א. אין
מניחים בשר חי על הפת, שלא תימאס הפת מהדם שינזול עליה; ואין מעבירים כוס מלא על
הפת, שלא תימאס הפת מהמשקה שישפך עליה; ואין סומכים [משעינים] את הקערה על הפת
[בעזרת הפת תעמוד הקערה בצורה ישרה] שלא תימאס הפת מתחתית הקערה שהיא שחורה
ומלוכלכת (ברכות ז,ט).
ב. אין
זורקים את הפת, ולא את חתיכות הבשר, שלא יימאסו מהלכלוך שיש על הקרקע; וכן
אין זורקים את האוכלים שאין להם קליפה, כגון תותים ותאנים וענבים, מפני שהם נמאסים
מהלכלוך שיש על הקרקע (ברכות ז,ט).
ג.
מותר להמשיך [להזרים] יין בצינורות
בבתי חתנים כדי להרבות את השמחה, ואף שמקצת היין נפסד ונשפך, אבל רוב היין מגיע
לקצה הצינור, ומשם מוציאים אותו ושותים אותו; וכן מותר לזרוק לפני החתן והכלה קליות
ואגוזים, בימות החמה, כדי להרבות את השמחה, משום שאין בוץ על הקרקע והקליות
והאגוזים לא יימאסו, אבל בימות הגשמים אסור לזורקם לפניהם, מפני שהם יימאסו בבוץ
שיש על הקרקע (ברכות ז,ט).
ד. אסור
ליטול ידיים ביין, בין חי בין מזוג, מפני שהוא נוהג במשקה מנהג ביזיון ששופכו
לאיבוד ולא שותהו[1]. וכן אין מפסידים שאר אוכלים ומשקים, דרך ביזוי
ובעיטה (ברכות ז,ט).
ה. מותר
לאדם לעשות כל צרכיו בפת, אם אין הפת נמאסת בשעת השימוש בה, כגון להשעין עליה
קדירה נקייה, או להשתמש בה ככף לשם אכילת דייסה. וכל מה שאסרו חכמים זה שלא להפסיד
את הפת מאכילה[2] (שו"ע קעא,א).
ו. אסור
לזרוק חטים לפני חתן וכלה דרך שמחה, כי הם נמאסים בהגעתם לקרקע[3].
[1] בתלמוד
ברכות (נ,ב) נאמר: "תנו רבנן: יין, עד שלא נתן לתוכו מים - אין מברכין
עליו בורא פרי הגפן אלא בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים [מפני שנחשב מי פירות
ואינו נחשב משקה. רש"י], משנתן לתוכו מים - מברכין עליו בורא פרי הגפן ואין
נוטלין ממנו לידים, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: בין כך ובין כך מברכין עליו
בורא פרי הגפן ואין נוטלין הימנו לידים. כמאן אזלא הא דאמר שמואל: עושה אדם כל
צרכיו בפת, כמאן? כרבי אליעזר [כשם שרבי אליעזר התיר ליטול ידים במי פירות, ולא
חשש להפסד אוכלים, כך שמואל מתיר לעשות כל צרכיו בפת, כגון להשעין עליה את הקדירה,
אף אם הפת תיפסד]". היוצא מכך, הרמב"ם שפסק שאין נוטלים ידים
ביין, בין חי ובין מזוג, פסק שלא כשמואל.
וראה
עוד במסכת ביצה (כא,ב) שם נאמר: "הני סופלי לחיותא היכי שדינן להו
ביום טוב? [שואל התלמוד, איך מותר לטלטל את גרעיני התמרים לבעלי החיים, והרי הם
פסולת ומוקצה, משום שאינם ראויים לאכילת אדם?] - אמר ליה: הואיל וחזו להסקה. -
תינח ביבישתא, ברטיבתא מאי איכא למימר? אמר ליה: חזו להיסק גדול. - תינח ביום טוב,
בשבת מאי איכא למימר? - מטלטלינן להו אגב ריפתא, כדשמואל. דאמר שמואל: עושה אדם כל
צרכו בפת [מתרץ התלמוד, מותר לטלטל את גרעיני התמרים אגב הלחם, ואף שהלחם ייפסד
בנגיעתו בגרעיני התמרים הרטובים, מותר לעשות כל צורכו בלחם אף שייפסד]". היוצא
מסוגיה זו, סתם התלמוד הולך לפי שמואל, ומותר לעשות בלחם כל צורכו, אף שייפסד.
אולם אם אנו פוסקים כדברי חכמים במסכת ברכות, אין הלכה כשמואל, למרות שהובאו
דבריו בסתם במסכת ביצה.
סוגיה
נוספת שבה נזכרו דברי שמואל, מסכת שבת (נ,ב), וכך נאמר שם: "בעו מיניה מרב ששת:
מהו לפצוע זיתים בשבת? [על הסלע בשביל למתק מרירותם] אמר להו: וכי בחול מי התירו?
קסבר: משום הפסד אוכלין. [גם בחול הדבר אסור משום שגורם לאיבוד השמן] לימא פליגא
דשמואל, דאמר שמואל: עושה אדם כל צורכו בפת! - אמרי: פת - לא מאיסא, הני – מאיסי [מה
שהתיר שמואל להשתמש בלחם כשאינו נפסד]". היוצא מסוגיה זו, היתר שמואל לשימוש
בלחם הוא מוגבל, רק כשאינו נפסד. סוגיה זו סותרת את שתי הסוגיות שהבאנו קודם, שם
נאמר שלשמואל מותר לעשות כל צרכיו בפת אף שהפת תיפסד. כיון שכן, הרמב"ם
פסק כסוגיה במסכת ברכות, וכחכמים, ושלא כשמואל, ואסור לעשות כל שימוש בלחם אם
הוא גורם להפסד הפת.
