שאין לברך על מטעמת, וגם בתענית הדבר מותר. ושיעור האכילה עד רביעית, ועד בכלל. היוצא מכך, בהלכות ברכות שלא הגביל הרמב"ם ולא כתב שצריך שלא יבלע את המאכל, פסק הרמב"ם כמו הסוגיה. אולם בהלכות תענית כתב הרמב"ם בעקבות רבנן שהובאו ברי"ף, שצריך להזהר שלא לבלוע, כי הגאונים הוסיפו ביאור לסוגיה, שיש לחלק בין דיני ברכות לדיני תענית, אף שבתלמוד לא נזכר חילוק זה במפורש.

רק ברכת המזון מהתורה אבל ברכה מעין שלש היא מחכמים

 כתב הרמב"ם בהלכות ברכות א,א:

"מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר "ואכלת, ושבעת - ובירכת את ה' אלוהיך" (דברים ח,י). ואינו חייב מן התורה, אלא אם שבע, שנאמר "ואכלת, ושבעת - ובירכת"; ומדברי סופרים, שאפילו אכל כזית, מברך אחריו".

כתב הכס"מ, רבינו דייק מלשון התוספתא (הובאה בתלמוד ברכות מח,ב) שכתבה "ברכת מזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת", ולמד מכך שזה נאמר רק על חמשת מיני דגן, ממה שנאמר ושבעת, ואין לך דבר שמשביע אלא חמשת מיני דגן. עוד כתב הכס"מ להלן (ח,יב), שהרמב"ם סובר שאפילו ברכה מעין שלש אינה מן התורה ואפילו על המחיה, ולפיכך כתב בסוף פרק ב' דין נעלם ממנו ולא ידע אם בירך ברכת המזון לאחר המזון חוזר ומברך, מפני שהיא ספק ברכה שהיא מהתורה, שהרי ברכת המזון מהתורה, ורק בפרק ג' שאחריו הזכיר הרמב"ם ברכת על המחיה, מכאן שרק ברכת המזון היא מהתורה, אבל ברכת על המחיה היא מחכמים. וכך היא שיטת מהר"ח כסאר.

ולעומת זאת, לפי ראשון לציון ברכת על המחיה היא מהתורה, ורק ברכה מעין שלש על הפירות שהם משבעת המינים, או ברכה מעין שלש על הגפן, היא מחכמים. וכך סובר גם מהר"י קאפח (הערה ג). והוכיח הראשון לציון את שיטתו מההלכה להלן (ח,יב), שם נאמר "כל הברכות האלו שנסתפק לו בהן אם בירך אם לא בירך - אינו חוזר ומברך, לא בתחילה ולא בסוף: מפני שהן מדברי סופרים". והפרק שם עוסק בברכה מעין שלש על הפירות או הגפן, ולא בברכת על המחיה, ודייק מכך שברכת על המחיה היא מהתורה. (ע"כ ראשון לציון) והכס"מ ישיב על כך, שיש הוכחות מהלכות אחרות (להלן ב,יד) שגם ברכת על המחיה היא מחכמים, וגם מהתוספתא כך מוכח.

חמאה של גוים, חמאה שבישלוה

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,טו-טז:

[טו] האוכל גבינת הגויים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו - מכין אותו מכת מרדות. החמאה של גויים - מקצת גאונים התירוה, שהרי לא גזרו על החמאה, וחלב הטמאה אינו עומד; ומקצת גאונים אסרוה, מפני ציחצוחי חלב שיישאר בה, שהרי הקוס שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שייבטל במיעוטו, וכל חלב שלהן חוששין לו, שמא עירב בו חלב טמאה.

[טז] ייראה לי שאם לקח חמאה מן הגויים, ובישלה עד שהלכו להן ציחצוחי חלב - הרי זו מותרת: שאם תאמר נתערבו עימה ונתבשל הכול, בטלו במיעוטן. אבל החמאה שבישלו אותה גויים - אסורה משום גיעולי גויים, כמו שיתבאר.

וזה נוסח ההלכות מבואר:

הלכה טו:

האוכל גבינת הגוים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו, שיש לחשוש שעירב בו הגוי חלב של בהמה טמאה - מכים אותו מכת מרדות, מפני שעבר על גזירת חכמים, שגזרו איסור על אכילת גבינת הגוים וחלב הגוים.

ראה במאמר "תוקף הגזירה באיסור חלב של גוים", שם נתבאר שחכמי המשנה גזרו איסור על גבינת הגוים, ועל חלב הגוים.

הלכה טו:

החמאה [=שומן חלב מוצק] של גוים - מקצת גאונים התירוה, שהרי חכמים גזרו על הגבינה ולא גזרו על החמאה[1], והחלב של בהמה טמאה אינו מִתְגַּבֵּן, כך שאין לחשוש שהחמאה יוצרה מחלב של בהמה טמאה, וכן אין לחשוש לציחצוחי חלב [=טיפות קטנות של חלב] שישארו על פני החמאה מפני שהם בטלים במיעוטן; ומקצת גאונים אסרוה, מפני ציחצוחי חלב [=טיפות קטנות של חלב] שישארו על פני החמאה; שכל חלב הנמצא ברשות הגוים אנו חוששים שמא עירבו בו חלב של בהמה טמאה, כך שגם בטיפות הקטנות של החלב שנשארו על פני החמאה מעורב חלב של בהמה טמאה, ומחמתם אסור לאכול את החמאה. ואין לומר שטיפות מועטות אלו יתבטלו במיעוטן אל מול החמאה, ונתיר לאכול את החמאה, משום שהקוס שבחמאה [=מי הגבינה שלא התגבנו, שמעורב בהם חלב של בהמה טמאה] אינו מעורב בתוך החמאה, אלא טיפות אלו נמצאות על פני החמאה, ולפיכך הן אינן בטלות במיעוטן. וכדברי הגאונים האוסרים כך היא ההלכה, וכך סובר רבנו הרמב"ם[2].

[1] בגזירות של חכמים, אין לך אלא מה שגזרו, והם גזרו על הגבינה ולא על החמאה.

[2] ראה מיד בסמוך בהלכה הבאה, שהרמב"ם כתב פתרון שאמצעותו אפשר להתיר את החמאה של הגוים, מכאן שהרמב"ם סובר כדברי האוסרים, ורק אם יעשה את הפתרון שכתב, יהיה אפשר להתיר את החמאה של הגוים.

הלכה טז:

ייראה לי [=הוראת הרמב"ם מסברתו], שאם לקח חמאה מן הגוים, ובישלה עד שהתאדו ממנה טיפות החלב שהיו עליה - הרי זו מותרת באכילה, משום שהטיפות האסורות שהיו על פני החמאה נעלמו. ואם תאמר שהטיפות התערבו עימה והתבשל הכל, ויש טיפות של חלב בהמה טהורה ובהמה טמאה מעורבים, בטל החלב של הבהמה הטמאה במיעוטו, ולפיכך אין לאסור את אכילת החמאה משום הטיפות המעורבות בה[3]. אבל חמאה שבישלו אותה גוים - אסורה משום גיעולי גוים [=כלי הגוים ספוגים במאכלים אסורים, ותבשיל המתבשל בהם בולע מהמאכלים האסורים, ונאסר באכילה], כמו שיתבאר[4].

[3] ביאור הדברים, לגבי טיפות החלב האסורות שהיו על פני החמאה, שהם אינן בטלות במיעוטן, מפני שאינן מעורבות, יועיל בישול החמאה הגורם לאידוין והעלמותן. ולגבי טיפות החלב האסורות שהתערבו בתוך החמאה, שם לא יועיל בישול החמאה, אולם אין לאסור את החמאה מחמתם, מפני שהן בטלות במיעוטן. ואין לומר שהוא ביטל איסור בידיים, מפני שהוא לא יצר את התערובת, כדי להתיר את החלב המעורב, אלא הגוי הוא שיצר את התערובת, והישראלי רק העלים את האיסור שהיה על פני החמאה.

וראה כס"מ שכתב, שמותר לכתחילה לקחת את חמאת הגוים ולבשלה ולהתירה בכך באכילה, משום שאין ודאות שהוא מבטל איסור, משום שיש כאן הרבה ספקות, ספק שמא לא היה בתערובת חלב טמא כלל, ואם תאמר שהיה חלב טמא, שמא לא נשאר ממנו בחמאה זו כלום, ואם תאמר שנשאר, שמא כשנתבשל ניתך על ידי האש, ולכן אין לאסור משום מבטל איסור.

עוד כתב הכס"מ, מה שכתב הרמב"ם: "שאם תאמר נתערבו עימה ונתבשל הכול, בטלו במיעוטן", ביאורו, שיש להתיר את החמאה משום שבישלה עד שהתאדו טיפות החלב על ידי האש. ואם תאמר שמא עדיין ישנם טיפות חלב טמא בחמאה, ומה שאינם נראים הוא מפני שהתבשלו והתערבו עם החמאה, תשובתך, אפילו אם כך הם פני הדברים, החמאה מותרת, שמאחר שטיפות החלב הטמא מעורבים בה ואינם ניכרים בטלו במיעוטן. וכעת יובן מדוע מותר לכתחילה לבשל את החמאה, משום שכל עיקר כוונתו בבישול החמאה אינו אלא כדי שיתאדו טיפות החלב באש, ולא ישארו בה כלל. ואין הכוונה בבישול לבטל את האיסור, אלא לכלות ולאדות את האיסור. (ע"כ כס"מ)

בביאור ההלכה אנו כתבנו, שאינו מבטל איסור אלא מבער את האיסור, כלומר מבער את טיפות החלב של הבהמה הטמאה הנמצאות על פני החמאה, וטיפות החלב הנמצאות בתוך החמאה מתבטלות מאליהם במיעוטן. ואילו הכס"מ כתב, שאינו מבטל איסור משום שאין ודאות שיש איסור, ובבישול הוא מתכוון לבער את האיסור, כלומר את טיפות החלב של הבהמה הטמאה, בין שהם נמצאות על פני החמאה ובין שהם מעורבות בחמאה.

כדברי הכס"מ כך ביאר גם מהר"י קאפח. וזה לשונו (הערה כג): "כלומר מסתמא נתאדו בבשול וכלו ואבדו, ואפלו אם תרצה להניח שנשאר משהו מן הקוס, כיון שאינו ניכר ואין רואין צחצוחי וזהרורי קוס, הרי נתערב ובטל כדין כל האסורין".

עוד כתב הכס"מ, שהרשב"א בספרו תורת הבית הקשה על דברי הרמב"ם, איך הרמב"ם כתב שמאחר שהקום [=קוס בכ"י תימן] נמצא על פני החמאה ואינו מעורב בתוך החמאה, לפיכך הקום אינו בטל במיעוטו. והרי בכל מקום, הביטול ברוב אינו דוקא כאשר המיעוט התערב ברוב ובטל בו, כגון חטים של תרומה שנפלו לתוך חיטים חולין, או גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך גרוגרות חולין, אף על פי שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו בטלים בשיעורן. שאם לא כן, והביטול הוא רק כשהוא מעורב, אם כן אין המיעוט בטל ברוב אלא אם הוא תערובת של לח בלח, כגון יין או שמן וכיוצא בהם... כל שכן בקום של החמאה שאי אפשר לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו, שהוא צריך להתבטל בחמאה. ולכן מפרש הרשב"א, שהטעם שאין הקום בטל בחמאה, משום שחכמים בגזרתם על חלב גוים, גם גזרו שלא יתבטל האיסור ברוב או בנותן טעם כשאר מאכלות אסורות. והכס"מ תירץ את שאלת הרשב"א, וביאר את שיטת הרמב"ם, שאין לדמות בין המקרים, ובחטים או גרוגרות של תרומה שהתערבו בחולין, אף על פי שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו, מכל מקום אין האיסור ניכר כלל, ולכן הוא מתבטל אף שאינו מעורב. מה שאין כן בחמאה האיסור ניכר, כלומר טיפות החלב שעל פני החמאה ניכרות, אלא שאי אפשר לברור אותן ולסלקן מן החמאה ולפיכך הטיפות אינן מתבטלות לחמאה, ורק אם בישל את החמאה וגרם לאידוים והעלמותן, החמאה מותרת.

עוד ראוי לבאר, שבהלכה שלפנינו יש מחלוקת בין המ"מ לכס"מ. לפי המ"מ, כשם שמותר לקחת חמאה שנעשית על ידי גוים מחלב של גוים ולבשלה, כל שכן שמותר שהישראל יקח חלב של גוים, ויעשה ממנו חמאה ויבשל אותה. ואילו לפי הכס"מ, אסור לישראל לקחת חלב גוים ולעשותו חמאה ולבשלה, וכל מה שהתירו זה לקחת חמאה של גוים, מפני שאין גזירת חכמים על חמאה של גוים, וכדברי הרמב"ם בהלכה טו: "שהרי לא גזרו על החמאה", אבל על חלב של גוים גזרו חכמים, וגזירתם היא בכל אופן, ואסור לעקור את גזירתם על ידי עשיית חמאה ובישולה. וראה לעיל במאמר "תוקף הגזירה באיסור חלב של גוים", שם נתבאר שחכמי המשנה גזרו איסור על גבינת הגוים, ועל חלב הגוים, וגזירת חכמים היא בכל אופן ובכל מצב.

עוד כתב מהר"י קאפח (הערה כד): "ומה שנהגו בתימן התר בחמאה שבשלוה הגוים, נראה דאף לדעת רבנו התר גמור הוא. ודברי רבנו כאן הם בגוים שהבשר מצוי להם יום יום, אבל כפי שהיה המצב אצל הערבים הכפריים בתימן שלא אכלו בשר אלא בחגיהם, וכל ימות השנה אכלו מאכלי חלב, בזה מודה רבנו שסתם כליהם או אף ודאי כליהם אינן כבני יומן. וכעין סברת הריטב"א שכתב בתשובה מהדורתי סי' כה, וזה לשונו, וכבר כתבתי אני שלא אמרו סתם כליהם של גוים אינן בני יומן אלא בכלים שאין דרך להשתמש בהן תדיר, כגון כלי כוספן ושמנן וחלתותן וכיוצא בהן, אבל כלים שתשמישן בכל יום ככלים של יין או קערות וכוסות, אדרבה סתמן בני יומן הן שהרי בכל יום צריך להן, וכן הדעת נותנת. ע"כ. ראה שם והע' 4. ואף גם זאת, הרי כלי שאינו בן יומו דנותן טעם לפגם, הני מילי בדיעבד, אבל לעשות הדבר קבע, לקנות חמאה שלגוים יום יום מתוך הנחה דכלים [=שהכלי שלהם] נותן טעם לפגם, עדין אין הדבר ברור. לפיכך בדקו ומצאו שכל כלי עשיית החמאה מקצות תימן ועד קצות, מיוחדים הם לחמאה בלבד, ואף אינם עושים בהם אפלו תוצרת חלב אחרת, מפני שזה מקלקל טעם החמאה וריחה, כל שכן כלי שנתבשל בו בשר שהוא מקלקל לגמרי את החמאה. ועל זה סמכו אף לכתחלה, ואף אותה שהיתה עשויה גרגרים קטנטנים הנראית כדיסת סולת, אין בה מיחוש. וזה ודאי דעת רבנו. ועיין כס"מ לקמן פי"ז". (ע"כ מהר"י קאפח)

[4] להלן (יז,א), וסתם כלי גוים הם בני יומם, ואוסרים את התבשיל המתבשל בהם (כס"מ). וכן להלן (יז,יח).

תוקף הגזירה באיסור חלב של גוים

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,יב-יג:

[יב] חלב בהמה טמאה, אינו נקפה ועומד כחלב הטהורה; ואם נתערב חלב טהורה בחלב טמאה – כשתעמיד אותו – יעמוד חלב הטהורה, וייצא חלב הטמאה עם הקוס של גבינה. [יג] ומפני זה ייתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור, שמא עירב בו חלב בהמה טמאה; וגבינת הגויים מותרת, שאין חלב בהמה טמאה מתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה.

ואם תאמר והלוא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאוד בחלב שעמד בו, ולמה לא ייבטל במיעוטו – מפני שהוא המעמיד את הגבינה; והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד, הרי הכול אסור כמו שיתבאר.

נוסח ההלכות מבואר:

[יב] חלב של בהמה טמאה אינו מִתְגַּבֵּן [=אינו נהפך לגבינה ונעשה מוצק] כמו חלב של בהמה טהורה. ואם התערב חלב של בהמה טהורה עם חלב של בהמה טמאה – אם יבצע בחלב זה את פעולת הגיבון, רק החלב של הבהמה הטהורה יתגבן, אבל החלב של הבהמה הטמאה ייפרד מהגבינה, ביחד עם מי הגבינה. 'מי הגבינה' הם הנוזל שלא התגבן מהחלב של הבהמה הטהורה, נוזל זה נקרא 'קוס'[1]. [יג] מאחר וזהו טבעו של החלב של בהמה טמאה, היה צריך להיות הדין, שכל חלב הנמצא ביד גוי שלא ראה הישראל מאיזו בהמה חלב אותו[2], אסור, שמא עירב בו חלב של בהמה טמאה, וגבינת הגויים מותרת, שהרי חלב של בהמה טמאה אינו יכול להתגבן. אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידים אותה בעור הקיבה של שחיטתם שהיא נבילה [=נותנים חתיכת עור של הקיבה בתוך החלב, כדי שהמיצים שבו יגרמו לחלב להתחבץ][3].

[יג] ואם ישאל השואל, והרי אם נשער את עור הקיבה מול החלב המרובה שהתגבן בעזרתו, ואת השפעת טעם העור על טעם החלב, נגלה שהכמות של עור הקיבה היא פחותה ביותר, וספק אם בכלל העור נתן טעם בחלב, כיון שכן, מדוע לא נאמר שמחמת מיעוט עור הקיבה הרי הוא בטל לעומת החלב וכאילו אינו קיים? נשיב לו, שבמקרה של גיבון החלב, יש לעור הקיבה חשיבות מרובה, מפני שהוא המעמיד את הגבינה [=הגורם להווצרות הגבינה, להתהוותה]; והואיל ודבר האסור הוא שהעמיד את הגבינה [=יצר את הגבינה, גרם להתהוותה], ופעולת הדבר האסור ניכרת בגבינה, הרי אנו מחשיבים כאילו הגבינה כולה נבלה[4], ולפיכך כל הגבינה אסורה כמו שיתבאר להלן (ט,טז; טז,כו).

הערות:

[1] כדי להפיק את הגבינה מהחלב, צריך לעשות שתי פעולות, החבצה וגיבון.

החבצה- הפרדת הגבינה ממי הגבינה, על ידי נתינת מיצי קיבה בחלב, שבשל חמיצותם הם מפרידים את מי הגבינה מהגבינה. מי הגבינה נקראים "קוס". דרך נוספת לחיבוץ החלב, שיתן את החלב בתוך הקיבה, כדי שהמיצים שבה יגרמו לחלב להתחבץ. דרך נוספת, שיתן חתיכת עור של הקיבה בתוך החלב, כדי שהמיצים שבו יגרמו לחלב להתחבץ, וזהו אופן החיבוץ שנזכר בהלכות שלפנינו (הרב קהתי חולין ח,ה). וראה עוד בהלכה יד שאפשר לחבץ את החלב על ידי עשבים או שרף תאנים, ולהלן (טז,כו) נכתב, שאפשר לחבץ את החלב גם על ידי שרף פגים או חומץ יין.

 ומהר"י קאפח כתב דרך נוספת לחיבוץ החלב, שטורף את החלב ומניעו זמן ממושך, כדי שתופרש החמאה והשמנת מן החלב (מהר"י קאפח הלכות שבת פרק ח הערה לא).

גיבון- דיבוק גרגירי הגבינה זה לזה, לאחר שיצאו מהם מי הגבינה, על ידי נתינתם בתוך כלי, ולישתם וערבובם, כדי שיתחברו זה לזה וייהפכו לגוש גבינה (ביאור הרב יוחאי מקבילי).

[2] כתב מהר"ח כסאר, גם אם אין בהמה טמאה בעדרו של הגוי, יש לאסור את החלב שחלב הגוי ואין ישראל רואהו. וכך כתב הב"י (יו"ד סי' קטו), והרמ"א (יו"ד קטו,א).

ואף שאיסור חלב הגוים אינו משמונה עשרה דבר שגזרו בו ביום תלמידי בית שמאי ובית הלל, כמו שמוכח מפה"מ שבת (א,ג), שם לא נמנה איסור חלב הגוים בכלל שמונה עשרה גזרות, למרות זאת איסור חלב גוים הוא מדברי חכמים שהיו בזמן המשנה, וחכמים אלו גזרו עליו איסור. ראה בדברי הרמב"ם בהלכה יג: "אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגויים, ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה". ובהלכה טו הרמב"ם השווה בין הגבינה לבין החלב, ועל שניהם כתב: "האוכל גבינת הגויים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו – מכין אותו מכת מרדות". כיון שכן, מאחר שיש גזירה של חכמי המשנה גם על החלב וגם על הגבינה, חכמים לא חילקו בגזירתם, ואם אינו רואה את הגוי בחליבתו, או שאינו נמצא ליד העדר בשעת חליבת הגוי, יש לאסור את חלב הגוי בכל עניין. וכך כתב הרב צדוק.

ולעומת זאת, מהר"י קאפח הביא (הערה יח) את דברי שו"ת חוט המשולש (חלק ד טור א סימן לב) [לרבי שמעון דוראן, המאה ה-16, נכד הרשב"ץ, רבי שמעון בן צמח דוראן, המאה ה-15, שניהם היו מחכמי אלג'יר], ואת דברי קהילות יעקב, הסוברים שרק איסור גבינה של גוים הוא גזירה של חכמים, שיש לאוסרו גם אם אין סיבה לחשוש, כמו שכתב הרמב"ם בהלכה יג: "אבל בימי חכמי משנה גזרו על גבינת הגוים, ואסרוה מפני שמעמידין אותה בעור הקיבה של שחיטתן שהיא נבילה", אבל חלב גוים אין בו גזירה, אלא חשש שמא יערבבו בו חלב בהמה טמאה, ובמקום שאין לחשוש לכך, כגון שאין להם בהמות טמאות, וחלב סוסים וחמורים מזיק לסוסים וחמורים אם יחלבום, וחלב הגמלים יקר ולא יבואו להשתמש בחלבו, מותר לשתות את חלב הגוים גם אם לא ראה את חליבתו. [וקשה, שבתלמוד חולין לה,ב; לט,א-ב, לא מצאנו שיש חילוק בין איסור חלב לאיסור גבינה. וכן הרמב"ם לפנינו בהלכה טו השווה בין הגבינה לבין החלב, ועל שניהם כתב: "האוכל גבינת הגוים, או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו – מכין אותו מכת מרדות"].

וכתב בשו"ת חוט המשולש, שכך מוכח מדברי הרמב"ם להלן (יז,כו), שבכל מקום שאין לחשוש לתערובת הדבר מותר. וזה לשונו להלן (יז,כו): "המורייס – במקום שדרכן לתת לתוכו יין, אסור; ואם היה היין יקר מן המורייס, מותר. וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו שמא עירבו בו הגוים דבר אסור – שאין אדם מערב היקר בזול, שהרי מפסיד; אבל מערב הזול ביקר, כדי להשתכר". [והב"י יאמר, שיש לחלק, ובמקום שהחשש הוא שמא התערב איסור, אם האיסור הוא יקר אין לחשוש שערבוהו, מה שאין כן אם יש לפנינו איסור, ואנו רוצים להתירו משום שטעם האיסור אינו קיים, שם נאמר שחכמים לא חילקו בגזירתם, ואסורוהו בכל אופן].

וכתב קהילות יעקב, שכך סובר גם המ"מ. ראה הלכה טז שהרמב"ם התיר לקחת חמאה מן הגוים ולבשלה, מכיון שבבישולו ילכו צחצוחי חלב, ושוב אין לחשוש לתערובת חלב טמאה. וכתב שם המ"מ, שמותר גם לקחת חלב גוים ולעשותו חמאה ולבשלה. היוצא מדבריו, בכל מקום שאין לחשוש לתערובת הדבר מותר. ולעומת זאת, הכס"מ בהלכה שם, אוסר לקחת חלב מן הגוים ולעשותו חמאה ולבשלה.

[3] מאחר שבעור הקיבה של שחיטת הגוים יש איסור אכילה שהוא נבילה, ומאחר ועור הקיבה הוא המעמיד והמייצב את הגבינה (הלכה הבאה), לפיכך יש לאסור את הגבינה שהתגבנה בעזרתו. אבל אם העמיד בעור הקיבה של שחיטה כשירה של ישראל, מאחר שאין איסור עצמי בעור הקיבה, וכל האיסור הוא משום בשר בחלב, טועם את הגבינה, ואם אין בה טעם בשר מותרת באכילה.

וזה לשון הרמב"ם להלן (ט,טז): "אסור להעמיד הגבינה, בעור הקיבה של שחוטה. ואם העמיד, טועם את הגבינה – אם יש בה טעם בשר, אסורה; ואם לאו, מותרת: מפני שהמעמיד דבר המותר הוא, שקיבת שחוטה היא; ואין כאן אלא איסור בשר בחלב, ששיעורו בנותן טעם. אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה ובהמה טמאה – הואיל והמעמיד דבר האסור בפני עצמו – נאסרה הגבינה משום נבילה, לא משום בשר בחלב. ומפני חשש זה, אסרו גבינת הגויים כמו שביארנו (בהלכה שלפנינו)".

עוד ראוי לבאר, שדוקא עור הקיבה של שחיטת הגוים הוא נבילה, אבל הקיבה עצמה, כלומר האוכל הנמצא בתוך הקיבה לפני שיתעכל (פה"מ חולין ח,ה, הע' 20 של מהר"י קאפח), כגון עגל שינק חלב לפני שחיטתו, והוצא החלב מהעגל, ויש בחלב זה מיצי עיכול בשפע שבעזרתם אפשר לגבן גבינה (ביאור הרב יוחאי מקבילי), הרי הוא מותר באכילה, מפני שהוא נחשב כהפרשה ופסולת, ואינו מגוף הבהמה. לשון הרמב"ם להלן (ד,יט): "קיבת הנבילה, וקיבת הטמאה – מותרת, מפני שהיא כשאר טינופות שבגוף; ולפיכך מותר להעמיד בקיבת שחיטת הנוכרי, ובקיבת בהמה וחיה טמאה. אבל עור הקיבה – הרי הוא כשאר המעיים, ואסור".

[4] מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם: "ופעולת הדבר האסור ניכרת בגבינה, וכאילו הגבינה כולה נבלה", הוא מפה"מ עבו"ז (ב,ה): "וסיבת איסור גבינה של גויים שמא יעמידנה בעור קיבת נבילה, לפי שגם הוא מעמיד, וידוע ששחיטת הנכרי נבילה. ואם העמיד בעור הקיבה, איסור זאת הגבינה אינו משום בשר בחלב, כי בשר בחלב אינו אוסר אלא בנותן טעם, כמו שנבאר בחולין, ואמנם נאסר בגלל שחיטת נכרי, ולא נאמר בזה אחד מששים, מפני שהוא מעמיד, ופעולת הנבילה ניכרת, וכאילו הגבינה כולה נבילה. לפי שהדבר האסור אם התערב עם המותר, והיתה פעולת זה הדבר האסור גלויה וניכרת ולא אבד במיעוטו ולא נעלם, הרי הוא יאסור הכל, ואפילו היה הדבר האסור מעט השיעור, ולא ייאמר אז לא אחד מששים ולא אחד ממאה, על דרך מה שביארנו בשני מערלה באומרם כל המחמץ והמתבל וכו', והמעמיד יותר חזק ממחמץ ומתבל, וכך אמרו, הכל הולך אחר המעמיד".

אפרוח של ביצת טריפה

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,יא:

"אפרוח של ביצת טריפה – מותר, שאין מינו טמא...".

נוסח ההלכה מבואר:

אפרוח שבקע מתוך ביצה של עוף שנטרף [=עוף שנפגע באחד מהאיברים שסופו למות מכך] – מותר באכילה; ואף שהביצה ינקה וגדלה מהעוף שנטרף, דבר זה רק ביחס לביצה, אבל מהרגע שבקע האפרוח מהביצה כבר אינו נחשב כחלק מהטריפה, ומתייחסים אליו בצורה עצמאית, והוא נוצר מבעל חיים טהור.

הרמב"ם בבארו מהו הטעם שאפרוח היוצא מביצת טריפה מותר, כתב, מפני שאין מינו טמא, כלומר שהאפרוח יצא ממין טהור, ולפיכך הוא מותר באכילה. לשון הרמב"ם: "אפרוח של ביצת טריפה - מותר, שאין מינו טמא". והנה, בתלמוד תמורה (לא,א) נאמר, מה הטעם שאפרוח ביצת טריפה מותר, מפני שבתהליך יצירת האפרוח הביצה מסריחה, ומחמת אותו סירחון פוקע מהביצה האיסור שהיה עליה בעודה ביצה, והאפרוח היוצא ממנה מותר באכילה. וזה לשון התלמוד: "אמר ליה אביי: אדרבה, איפכא מסתברא; עד כאן לא פליג ר' אליעזר עלייהו דרבנן אלא ברימה - דאיקרי אדם מחיים רימה דכתיב ותקות אנוש רמה ובן אדם תולעה אבל גבי ביצה (אימת גדלה - לכי מסרחא, וכי אסרחא - עפרא בעלמא הוא) - אפי' רבי אליעזר מודה! [=נחלקו חכמים ורבי אליעזר, במלא תרוד רימה הבאה מאדם חי, רבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרין. רימה היא תולעים שיצאו מאדם חי ואחר כך מת, ונחלקו אם מטמאת הרימה טומאת מת, רבי אליעזר מטמא הואיל והרימה נחשבת חלק מגוף האדם, וחכמים מטהרים מפני שאינה נחשבת מגופו, אלא בריה חדשה היא. ומבאר אביי שמחלוקת רבי אליעזר וחכמים, שרבי אליעזר מחמיר ומטמא, היא רק ברימה שיצאה מאדם חי, אבל באפרוח שיצא מביצה טריפה, שם מודה רבי אליעזר לחכמים שהאפרוח מותר בהקרבה ומותר באכילה, מפני שבתהליך יצירת האפרוח הביצה מסריחה, ומחמת אותו סירחון פוקע מהביצה האיסור שהיה עליה בעודה ביצה, והאפרוח היוצא ממנה מותר בהקרבה ובאכילה]". (ע"כ תלמוד) והקשה הראב"ד, מדוע שינה הרמב"ם מהטעם שנזכר בתלמוד. "אמר אברהם, מה ראה לשנות הטעמים שפירשו בו חכמים שהם מתוקנין יותר מכולם, כי ביצת טרפה אינה ממין טמא ואסורה, והטעם שפירשו בו לאימת קא גביל לכי קא מסרחא וכי מסרח עפרא בעלמא הוא". והתשובה, הרמב"ם כלל לא גרס נוסח זה בתלמוד, ובתלמוד כתב יד מינכן לא מופיעות מילים אלו, וכן בתלמוד דפוס בזל לא מופיעות מילים אלו, ולפנינו הם בסוגריים. וכך כתב מעשה רקח.

אם נעיין נראה, גם טעם התלמוד שבגירסת הראב"ד זקוק להבהרה, וגם טעם הרמב"ם זקוק להבהרה, ושניהם קצרו בדבריהם, ורק אם נחבר את דברי שניהם ההגדרה תהיה ברורה. בתלמוד לפי גירסת ראב"ד נאמר, שמאחר שהאפרוח נוצר אחרי סרחון, פקע ממנו איסור הטריפה שהיה על הביצה. אם נדקדק נראה, שיותר ראוי לומר שבקיעת האפרוח מהביצה הוא גורם ההיתר, שהרי רק בבקיעת האפרוח מהביצה נוצר משהו חדש, ומעתה לא שייך לקשר אותו לביצת הטריפה שהיתה. הרמב"ם כתב, שאין מינו טמא, טעם זה משתלב כהמשך למה שכתבנו, מאחר שבבקיעת האפרוח נוצר משהו חדש, מעתה יש להגדירו על פי מינו, והוא ממין טהור המותר באכילה [=אין מינו טמא], ולפיכך אפרוח זה מותר באכילה. וכפי איך שביארנו כאן, כך סגננו את ההלכה.

ביצת טריפה, ביצת נבילה

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,י:

"בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף – אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

בהמה טהורה שנטרפה [=נפגעה באחד מהאיברים שסופה למות מכך], חֲלָבָהּ אסור כַּחֲלֵב בהמה טמאה, שמאחר שהחלב נוצר בבהמה האסורה באכילה, והתמצה [=נסחט] מאבריה האסורים באכילה, הרי הוא אסור כמותה. וכן ביצת עוף שנטרף [=נפגע באחד מהאיברים שסופו למות מכך], הרי היא אסורה באכילה כביצת עוף טמא, שמאחר שהביצה גדלה ונוצרה מאברי העוף שנטרף[1], הרי היא אסורה באכילה כמותו[2]. נתנבל העוף [=מת כתוצאה משחיטה פסולה] - אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק [=שקליפתה קשה], הרי זו מותרת באכילה, מפני שלא גדלה ולא נוצרה באיסור.

[1] לשון המשנה עדויות (ה,א): "ומודים [בית שמאי ובית הלל] בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור".

[2] אף על פי שאין טריפה יולדת, אבל כל מה שכבר היה באותה טעינה באשכול שלה היא מטילה אף שנטרפה, על כן כיון שהביצה התפתחה וגדלה מבשר של טריפה אסורה (הרב צדוק).

כתב הרמב"ם בפה"מ עדויות (ה,א): "ביצת הנבלה, אם שחט עוף ונתנבל בשחיטה ומצא בו ביצה, אם היתה גמורה שכבר קלפתה קשה כבצים הנמכרים בשוק מותר לאכלה ואם היתה בקלפתה רכות ואפילו מעט מאד הרי זו אסורה לפי שהיא מכלל המעים. אבל ביצת עוף טרפה הרי היא אסורה מן הטעם שהזכיר [=שם במשנה, מפני שגדילה באיסור]".

נוסח ההלכה שלפנינו על פי כתבי יד תימן: "בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף - אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת". סוף ההלכה, מהמילים נתנבל העוף... הושמט בדפוס. וראה בילקוט שינויי נוסחאות ברמב"ם פרנקל, שכן הוא הנוסח ברוב כתבי היד, ורק בכתבי יד אשכנזים הושמט משפט זה. גם ברמב"ם בהוצאת הרב יוחאי מקבילי, ובהוצאת הרב עדין שטיינזלץ הנוסח הוא כפי נוסח כתבי יד תימן.

וכן להלן בהלכה יט, נוסח כתבי יד תימן: "לפיכך אין לוקחין ביצים מן הגויים - אלא אם היה מכיר אותן, ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור; ואין חוששין להן שמא הן ביצי טריפה". ובדפוס הנוסח שם: "ואין חוששין להן שמא הן ביצי טרפה או ביצי נבלה". גם ברמב"ם בהוצאת הרב יוחאי מקבילי, ובהוצאת הרב עדין שטיינזלץ הנוסח הוא כפי נוסח כתבי יד תימן. היוצא משינויי נוסח אלו, לפי נוסח כתבי יד תימן ביצת נבילה מותרת, ואילו לפי נוסח הדפוס היא אסורה.

מקור ההלכה שלפנינו הוא משנה עדויות (ה,א), לפי נוסח כתבי יד תימן פסק הרמב"ם כבית שמאי, ואילו לפי נוסח הדפוס פסק הרמב"ם כבית הלל. במשנה נזכרו כמה הלכות, והיא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, בחלקם פסק הרמב"ם כבית הלל ובחלקם כבית שמאי.

לשון המשנה עדויות (ה,א): "רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל דם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין [דם הנבילה כב"ש, אבות הטומאות א,ד] ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי בית הלל אוסרין ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור [ביצת נבילה כב"ש בנוסח כ"י תימן, מאכלות אסורות ג,י] דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה [דם נוכרית כב"ה, מטמאי משכב ומושב ב,יד. דם טהרה של מצורעת כב"ה, מטמאי משכב ומושב ה,ה] אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה [פירות שביעית כב"ש, שמיטה ויובל ו,טו] החמת בית שמאי אומרים צרורה עומדת ובית הלל אומרים אף על פי שאינה צרורה".

מלשון הרמב"ם שם בפה"מ משמע, שבביצת נבלה הלכה כבית שמאי, מפני שהרמב"ם כתב בסתם את דעת בית שמאי, ומלשונו משמע שכך היא ההלכה, וזה לשונו בפה"מ: "ביצת הנבלה, אם שחט עוף ונתנבל בשחיטה ומצא בו ביצה, אם היתה גמורה שכבר קלפתה קשה כבצים הנמכרים בשוק מותר לאכלה ואם היתה בקלפתה רכות ואפילו מעט מאד הרי זו אסורה לפי שהיא מכלל המעים. אבל ביצת עוף טרפה הרי היא אסורה מן הטעם שהזכיר [=שם במשנה, מפני שגדילה באיסור]". נמצא שנוסח כתבי יד תימן מתאים לדעת הרמב"ם בפה"מ.

וראה עוד במאירי ביצה (ג,ב) שכתב, שבירושלמי ביצה (א,א) נאמר על המשנה בעדויות (ה,א), בית הלל כמשנה הראשונה ובית שמאי כמשנה האחרונה [למשנה ראשונה והיא אותה שנאמרה במסכת עבודה זרה (לה,ב) שהחלב הכנוס בתוך הקיבה אינו נחשב כפרשא דעלמא, אבל למשנה אחרונה אמרו עליה שנחשב כפרש, ביצת נבילה מותרת הואיל ונגמרה בקליפתה], כלומר שגם בית הלל חזרו להורות בזה כבית שמאי, ולפיכך בדבר זה הלכה כבית שמאי. [כך היא גירסת המאירי בירושלמי, הערת המהדיר, ולפנינו בהיפך].

וראה עוד בדברי מהר"י קאפח (הערה יד) שכתב, גם אם נגרוס בהלכה יט שחוששים שמא הם ביצי נבלה, אפשר לפרש, שמדובר שם בעוף שנתנבל בחייו, כגון שניקב הושט, כך שהביצה שנוצרה ממנו ינקה ונוצרה מאיברי העוף האסור, ולפיכך היא אסורה, ואילו בהלכה שלפנינו כתב הרמב"ם "נתנבל העוף" וכפי שהסביר הרמב"ם בפה"מ שנתנבל העוף בשחיטה, ונמצא שלא ינקה הביצה מאיברי העוף האסורים ולפיכך היא מותרת.

ולעומת כל הנזכר לעיל, כתב המ"מ: "ויש מיעוט ספרים כתוב בהן כאן, אם נתנבל העוף ונמצא בה ביצה גמורה הנמכרת בשוק הרי זו מותרת, וטעות סופר הוא".

דם הנמצא בביצים

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,ט:

"נמצא עליה קורט דם - אם על החלבון, זורק את הדם ואוכל את השאר; ואם על החלמון, אסורה כולה...".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

ביצת עוף טהור שנמצא עליה קורט דם [=גרגיר דם, כלומר טיפת דם] - אם הדם היה על החלבון, זורק את הדם ואוכל את השאר, מפני שהחלבון נקשר לביצה רק בשלבים המאוחרים, ואף דם זה הגיע לביצה בשלב מאוחר, ומבחינה מציאותית ניתן להסירו לגמרי מהביצה ולנקותה ממנו; ואם הדם היה על החלמון, אסור לאכול את כל הביצה, מפני שהביצה שנוצרת באשכול [=בשחלת העוף], נמצאת שם כאשכול שיש בו כמה חלמונים בדרגות התפתחות שונות, וכל חלמון ארוג ומסורג בגידי דם רבים, ואם יימצא דם בחלמון, הדבר מוכיח שתהליך התפתחות החלמון לא הושלם כראוי, והוא לא התנקה לגמרי מגידי הדם שעטפוהו, ויש בו עוד גידי דם בלתי נראים, ולפיכך כל הביצה אסורה באכילה.

לשון התלמוד חולין (סד,ב) מבואר על פי רש"י: "נמצא עליה [=על הביצה] קורט דם [=גרגיר דם, טיפת דם] - זורק את הדם ואוכל את השאר. אמר רבי ירמיה: והוא שנמצא על קשר שלה [=רבי ירמיה מבאר, מה שנאמר בברייתא זורק את הדם והשאר מותר, כשנמצא הדם בקשר, כלומר בזרע של התרנגול, הנמצא בראש הצד הרחב של הביצה, אבל אם נמצא הדם מחוץ לזרע התרנגול, כל הביצה אסורה מפני שהתפשט הדם בכולה]. תני דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי: לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה, אבל נמצא על חלמון שלה - אפי' ביצה אסורה, מאי טעמא - דשדא תכלא בכולה [=רבי דוסתאי מוסיף לבאר, מה שאמרנו זה דוקא כשנמצא הדם בזרע התרנגול והיה הזרע בחלבון, אבל אם נמצא הדם בחלמון, כל הביצה אסורה, מפני שהדם התפשט בכל הביצה].

לעומת פירוש רש"י לסוגיה, שכתב שרבי דוסתאי מוסיף על דברי רבי ירמיה ומסכים לדבריו, כתב המ"מ, שלפי הרי"ף והרמב"ם, רבי דוסתאי חולק לגמרי על דברי רבי ירמיה. והר"ן על הרי"ף כתב (כב,א בדפי הרי"ף ד"ה נמצא) שרבי דוסתאי הביא ברייתא, והשתמש בלשון "תני", ודברי הברייתא כלל לא נאמרו על דברי רבי ירמיה. ולשיטת רבי דוסתאי, בכדי לאסור דם הנמצא בביצה, אין לחבר בין מציאות הדם בביצה למציאותו בקשר שלה, כלומר בזרע התרנגול, כדברי רבי ירמיה, אלא יש לחלק היכן נמצא הדם, האם בחלבון והוא מותר, או בחלמון והוא אסור, אף ללא מציאותו של זרע התרנגול.

וזה תיאור תהליך הווצרות ביצי עוף: החלמון [החלק הצהוב] מתחיל להתפתח בשחלת נקבת העוף, הנראית כאשכול חלמונים בכמה דרגות התפתחות. כשהחלמון מסיים לגדול, הוא ניתק מנימי הדם העוטפים אותו, ועובר לצינור הביצים, ושם הוא נעטף תחילה בחלבון [החלק הלבן]. אחר כך נעטף בקליפה ההולכת ומתקשה, ולבסוף מוטלת הביצה. תהליך זה נמשך כ-26 שעות. אם לא הופרתה הביצה על ידי זכר, נראה על החלמון עיגול לבן, ואין מתפתח ממנה אפרוח. אבל אם הופרתה על ידי זכר, נראית על החלמון טבעת לבנה וחור באמצעה, והאפרוח מתחיל להתפתח בין החלמון לבין החלבון, והחלמון משמש לו מזון (ביאור הרב יוחאי מקבילי).

וראה בהערת מהר"י קאפח על המ"מ (הערה י), שדברי רבי ירמיה לפי פירוש רש"י, שיש קשר הנמצא בראש הצד הרחב של הביצה שהוא זרע הזכר, אינם מובנים מבחינת המציאות, ואף בביצים בלתי מופרות יש קשר, כלומר נראה על החלמון עיגול לבן [ראה בביאור הרב יוחאי מקבילי]. ויש לבאר את הקשר שנזכר בדברי רבי ירמיה בצורה אחרת מפירוש רש"י. (ע"כ מהר"י קאפח)

וזה ביאור הסוגיה והרמב"ם על פי שיטת מהר"י קאפח. העיגול הלבן הנראה על צידו הרחב של חלמון הביצה הוא הקשר. עיגול זה אינו זרע התרנגול כדברי רש"י, אלא המקום שבו יכול התרנגול להפרות את הביצה. אם הוא יפרה את הביצה תיראה על החלמון טבעת לבנה נקובה, ואם הוא לא יפרה את הביצה, ייראה על החלמון עיגול לבן. לדעת רבי ירמיה יש לאסור את הדם הנוצר בביצה, רק אם הוא נוצר כחלק מתהליך יצירת האפרוח, ולכן, אם הדם נמצא בסמיכות לקשר הביצה [=העיגול הלבן שבראש החלמון], זורק את הדם ואוכל את השאר, אולם אם הדם התפשט לשאר הביצה, נאסרת כל הביצה באכילה. לעומת שיטת רבי ירמיה, לפי רבי דוסתאי, דם הנוצר כחלק מתהליך יצירת האפרוח, בכל מקום שהוא יימצא זורק את הדם ואוכל את השאר. אולם דם שהגיע לביצה מתוך גוף התרנגולת, באמצע תהליך יצירת הביצה, שם יש לחלק, ואם נמצא הדם על החלבון, ניתן להסירו ממנה לגמרי, ולפיכך זורק את הדם ואוכל את השאר, אולם דם הנמצא על חלמון הביצה, דם זה נשאר מגידי הדם המרובים שעטפו את הביצה בזמן יצירתה באשכול [=בשחלת העוף], ולא ניתן לנקותו לגמרי מהביצה, ויש עוד נימי דם בלתי נראים בחלמון, ולפיכך הביצה כולה אסורה באכילה.

וזה לשון מהר"י קאפח (הערה י): "בדם ביצים רבו הדעות ורבו הסברות בהבנת סוגית הגמרא בחולין דף סד, ומרן הב"י יו"ד סי' סו האריך הרבה בניתוח הסברות ומיונן, ואיני רואה צורך לפרט הדברים כאן. ודברי רבנו ברורים, ואין חילוק לדעת רבנו בין ביעי דפחיא [=כמו דפעיא, הנולדים מן התרנגולת חיה, שפועה בלידתה. רש"י ביצה ז,א] בין ביעי דספנא מארעא [=מתחממת בקרקע ויולדת ביצים, ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים. רש"י ביצה ז,א]. כי ברור שהדם הנמצא בביצה אינו מרקום כלל [=אין הדם נוצר בביצה כתוצאה מתחילת הווצרות האפרוח], ומצוי הוא בביצה ברגע יציאתה מהתרנגולת. וכבר ידוע כי באשכול שלביצים תלוים רק חלמונים גדולים וקטנים כשהם ארוגים ומסורגים גידי דם למכביר, ומעולם לא נראו חלבונים תלוים באשכול, וברור כי החלבון נקשר סביב החלמון בשלביו האחרונים לפני יציאתו, ולפיכך מובן כי דם שנמצא בחלמון אנו אומרים שניתק מן האשכול לפני גמרו [=דם הנמצא בחלמון מלמדינו כי תהליך יצירת החלמון טרם נגמר] וטרם בשל לגמרי ונתנקה מכל גידי הדם שבו, וזהו אמרם שדא תכלא בכולה [=נתפשט הקלקול בכולו] אלא שאינם נראין [=אין גידי הדם הדקים הנמצאים בחלמון נראים] ולפיכך כל הביצה אסורה, מה שאין כן אם נמצא [=הדם] בחלבון, אנו אומרים כי טפת דם זו קלטה החלבון עם התגבשותו, ואינה ממנו, כי מעולם לא נראה מסורג בגידי דם [=החלבון מעולם לא היה מסורג בגידי דם], ולפיכך זורק את הדם ואוכל הביצה, ואין הבדל כאמור בין ביעי דפעיא לבין ביעי דספנא מארעא. זוהי המציאות וזהו הטבע שהטביע בורא עולם ברחמים, ולפיכך דברי רבנו ברורים פשוטים, ולפי זה לדעת רבנו אין להקל בביצים דספנא מארעא. וכבר העירותי כיוצא בזה במקום אחר. ולפי זה נראה לי ברור, דדם ביצים אסור מן התורה כיון שהוא כאמור דם מן החי, ואם כנס ממנו כזית ואכלו לוקה מן התורה, וכדלקמן פ"ו אות ח. (ע"כ מהר"י קאפח)

וזה לשון הרב צדוק: "כל הפוסקים תופסים שדם זה הוא תחלת ריקום [=תחילת הווצרות האפרוח] אם הוא על הצהוב, שחושבים וסוברים שממנו נוצר האפרוח, אבל דם שנמצא בחלבון אומרים שהוא רק דם בעלמא, ועל כן זורקו ואוכל. אבל לפי המציאות שרואים שדם זה מצוי בביצה כבר מעת הטלתה בלי דגירה וחימום [ספנא מארעא], ומצוי בה מבטן התרנגולת עם גבילתה ובהטלתה [=בזמן שהיא מתגבלת, נוצרת, ובזמן הטלתה]. וגם ממה שאפרוח לפני בקיעתו החלמון עמו שלם כמזון לו, מוכח, שלא התרקם ממנו ונמצא שאינו דם ריקום, ולא יעלה על הדעת שריקום יהיה מבטן, ואף בחוץ לא יתכן ריקום בלי זמן דגירה, על כן אינו אלא שטף דם, מקרע וריד שאירע עוד בהתהוות הביצה באשכול, ששם משורגת היא כידוע בורידי דם. ולכן אם הדם על החלבון [הלבן כחלב] הוא ניכר ואינו מתערב וניתן להסיר את כולו, אבל כשהוא על החלמון [צהוב], "שדא תיכלא בכולה", כלומר נעשה שכול ואבדון בכולה, כי לעתים הדם כל כך משורג ומעורב ונמהל בצהוב שבהתהוותו הוא היה מסורג בחוטי דם שלא פירשו ממנו ואינו ניכר כדי להסירו, ולפיכך לא חילקו חכמים ורבינו בין ביצים מופרות שאצלם תרנגול, לשאינם מופרות שנקראים ספנא מארעא. אבל רשב"א והפוסקים חילקו משום שתפסו שהדם הוא סימן לתחילת ריקום בביצים מופרות, והתירו להפרישו בשאינם מופרות גם מהחלמון ולאכלם". (ע"כ הרב צדוק)

וראה עוד בביאור המאירי לסוגיה, שתמה על סברת רבי דוסתאי, מדוע יש לאסור דם הנמצא בחלמון, יותר מאשר אם נמצא בחלבון, והרי האפרוח נוצר בחלבון ולא בחלמון, והחלמון רק משמש לו מזון, ויתכן שיישאר שלם בלידת האפרוח, כיון שכן מדוע יש להחמיר בדם הנמצא בחלמון. וזה לשון המאירי: "...נמצא קורט דם בחלמון אפילו שלא כנגד הקשר [=הדם אינו בסמיכות לזרע הזכר], אף על פי שיצירת הולד מן החלבון [=ולכאורה יש להתיר את הדם הנמצא בחלמון], אין זה אלא טבע הָרִקוּם שהוא מתחיל ומתוך חמום ירדה לה לעמק החלמון ואסורה כלה [=מחמת ריקום האפרוח, הדם יורד לעומק החלמון, ולפיכך יש לאסור את כל הביצה], זו היא שטתנו. ואנו גורסין אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה כלומר שלא נתפשט לחוץ [=שלא יצא הדם מתוך הקשר, כלומר מתוך זרע הזכר], וכל שכן אם נמצאת בחלבון שלה בקשר [=כל שכן אם נמצא הדם רק בקשר הזכר, ורק בחלבון, שיש להכשיר את שאר הביצה] הא נמצאת בקשר ונתפשטה לחוץ כלה אסורה [= אבל אם יצא הדם מתוך הקשר אל מחוצה לו יש לאסור את כל הביצה]...

תני דרוסאי והוא שנמצא על החלבון כלומר חלוק זה שנתן ר' ירמיה ומזקיק לאיסור זה שתמצא במקום הקשר ושתתפשט ממנו ולחוץ דוקא כשהיא בחלבון אבל כשהיא בחלמון אסורה בלא שום חילוק אף כשאינה כנגד הקשר וכל שכן אם היא כנגד הקשר אף על פי שלא נתפשטה מחוץ לכנגד הקשר ור' ירמיה ודרוסאי לא נחלקו ודברי שניהם מתקיימין...

ומכל מקום קצת חכמי אשכנז שאלו לי כמתמיהים היאך אפשר להחמיר בחלמון יותר מבחלבון והרי האפרוח מן החלבון הוא מתיצר ולא מן החלמון, עד שאף לאחר שנולד נמצא בבטנו החלמון כלו במלואו כמה ימים. ואף על פי שהשבתי להם מה שכתבתי שמתוך החמום ירדה לה לעמק החלמון [=סברא זו הזכיר אותה המאירי לעיל, מחמת ריקום האפרוח, הדם יורד לעומק החלמון, ולפיכך יש לאסור את כל הביצה] באמת דוחק הוא...". (ע"כ מאירי)

ועל פי מה שכתבנו הדברים ברורים, ודם הנמצא בחלמון נאסר משום תהליך יצירתו בבטן התרנגולת, ולא משום תהליך האפרוח המתרקם מהביצה.

ולעומת זאת, רוב המפרשים כתבו, שדם ביצת תרנגולת אסור מדברי חכמים, ורק דם ביצי הזכר אסור מהתורה (להלן ו,ד). ואף בפרשנות ההלכה שלפנינו (ג,ט) הם סוברים שלא כמהר"י קאפח, ודם ביצת התרנגולת לשיטתם מגיע מריקום האפרוח, ואם הוא נמצא בחלבון ניתן להסירו ולנקותו, ואם הוא נמצא בחלבון כבר התחיל האפרוח להתרקם בכל הביצה, ואי אפשר לנקותו, ולכן כל הביצה אסורה, וכאמור רק מדברי חכמים (אורה ושמחה).

תינוק שהפסיק לינוק, עד אימתי יכול לינוק

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,ה:

"יונק תינוק והולך, אפילו ארבע או חמש שנים. ואם גמלוהו ופירש שלושה ימים או יתר מחמת בורייו, ולא מחמת חולי – אינו חוזר ויונק: והוא, שגמלוהו אחר ארבעה ועשרים חודש; אבל בתוך זמן זה – אפילו גמלוהו חודש או שניים – מותר לחזור ולינק, עד סוף ארבעה ועשרים חודש".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

מותר לתינוק לינוק משדי אמו אפילו ארבע או חמש שנים. ואם הפסיק לינוק במשך שלושה ימים או יותר, וההפסקה לא היתה מחמת חולי אלא היה בריא – אסור לו לחזור ולינוק משדי אמו: מה שכתבנו הוא, כשהפסיק לינוק אחר ארבעה ועשרים חודש [=גיל שנתיים]; אבל אם הפסיק לינוק כל זמן שהוא פחות מבן שנתיים - אפילו אם הפסיק לינוק חודש או שניים - מותר לו לחזור ולינוק עד סוף ארבעה ועשרים חודש, מפני שזהו משך הזמן הראוי להנקה.

כתב הב"י (יו"ד פא,ז) בביאור דברי הרמב"ם, שאם התינוק לא הפסיק לינוק, מותר לו לינוק ארבע וחמש שנים, אבל אם הפסיק לינוק בתוך 24 חודש, מותר לו לחזור לינוק רק עד סוף 24 חודש, וזו כוונת הרמב"ם באומרו "מותר לחזור ולינק, עד סוף ארבעה ועשרים חודש".

ומהר"י קאפח (הערה ה) ביאר את דברי הרמב"ם שלא כדעת הב"י, שמאחר שמוסכם אצל החכמים שכל 24 חודש התינוק מסתכן אם לא יניקוהו, אפילו אם הפסיק התינוק לינוק זמן ממושך בתוך 24 חודש, וחזר לינוק בתוך 24 חודש, מותר לו לינוק עד גיל ארבע או חמש שנים, שהרי הטעם שאסור לגדול לינוק משדי אישה הוא משום פריצות, ותינוק זה שחזר לינוק ברשות, אין בהמשך יניקתו עד גיל ארבע וחמש שנים משום פריצות, ולפיכך הדבר מותר. וכך נראה עיקר.

דבש דבורים ודבש צרעים

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,ג:

"דבש דבורים ודבש צרעים, מותר – מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

דבש דבורים ודבש צרעות, מותר באכילה - מפני שאינו מתמצית גופן [=אינו מיוצר מתוך גופן] כמו הבצים וְהֶחָלָב, אלא הן כונסות אותו מעל העשבים בתוך פיהן, ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים.

הצרעות אינן מייצרות דבש, ומה שנזכר בהלכה דבש צרעות, הכוונה לדבורת בר, הדומה לצרעה משום שהיא בצבע חום צהוב, כמו צרעה שהיא בצבע שחור צהוב, נקראת באנגלית Vespa Orientalis (מהר"י קאפח, פה"מ מכשירין ו,ד הערה 14).

במשנה במסכת מכשירין (ו,ד) נאמר: "דבש צרעים טהור ומותר באכילה". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "דבש צרעין והוא דבש "אלזנאביר" [נתבאר לעיל]... ואמרו מותר באכילה שלא תחשוב אותו כמו חֲלֵב בהמה טמאה שאינו מותר באכילה כיון שהצרעה משרץ העוף, וההבדל בין זה לזה פשוט, לפי שאין הדבש מתהווה בגוף הדבורים או הצרעין, אלא הוא רביב [=טיפת טל] היורד על הצמחים, ומתערב בו כח אותו הצמח ולשדו ונעשה דבש, ואוכלות אותו הדבורים ומביאות ממנו בְּקִרְבָּן, והעודף על מזונן פולטות אותו בכוורות ומצניעות אותו שימצאוהו בזמן כלות הצמחים והעדר הדבש בשדות". (ע"כ פה"מ)

היוצא מלשון ההלכה ומפה"מ, בזמנם חשבו שטיפות הטל שעל הצמח נהפכות לדבש, משום שהם קולטות מטעם הצמח, והדבורה או הצרעה רק באות ולוקחות את הדבש ומעבירות אותו מעל הצמח לכוורת, ולפיכך הדבש מותר באכילה, מפני שאינו מתמצית גופם.

אולם בזמננו התברר שהדבש הוא צוף פרחים שהצמח מייצר [=תמיסה ממית של סוכרים שונים], העובר תהליך עיבוד בזפק הדבורה [=איבר עיכול דמוי צינור], בסיוע אנזימים [=חלבון המזרז תהליכים כימיים ביצורים חיים], ואינו נוזל שנסחט ויוצא מגוף הדבורה, ולפיכך אינו אסור באכילה.

וראה רש"י בכורות (ז,ב), שכתב את תהליך ייצור הדבש באופן המתאים למציאות, שהדבש נוצר על ידי הדבורים שאוכלות מפרחי האילן ומייצרות את הדבש במעיהן, ואין הדבש נוצר מתוך גופן של הדבורים.

איסורים המצטרפים זה לזה

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,כג:

"הרי שהייתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ, כגון שהיו לה כנפיים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והייתה רבה במים, ואכלה - לוקה שלוש מלקיות; ואם הייתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפירות, לוקה עליה ארבע מלקיות; ואם הייתה מן המינין שפרין ורבין, לוקה חמש. ואם הייתה מכלל עוף טמא יתר על הווייתה משרץ העוף, לוקה עליה שש מלקיות - משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות: בין שאכלה כולה, בין שאכל ממנה כזית. לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים, לוקה חמש מלקיות".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

אם יימצא בעל חיים שיש לו מאפיינים [=תכונות] שנכללו בכמה לאוין, כגון שיש לו מאפיינים של שרץ העוף שרץ המים ושרץ הארץ, ויש לו כנפיים כמו שרץ העוף (הלכה ה), והוא מהלך על הארץ כמו שרץ הארץ (הלכה ו), ובחלק מתהליך גדילתו הוא גָּדַל במים כמו שרץ המים (הלכה יב), ואכלו - לוקה שלוש מלקיות. ואם בנוסף לכך, הבעל חיים בתחילה נוצר בפירות, ואחר כך גדל במים והלך על הארץ והצמיח כנפיים, לוקה עליו ארבע מלקיות, משום תולעת הפירות שהלכה על הארץ (הלכה יד), ומשום רמש הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום שרץ העוף [1]; ואם בנוסף לכך, הבעל חיים שנוצר בפירות התחיל לפרות ולרבות מזכר ונקבה, לוקה חמש מלקיות, גם משום שרץ הארץ [2]. ואם בנוסף לכך, הבעל חיים התפתח והפך לעוף טמא, יותר ממה שהיה בתחילה שרץ העוף, לוקה עליו שש מלקיות - משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות: בין שאכלו כולו, ובין שאכל ממנו כזית. לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים, לוקה חמש מלקיות [אינו לוקה עליה משום עוף טמא] [3].

כדי להבין את האיסורים המצטרפים זה לזה שנזכרו בהלכה זו, צריך להזכיר את הפסוקים שנזכרו בספר ויקרא פרק יא, ולבאר איזה לאו הסמיכו חכמים לכל פסוק. בפסוקים בויקרא פרק יא, נזכר לשון שרץ השורץ כמה פעמים, וגם לשון שרץ הרומש פעם אחת, ומכל פסוק לומדים לימוד אחר. להלן לשון הפסוקים עם הלימוד שנלמד מהם, ומספר ההלכה שבה מופיע הלימוד.

לשון הפסוקים בויקרא פרק יא: מא וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל. [איסור שרץ הארץ, שנוצר מזכר ונקבה, נזכר בהלכה ו]. מב כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם. [איסור תולעת הפירות שיצאה מהפרי והלכה על הארץ, אף שלא נוצרה מזכר ונקבה, נזכר בהלכה יד]. מג אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. [איסור כללי לכל השרצים, נלמד ממנו איסור שרץ המים, נזכר בהלכה יב]. מד כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. [איסור תולעת הנוצרת באשפה ובנבלות, שלא נוצרה מזכר ונקבה, נזכר בהלכה יג].

היוצא מכל הנזכר לעיל, אף שכתבנו במאמר "על התולעים הנוצרים בפירות", שתולעים הנוצרים בפירות נכללים בלאו של רמש הארץ, הגדרה זו נכונה רק אם לא יצאו מהפרי, אבל אם יצאו מהפרי והלכו על הארץ, יש בהם פסוק מיוחד, לכל השרץ השורץ על הארץ (ויקרא יא,מב), שממנו נלמד איסור מיוחד לתולעת זו. וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות (לאווין קעט), יובא בהערה 3.

[1] במקרה שהבעל חיים נוצר מהפרי, ולא נוצר מזכר ונקבה, אין לאוסרו משום שרץ הארץ, שנלמד מהפסוק בויקרא (יא,מא) וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל, הובא לעיל בהלכה ו, כי איסור שרץ הארץ עוסק בבעל חיים שנוצר מזכר ונקבה. אלא יש לאוסרו משום הפסוק שנזכר בויקרא (יא,מב), לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם, הובא לעיל בהלכה יד, שמפסוק זה למדנו איסור תולעת הפירות שיצאה מהפרי והלכה על הארץ, אף שלא נוצרה מזכר ונקבה. וראה בהמשך ההלכה מיד בסמוך, שאם הבעל חיים גם פרה ורבה יש לאוסרו גם משום שרץ הארץ. כל מה שכתבנו כאן, כתבו הרמב"ם בספר המצוות (לאווין קעט), יובא לשונו בהערה 3.

[2] במקרה שהבעל חיים נוצר מהפרי, אולם לאחר מכן הוא התחיל לפרות ולרבות מזכר ונקבה, בנוסף לזה שיש לאוסרו משום הפסוק שנזכר בויקרא (יא,מב), לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם, הובא לעיל בהלכה יד, שמפסוק זה למדנו איסור תולעת הפירות שיצאה מהפרי והלכה על הארץ, יש לאוסרו משום שרץ הארץ, שנלמד מהפסוק בויקרא (יא,מא) וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל, הובא לעיל בהלכה ו, שאיסור שרץ הארץ עוסק בבעל חיים שנוצר מזכר ונקבה. ובהלכה שלפנינו התבאר, שאיסור שרץ הארץ קיים גם אם מכאן ואילך הוא יתרבה מזכר ונקבה. כל מה שכתבנו כאן, כתבו הרמב"ם בספר המצוות (לאווין קעט), יובא לשונו בהערה 3.

[3] האמור בהלכה זו הזכירו הרמב"ם גם בספר המצוות (לאווין קעט), וזה לשונו שם: "אם אירע שנתהווה חי באיזה זרע מן הזרעונים או בפרי מן הפירות, ויצא לאויר ואף על פי שלא נגע על פני האדמה [ראה לעיל (ב,טז) שם פסק הרמב"ם אחרת, ואם לא נגעו בארץ אסורים מספק, ואין לוקים על אכילתם], הרי האוכלו חייב מלקות אחת, לפי שנאמר בו לאו בפני עצמו כמו שבארנו במצוה שלפני זו [=לאווין קעח, שם נתבאר שאסור לאכול בעלי חיים הנוצרים בתוך הזרעים או הפירות, כלומר רמש הארץ]. ואם שרץ על הארץ ורמש בה חייב על אכילתו שתים, אחת משום לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא יא,מב) [=רמש הארץ שיצא מהפרי והלך על הארץ, הובא לעיל בהלכה יד], ואחת משום ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ (ויקרא יא,מד) [=רמש הארץ]. ואם אירע עם זה שיהא פורה ורובה חייב עליו שלש מלקיות, השתים שהזכרנו לעיל ושלישית משום וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל (ויקרא יא,מא) [=שרץ הארץ]. ואם נוסף לכך שיהא מעופף, יתחייב עליו מלקות רביעית משום כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו (דברים יא,יט) [=שרץ העוף]. ואם נוסף לכך שיהא שוחה במים עם היותו מעופף כמו שאנו רואים את זה תמיד במינים רבים, יתחייב עליו חמש מלקיות, המלקות הזו החמישית משום שרץ המים אשר נאמר לאו הכוללו, והוא אמרו אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם (ויקרא יא,מג) [=שרץ המים]. ואם נוסף לכך שיהא החי המתהווה הזה בעצמו גם עוף, יתחייב עליו מלקות שישית, משום ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו (ויקרא יא,יג) [=עוף טמא].

ואל יהי תמוה בעיניך שיתהווה עוף מעפוש הפירות, לפי שאנו רואים לעתים קרובות עופות מתהווים מן העפושים והם יותר גדולים מן הבנדק [=אגוז עץ עגול בגודל בינוני המגיע עם קליפת עץ קשה וחלקה. נקרא באנגלית פילברט]. ואל יהי מוזר בעיניך, היות מין אחד בעצמו הוא עוף טמא והוא שרץ העוף לפי שאין זה מוזר לפי שאפשר שיהו לו תכונות העוף ופעולותיו ותכונות שרץ העוף. הלא תראה פירושי כל הראשונים היאך מנו בכלל אלו השש מלקיות דג טמא ושרץ המים, וגם זה נכון ולא אכחישנו, לפי שאפשר שיהא דג ויהיה שרץ המים, כך גם כן יהיה עוף ויהיה שרץ העוף, וזהו הפוטיתא, לפי שהוא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, ולפיכך חייבין עליו ארבע [בהלכה שלפנינו במשנ"ת, כתב הרמב"ם שחייב ארבע מלקיות משום לאוין אחרים, משום תולעת הפירות שהלכה על הארץ (הלכה יד), ומשום רמש הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום שרץ העוף]. ונמלה זו האמורה, היא הנמלה המעופפת המתהווה מעפוש הפירות שאינה פורה ורובה [=שלא נוצרה בתחילה מזכר ונקבה], חייב עליה אחת משום שרץ שפירש מן האוכל [=רמש הארץ המתפתח בפירות, שהלך על הארץ (הלכה יד)], ואחת משום שורץ על הארץ [=משום שרץ הארץ, מפני שהנמלה שבתחילה נוצרה בפירות התפתחה והתחילה לפרות ולרבות מזכר ונקבה], ואחת משום רומש על הארץ [=רמש הארץ], ואחת משום שרץ העוף, ואחת משום שרץ המים. והצרעה שגם היא מתהווה מן העפוש, נוסף על אלו שהיא עוף ושרץ העוף [בצרעה נוספה מלקות שישית, משום עוף טמא]. ואין מן הנמנע התהוות הצרעה או הנמלה או זולתן ממיני המעופפים והשורצים, מן העפושים ובתוך הפירות, אלא אצל ההמון שאין להם ידיעה במדעי הטבע, אלא מדמים שכל מין אי אפשר שיתהווה אחד ממנו אלא מזכר ונקבה, כיון שהם רואים בעין, שהדבר כך על הרוב". (ע"כ ספר המצוות)

והעיר מהר"י קאפח (כרוז המצוות, הערה יב): "ובכל אופן אותה הסברא שיחס אותה רבנו להמונים, הרי בימינו תבו המוניא למהוי כספריא. והדעה הרווחת כיום שאין דבר המתהווה מאליו מן העפושים, ואין העפושים והטנופים אלא אכסניא לדגירת ולהתפתחות אותן השרצים והרמשים [=מזכר ונקיבה]. ומודה אני שאין בידיעותי אל מה להצמיד דברי חז"ל שעל בריה אחת לוקה שש, לפי שטת רבנו, ואין לא ראינו ראיה".

כאן ראוי לבאר, שיש הרבה מפרשים שחלקו על הרמב"ם בביאור המימרה (מכות טז,ב): "אמר אביי: אכל פוטיתא לוקה ארבעה; נמלה - לוקה חמש, משום שרץ השורץ על הארץ; צרעה - לוקה שש, משום שרץ העוף". ולשיטתם לוקה כמה מלקיות משום שנזכרו בתורה כמה לאוין על דבר אחד, כלומר שבתורה נכפל הציווי כמה פעמים על דבר אחד, ומחמת אותה כפילות יש ללקות כמה מלקיות. ראה רש"י שם בסוגיה, והשגת הראב"ד על ההלכה שלפנינו שכתב: "המאסף הזה אסף דברים שאינם בעולם שלא שמענו מימינו נמלה גדלה במים ולא שרץ העוף גדל במים...". אולם הרמב"ם לא יסכים לדבריהם שאם כן האוכל דם צריך ללקות שבע פעמים, ויש עוד הרבה מצוות שנכפל הציווי שלהם בתורה כמה פעמים, ולא יעלה על הדעת שילקה עליהם מספר מלקיות כמספר הציווים שנזכרו בתורה. הדברים התבארו בספר המצוות לאוין קעט ובכלל התשיעי (ספר המצוות בהוצאת מוסד הרב קוק, בתרגום מהר"י קאפח, מקור ותרגום, עמ' לד), ולפיכך ביאר הרמב"ם את מימרת אביי בצורה שונה מדבריהם. וראה בספר המצוות לאוין קעט הע' 88 של מהר"י קאפח, שכתב שאכן בתחילה סבר הרמב"ם כשיטת רש"י והראב"ד, אולם לאחר מכן ביאר את המימרה בצורה שונה, וכפי שכתבנו. וראה עוד השגות הרמב"ן על ספר המצוות, בתחילת הכלל התשיעי, שכתב אימתי אין לוקים על כפילות של לאו, אם הלאו נכפל כדי ללמדינו מכל פסוק לימוד מיוחד, אבל אם אין לימוד מיוחד מכל פסוק, אכן יש ללקות מספר מלקיות כמספר כפילויות הלאו. וראה שם במפרש מגילת אסתר, שיישב את שיטת הרמב"ם ותירץ את כל שאלות הרמב"ן, והוכיח כשיטת הרמב"ם, וזה לשונו: "ונראה לי להביא ראיה לדברי הרב [=הרמב"ם] שסובר שברבוי הלאוין לא יתרבו המלקיות אם לא יהיו איסורים חלוקים, ממה שאמר בכריתות בפרק אמרו לו שנים (דף ט"ו) במתניתין, אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של עימעום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו מהו, חייב אחת על כלן או חייב על כל אחת ואחת וכו', וקא בעי בגמרא היכי דמי אילימא כדקתני מאי קבעי ליה הרי שמות מחולקים הרי גופים מחולקים, אלא הכי קתני הבא על אחותו שהיא אחות אביו והיא אחות אמו, ואמר שם בגמרא אחר כך, אמר רב אדא בר אהבה משכחת לה ברשיעא בר רשיעא שבא על אמו והוליד שתי בנות וחזר ובא על אחת מהן והוליד בן בא בנו על אחות אמו שהיא אחותו שהיא אחות אביו דהוה ליה רשיעא בר רשיעא, הנה מכאן נראה שלא ילקה האדם הרבה מלקיות רק בהיות גופים מחולקים או שמות מחולקים ולא רבוי הלאוין שאינם בגופים מחולקים או בשמות מחולקים. וגם כי רש"י פירש שם שמות לאוין, הנה הרב [=הרמב"ם] לא יסבור כך ורש"י אזיל בתר שיטתיה שפירש בההיא דאכל פוטיתא שלוקה ארבע משום רבוי הלאוין". (ע"כ מגילת אסתר)