לעומת
שיטת לימוד זו והסבר זה, לפי התוספות יש ליישב את הסוגיות זו עם זו, ולא התיר
שמואל אלא כשאין הפת נפסדת, כדברי הסוגיה במסכת שבת, וממילא הלכה כשמואל. וכך ביאר
השו"ע וכך פסק (שו"ע קעא,א): "עושה אדם צרכיו בפת והני מילי דלא
ממאיס ביה, אבל מידי דממאיס ביה, לא".
וזה לשון תוספות (ברכות נ,ב, ד"ה כמאן אזלא):
"כמאן אזלא הא דאמר שמואל וכו' כר' אליעזר - לכאורה משמע ממאי דאמר ר"א
נוטלין וכו' [ששמואל סובר כרבי אליעזר]. ותימה דאמרינן בפרק במה טומנין (דף נ:)
אימר דאמר שמואל במידי דלא ממאיס במידי דממאיס מי אמר. וא"כ היכי מוקים לה הא
דשמואל כר"א דהא יין מידי דממאיס בנטילת ידים ובמידי דממאיס מודה שמואל [שאלה
ראשונה, שמואל אינו מתיר אלא כשאין הפת נמאסת, ואם כן אינו סובר כרבי אליעזר].
ועוד קשה דהכא משמע דאין הלכה כשמואל מדמוקי לה כר"א ובפרק שני דביצה (ד'
כא:) קאמר סתמא דגמ' דסופלי לחיותא בי"ט דמטלטלינן להו אגב רפתא כשמואל משמע
דקי"ל כוותיה [שאלה שניה, סתם הסוגיה במסכת ביצה כשמואל, וממילא הלכה
כמותו, שלא כסוגיה שלפנינו שממנה משתמע שאין הלכה כשמואל]. וי"ל דהכא לא קאמר
אלא לדברי ר"א דסבר לה כשמואל, ועדיפא מיניה קאמר שמתיר אפילו היכא דממאיס [לפי
רבי אליעזר מותר להשתמש בפת אפילו שנמאסת] ולא נחת כאן אלא לפרש טעמא דר"א
כדפירשנו [אבל לדעת שמואל אסור להשתמש בפת במקרה שנמאסת, כמו שנאמר במסכת שבת, וכך
הלכה]. ובה"ג אמר דהלכה כרבנן דהכא, והלכה נמי כשמואל, דכי קאמר שמואל הני
מילי מידי דלא ממאיס אבל מידי דממאיס לא. ודלא כפי' ר"ת שפסק דלא כשמואל,
מדמוקי ליה כר"א, אלא ודאי קיימא לן כשמואל כדפירשנו. וא"כ מותר לסמוך
הקערה בפת היכא דלא ממאיס. וי"א דצריך לאכלו אח"כ [אם השתמש בפת צריך
לאוכלה אחר השימוש]. ויש נוהגים לאכול דייסא בפת הואיל ואוכלין הפת אח"כ, אבל
במס' סופרים אוסרו דאמרינן במס' סופרים (פ"ג) אין אוכלין אוכלין באוכלין
אא"כ היה אוכלן בבת אחת, ושמא ההיא דלא כשמואל". (ע"כ תוספות) לפי
מסכת סופרים, אסור להשתמש בפת כמו כף ולאכול בעזרתה, אלא אם כן יאכל את הפת
ביחד עם המאכל השני. אולם לשיטת שמואל שמותר להשתמש בפת לכל צורכו אם אינה
נמאסת, מותר להשתמש בפת בכל ענין, ואין צורך לאוכלה לאחר מכן, בין אם השעין את
הקדירה על הפת ולא נמאסה, ובין אם השתמש בפת ככף, ולא נמאסה.
למען האמת, גם הרמב"ם מסכים שאם אין הפת נמאסת מותר להשתמש בה לכל
מה שירצה, לסמוך עליה את הקערה ולהשתמש בה ככף, והרמב"ם נחלק על תוספות רק
בפרשנות התלמוד, ובפרשנות דברי שמואל, אבל אם אין הפת נמאסת, מותר לעשות בה כל
שיחפוץ.
[2] זהו פסק
השו"ע (קעא,א) ויסכים הרמב"ם לכך, כמו שנתבאר בהערה א. וראה שו"ע (קעא,ג) שהצריך לאכול
קצת מהפת בשעה שמשתמש בה ככף, וזה כדברי מס' סופרים, הובאו בתוספות בהערה א, אולם לשיטת הרמב"ם אין לפסוק כמסכת סופרים נגד התלמוד, ואם אין הפת נמאסת, מותר להשתמש בה אף בלי לאוכלה.
[3] השו"ע
כתב (קעא,ה): "הזורקים חטים לפני חתנים, צריך ליזהר שלא יזרקו אלא במקום
נקי וגם יכבדו אותו משם, כדי שלא ידרסו עליהם". ומקור דבריו בתוספות ברכות
(נ,ב ד"ה ולא בימות הגשמים): "ומיהו עכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים
צריך ליזהר שלא יזרקום אלא במקום נקי". אולם לשיטת הרמב"ם, מאחר והחטים
נמאסים בהגעתם לקרקע, אסור לזורקם בכל אופן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה