ביצת טריפה, ביצת נבילה

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,י:

"בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף – אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

בהמה טהורה שנטרפה [=נפגעה באחד מהאיברים שסופה למות מכך], חֲלָבָהּ אסור כַּחֲלֵב בהמה טמאה, שמאחר שהחלב נוצר בבהמה האסורה באכילה, והתמצה [=נסחט] מאבריה האסורים באכילה, הרי הוא אסור כמותה. וכן ביצת עוף שנטרף [=נפגע באחד מהאיברים שסופו למות מכך], הרי היא אסורה באכילה כביצת עוף טמא, שמאחר שהביצה גדלה ונוצרה מאברי העוף שנטרף[1], הרי היא אסורה באכילה כמותו[2]. נתנבל העוף [=מת כתוצאה משחיטה פסולה] - אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק [=שקליפתה קשה], הרי זו מותרת באכילה, מפני שלא גדלה ולא נוצרה באיסור.

[1] לשון המשנה עדויות (ה,א): "ומודים [בית שמאי ובית הלל] בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור".

[2] אף על פי שאין טריפה יולדת, אבל כל מה שכבר היה באותה טעינה באשכול שלה היא מטילה אף שנטרפה, על כן כיון שהביצה התפתחה וגדלה מבשר של טריפה אסורה (הרב צדוק).

כתב הרמב"ם בפה"מ עדויות (ה,א): "ביצת הנבלה, אם שחט עוף ונתנבל בשחיטה ומצא בו ביצה, אם היתה גמורה שכבר קלפתה קשה כבצים הנמכרים בשוק מותר לאכלה ואם היתה בקלפתה רכות ואפילו מעט מאד הרי זו אסורה לפי שהיא מכלל המעים. אבל ביצת עוף טרפה הרי היא אסורה מן הטעם שהזכיר [=שם במשנה, מפני שגדילה באיסור]".

נוסח ההלכה שלפנינו על פי כתבי יד תימן: "בהמה טהורה שנטרפה, חלבה אסור כחלב בהמה טמאה; וכן ביצת עוף שנטרף, כביצת עוף טמא. נתנבל העוף - אם נמצאת בו ביצה גמורה כנמכרת בשוק, הרי זו מותרת". סוף ההלכה, מהמילים נתנבל העוף... הושמט בדפוס. וראה בילקוט שינויי נוסחאות ברמב"ם פרנקל, שכן הוא הנוסח ברוב כתבי היד, ורק בכתבי יד אשכנזים הושמט משפט זה. גם ברמב"ם בהוצאת הרב יוחאי מקבילי, ובהוצאת הרב עדין שטיינזלץ הנוסח הוא כפי נוסח כתבי יד תימן.

וכן להלן בהלכה יט, נוסח כתבי יד תימן: "לפיכך אין לוקחין ביצים מן הגויים - אלא אם היה מכיר אותן, ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור; ואין חוששין להן שמא הן ביצי טריפה". ובדפוס הנוסח שם: "ואין חוששין להן שמא הן ביצי טרפה או ביצי נבלה". גם ברמב"ם בהוצאת הרב יוחאי מקבילי, ובהוצאת הרב עדין שטיינזלץ הנוסח הוא כפי נוסח כתבי יד תימן. היוצא משינויי נוסח אלו, לפי נוסח כתבי יד תימן ביצת נבילה מותרת, ואילו לפי נוסח הדפוס היא אסורה.

מקור ההלכה שלפנינו הוא משנה עדויות (ה,א), לפי נוסח כתבי יד תימן פסק הרמב"ם כבית שמאי, ואילו לפי נוסח הדפוס פסק הרמב"ם כבית הלל. במשנה נזכרו כמה הלכות, והיא מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, בחלקם פסק הרמב"ם כבית הלל ובחלקם כבית שמאי.

לשון המשנה עדויות (ה,א): "רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל דם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין [דם הנבילה כב"ש, אבות הטומאות א,ד] ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי בית הלל אוסרין ומודים בביצת טרפה שהיא אסורה מפני שגדילה באיסור [ביצת נבילה כב"ש בנוסח כ"י תימן, מאכלות אסורות ג,י] דם נכרית ודם טהרה של מצורעת בית שמאי מטהרין ובית הלל אומרים כרוקה וכמימי רגליה [דם נוכרית כב"ה, מטמאי משכב ומושב ב,יד. דם טהרה של מצורעת כב"ה, מטמאי משכב ומושב ה,ה] אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים אין אוכלים אלא בטובה [פירות שביעית כב"ש, שמיטה ויובל ו,טו] החמת בית שמאי אומרים צרורה עומדת ובית הלל אומרים אף על פי שאינה צרורה".

מלשון הרמב"ם שם בפה"מ משמע, שבביצת נבלה הלכה כבית שמאי, מפני שהרמב"ם כתב בסתם את דעת בית שמאי, ומלשונו משמע שכך היא ההלכה, וזה לשונו בפה"מ: "ביצת הנבלה, אם שחט עוף ונתנבל בשחיטה ומצא בו ביצה, אם היתה גמורה שכבר קלפתה קשה כבצים הנמכרים בשוק מותר לאכלה ואם היתה בקלפתה רכות ואפילו מעט מאד הרי זו אסורה לפי שהיא מכלל המעים. אבל ביצת עוף טרפה הרי היא אסורה מן הטעם שהזכיר [=שם במשנה, מפני שגדילה באיסור]". נמצא שנוסח כתבי יד תימן מתאים לדעת הרמב"ם בפה"מ.

וראה עוד במאירי ביצה (ג,ב) שכתב, שבירושלמי ביצה (א,א) נאמר על המשנה בעדויות (ה,א), בית הלל כמשנה הראשונה ובית שמאי כמשנה האחרונה [למשנה ראשונה והיא אותה שנאמרה במסכת עבודה זרה (לה,ב) שהחלב הכנוס בתוך הקיבה אינו נחשב כפרשא דעלמא, אבל למשנה אחרונה אמרו עליה שנחשב כפרש, ביצת נבילה מותרת הואיל ונגמרה בקליפתה], כלומר שגם בית הלל חזרו להורות בזה כבית שמאי, ולפיכך בדבר זה הלכה כבית שמאי. [כך היא גירסת המאירי בירושלמי, הערת המהדיר, ולפנינו בהיפך].

וראה עוד בדברי מהר"י קאפח (הערה יד) שכתב, גם אם נגרוס בהלכה יט שחוששים שמא הם ביצי נבלה, אפשר לפרש, שמדובר שם בעוף שנתנבל בחייו, כגון שניקב הושט, כך שהביצה שנוצרה ממנו ינקה ונוצרה מאיברי העוף האסור, ולפיכך היא אסורה, ואילו בהלכה שלפנינו כתב הרמב"ם "נתנבל העוף" וכפי שהסביר הרמב"ם בפה"מ שנתנבל העוף בשחיטה, ונמצא שלא ינקה הביצה מאיברי העוף האסורים ולפיכך היא מותרת.

ולעומת כל הנזכר לעיל, כתב המ"מ: "ויש מיעוט ספרים כתוב בהן כאן, אם נתנבל העוף ונמצא בה ביצה גמורה הנמכרת בשוק הרי זו מותרת, וטעות סופר הוא".

דם הנמצא בביצים

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,ט:

"נמצא עליה קורט דם - אם על החלבון, זורק את הדם ואוכל את השאר; ואם על החלמון, אסורה כולה...".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

ביצת עוף טהור שנמצא עליה קורט דם [=גרגיר דם, כלומר טיפת דם] - אם הדם היה על החלבון, זורק את הדם ואוכל את השאר, מפני שהחלבון נקשר לביצה רק בשלבים המאוחרים, ואף דם זה הגיע לביצה בשלב מאוחר, ומבחינה מציאותית ניתן להסירו לגמרי מהביצה ולנקותה ממנו; ואם הדם היה על החלמון, אסור לאכול את כל הביצה, מפני שהביצה שנוצרת באשכול [=בשחלת העוף], נמצאת שם כאשכול שיש בו כמה חלמונים בדרגות התפתחות שונות, וכל חלמון ארוג ומסורג בגידי דם רבים, ואם יימצא דם בחלמון, הדבר מוכיח שתהליך התפתחות החלמון לא הושלם כראוי, והוא לא התנקה לגמרי מגידי הדם שעטפוהו, ויש בו עוד גידי דם בלתי נראים, ולפיכך כל הביצה אסורה באכילה.

לשון התלמוד חולין (סד,ב) מבואר על פי רש"י: "נמצא עליה [=על הביצה] קורט דם [=גרגיר דם, טיפת דם] - זורק את הדם ואוכל את השאר. אמר רבי ירמיה: והוא שנמצא על קשר שלה [=רבי ירמיה מבאר, מה שנאמר בברייתא זורק את הדם והשאר מותר, כשנמצא הדם בקשר, כלומר בזרע של התרנגול, הנמצא בראש הצד הרחב של הביצה, אבל אם נמצא הדם מחוץ לזרע התרנגול, כל הביצה אסורה מפני שהתפשט הדם בכולה]. תני דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי: לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה, אבל נמצא על חלמון שלה - אפי' ביצה אסורה, מאי טעמא - דשדא תכלא בכולה [=רבי דוסתאי מוסיף לבאר, מה שאמרנו זה דוקא כשנמצא הדם בזרע התרנגול והיה הזרע בחלבון, אבל אם נמצא הדם בחלמון, כל הביצה אסורה, מפני שהדם התפשט בכל הביצה].

לעומת פירוש רש"י לסוגיה, שכתב שרבי דוסתאי מוסיף על דברי רבי ירמיה ומסכים לדבריו, כתב המ"מ, שלפי הרי"ף והרמב"ם, רבי דוסתאי חולק לגמרי על דברי רבי ירמיה. והר"ן על הרי"ף כתב (כב,א בדפי הרי"ף ד"ה נמצא) שרבי דוסתאי הביא ברייתא, והשתמש בלשון "תני", ודברי הברייתא כלל לא נאמרו על דברי רבי ירמיה. ולשיטת רבי דוסתאי, בכדי לאסור דם הנמצא בביצה, אין לחבר בין מציאות הדם בביצה למציאותו בקשר שלה, כלומר בזרע התרנגול, כדברי רבי ירמיה, אלא יש לחלק היכן נמצא הדם, האם בחלבון והוא מותר, או בחלמון והוא אסור, אף ללא מציאותו של זרע התרנגול.

וזה תיאור תהליך הווצרות ביצי עוף: החלמון [החלק הצהוב] מתחיל להתפתח בשחלת נקבת העוף, הנראית כאשכול חלמונים בכמה דרגות התפתחות. כשהחלמון מסיים לגדול, הוא ניתק מנימי הדם העוטפים אותו, ועובר לצינור הביצים, ושם הוא נעטף תחילה בחלבון [החלק הלבן]. אחר כך נעטף בקליפה ההולכת ומתקשה, ולבסוף מוטלת הביצה. תהליך זה נמשך כ-26 שעות. אם לא הופרתה הביצה על ידי זכר, נראה על החלמון עיגול לבן, ואין מתפתח ממנה אפרוח. אבל אם הופרתה על ידי זכר, נראית על החלמון טבעת לבנה וחור באמצעה, והאפרוח מתחיל להתפתח בין החלמון לבין החלבון, והחלמון משמש לו מזון (ביאור הרב יוחאי מקבילי).

וראה בהערת מהר"י קאפח על המ"מ (הערה י), שדברי רבי ירמיה לפי פירוש רש"י, שיש קשר הנמצא בראש הצד הרחב של הביצה שהוא זרע הזכר, אינם מובנים מבחינת המציאות, ואף בביצים בלתי מופרות יש קשר, כלומר נראה על החלמון עיגול לבן [ראה בביאור הרב יוחאי מקבילי]. ויש לבאר את הקשר שנזכר בדברי רבי ירמיה בצורה אחרת מפירוש רש"י. (ע"כ מהר"י קאפח)

וזה ביאור הסוגיה והרמב"ם על פי שיטת מהר"י קאפח. העיגול הלבן הנראה על צידו הרחב של חלמון הביצה הוא הקשר. עיגול זה אינו זרע התרנגול כדברי רש"י, אלא המקום שבו יכול התרנגול להפרות את הביצה. אם הוא יפרה את הביצה תיראה על החלמון טבעת לבנה נקובה, ואם הוא לא יפרה את הביצה, ייראה על החלמון עיגול לבן. לדעת רבי ירמיה יש לאסור את הדם הנוצר בביצה, רק אם הוא נוצר כחלק מתהליך יצירת האפרוח, ולכן, אם הדם נמצא בסמיכות לקשר הביצה [=העיגול הלבן שבראש החלמון], זורק את הדם ואוכל את השאר, אולם אם הדם התפשט לשאר הביצה, נאסרת כל הביצה באכילה. לעומת שיטת רבי ירמיה, לפי רבי דוסתאי, דם הנוצר כחלק מתהליך יצירת האפרוח, בכל מקום שהוא יימצא זורק את הדם ואוכל את השאר. אולם דם שהגיע לביצה מתוך גוף התרנגולת, באמצע תהליך יצירת הביצה, שם יש לחלק, ואם נמצא הדם על החלבון, ניתן להסירו ממנה לגמרי, ולפיכך זורק את הדם ואוכל את השאר, אולם דם הנמצא על חלמון הביצה, דם זה נשאר מגידי הדם המרובים שעטפו את הביצה בזמן יצירתה באשכול [=בשחלת העוף], ולא ניתן לנקותו לגמרי מהביצה, ויש עוד נימי דם בלתי נראים בחלמון, ולפיכך הביצה כולה אסורה באכילה.

וזה לשון מהר"י קאפח (הערה י): "בדם ביצים רבו הדעות ורבו הסברות בהבנת סוגית הגמרא בחולין דף סד, ומרן הב"י יו"ד סי' סו האריך הרבה בניתוח הסברות ומיונן, ואיני רואה צורך לפרט הדברים כאן. ודברי רבנו ברורים, ואין חילוק לדעת רבנו בין ביעי דפחיא [=כמו דפעיא, הנולדים מן התרנגולת חיה, שפועה בלידתה. רש"י ביצה ז,א] בין ביעי דספנא מארעא [=מתחממת בקרקע ויולדת ביצים, ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים. רש"י ביצה ז,א]. כי ברור שהדם הנמצא בביצה אינו מרקום כלל [=אין הדם נוצר בביצה כתוצאה מתחילת הווצרות האפרוח], ומצוי הוא בביצה ברגע יציאתה מהתרנגולת. וכבר ידוע כי באשכול שלביצים תלוים רק חלמונים גדולים וקטנים כשהם ארוגים ומסורגים גידי דם למכביר, ומעולם לא נראו חלבונים תלוים באשכול, וברור כי החלבון נקשר סביב החלמון בשלביו האחרונים לפני יציאתו, ולפיכך מובן כי דם שנמצא בחלמון אנו אומרים שניתק מן האשכול לפני גמרו [=דם הנמצא בחלמון מלמדינו כי תהליך יצירת החלמון טרם נגמר] וטרם בשל לגמרי ונתנקה מכל גידי הדם שבו, וזהו אמרם שדא תכלא בכולה [=נתפשט הקלקול בכולו] אלא שאינם נראין [=אין גידי הדם הדקים הנמצאים בחלמון נראים] ולפיכך כל הביצה אסורה, מה שאין כן אם נמצא [=הדם] בחלבון, אנו אומרים כי טפת דם זו קלטה החלבון עם התגבשותו, ואינה ממנו, כי מעולם לא נראה מסורג בגידי דם [=החלבון מעולם לא היה מסורג בגידי דם], ולפיכך זורק את הדם ואוכל הביצה, ואין הבדל כאמור בין ביעי דפעיא לבין ביעי דספנא מארעא. זוהי המציאות וזהו הטבע שהטביע בורא עולם ברחמים, ולפיכך דברי רבנו ברורים פשוטים, ולפי זה לדעת רבנו אין להקל בביצים דספנא מארעא. וכבר העירותי כיוצא בזה במקום אחר. ולפי זה נראה לי ברור, דדם ביצים אסור מן התורה כיון שהוא כאמור דם מן החי, ואם כנס ממנו כזית ואכלו לוקה מן התורה, וכדלקמן פ"ו אות ח. (ע"כ מהר"י קאפח)

וזה לשון הרב צדוק: "כל הפוסקים תופסים שדם זה הוא תחלת ריקום [=תחילת הווצרות האפרוח] אם הוא על הצהוב, שחושבים וסוברים שממנו נוצר האפרוח, אבל דם שנמצא בחלבון אומרים שהוא רק דם בעלמא, ועל כן זורקו ואוכל. אבל לפי המציאות שרואים שדם זה מצוי בביצה כבר מעת הטלתה בלי דגירה וחימום [ספנא מארעא], ומצוי בה מבטן התרנגולת עם גבילתה ובהטלתה [=בזמן שהיא מתגבלת, נוצרת, ובזמן הטלתה]. וגם ממה שאפרוח לפני בקיעתו החלמון עמו שלם כמזון לו, מוכח, שלא התרקם ממנו ונמצא שאינו דם ריקום, ולא יעלה על הדעת שריקום יהיה מבטן, ואף בחוץ לא יתכן ריקום בלי זמן דגירה, על כן אינו אלא שטף דם, מקרע וריד שאירע עוד בהתהוות הביצה באשכול, ששם משורגת היא כידוע בורידי דם. ולכן אם הדם על החלבון [הלבן כחלב] הוא ניכר ואינו מתערב וניתן להסיר את כולו, אבל כשהוא על החלמון [צהוב], "שדא תיכלא בכולה", כלומר נעשה שכול ואבדון בכולה, כי לעתים הדם כל כך משורג ומעורב ונמהל בצהוב שבהתהוותו הוא היה מסורג בחוטי דם שלא פירשו ממנו ואינו ניכר כדי להסירו, ולפיכך לא חילקו חכמים ורבינו בין ביצים מופרות שאצלם תרנגול, לשאינם מופרות שנקראים ספנא מארעא. אבל רשב"א והפוסקים חילקו משום שתפסו שהדם הוא סימן לתחילת ריקום בביצים מופרות, והתירו להפרישו בשאינם מופרות גם מהחלמון ולאכלם". (ע"כ הרב צדוק)

וראה עוד בביאור המאירי לסוגיה, שתמה על סברת רבי דוסתאי, מדוע יש לאסור דם הנמצא בחלמון, יותר מאשר אם נמצא בחלבון, והרי האפרוח נוצר בחלבון ולא בחלמון, והחלמון רק משמש לו מזון, ויתכן שיישאר שלם בלידת האפרוח, כיון שכן מדוע יש להחמיר בדם הנמצא בחלמון. וזה לשון המאירי: "...נמצא קורט דם בחלמון אפילו שלא כנגד הקשר [=הדם אינו בסמיכות לזרע הזכר], אף על פי שיצירת הולד מן החלבון [=ולכאורה יש להתיר את הדם הנמצא בחלמון], אין זה אלא טבע הָרִקוּם שהוא מתחיל ומתוך חמום ירדה לה לעמק החלמון ואסורה כלה [=מחמת ריקום האפרוח, הדם יורד לעומק החלמון, ולפיכך יש לאסור את כל הביצה], זו היא שטתנו. ואנו גורסין אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה כלומר שלא נתפשט לחוץ [=שלא יצא הדם מתוך הקשר, כלומר מתוך זרע הזכר], וכל שכן אם נמצאת בחלבון שלה בקשר [=כל שכן אם נמצא הדם רק בקשר הזכר, ורק בחלבון, שיש להכשיר את שאר הביצה] הא נמצאת בקשר ונתפשטה לחוץ כלה אסורה [= אבל אם יצא הדם מתוך הקשר אל מחוצה לו יש לאסור את כל הביצה]...

תני דרוסאי והוא שנמצא על החלבון כלומר חלוק זה שנתן ר' ירמיה ומזקיק לאיסור זה שתמצא במקום הקשר ושתתפשט ממנו ולחוץ דוקא כשהיא בחלבון אבל כשהיא בחלמון אסורה בלא שום חילוק אף כשאינה כנגד הקשר וכל שכן אם היא כנגד הקשר אף על פי שלא נתפשטה מחוץ לכנגד הקשר ור' ירמיה ודרוסאי לא נחלקו ודברי שניהם מתקיימין...

ומכל מקום קצת חכמי אשכנז שאלו לי כמתמיהים היאך אפשר להחמיר בחלמון יותר מבחלבון והרי האפרוח מן החלבון הוא מתיצר ולא מן החלמון, עד שאף לאחר שנולד נמצא בבטנו החלמון כלו במלואו כמה ימים. ואף על פי שהשבתי להם מה שכתבתי שמתוך החמום ירדה לה לעמק החלמון [=סברא זו הזכיר אותה המאירי לעיל, מחמת ריקום האפרוח, הדם יורד לעומק החלמון, ולפיכך יש לאסור את כל הביצה] באמת דוחק הוא...". (ע"כ מאירי)

ועל פי מה שכתבנו הדברים ברורים, ודם הנמצא בחלמון נאסר משום תהליך יצירתו בבטן התרנגולת, ולא משום תהליך האפרוח המתרקם מהביצה.

ולעומת זאת, רוב המפרשים כתבו, שדם ביצת תרנגולת אסור מדברי חכמים, ורק דם ביצי הזכר אסור מהתורה (להלן ו,ד). ואף בפרשנות ההלכה שלפנינו (ג,ט) הם סוברים שלא כמהר"י קאפח, ודם ביצת התרנגולת לשיטתם מגיע מריקום האפרוח, ואם הוא נמצא בחלבון ניתן להסירו ולנקותו, ואם הוא נמצא בחלבון כבר התחיל האפרוח להתרקם בכל הביצה, ואי אפשר לנקותו, ולכן כל הביצה אסורה, וכאמור רק מדברי חכמים (אורה ושמחה).

תינוק שהפסיק לינוק, עד אימתי יכול לינוק

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,ה:

"יונק תינוק והולך, אפילו ארבע או חמש שנים. ואם גמלוהו ופירש שלושה ימים או יתר מחמת בורייו, ולא מחמת חולי – אינו חוזר ויונק: והוא, שגמלוהו אחר ארבעה ועשרים חודש; אבל בתוך זמן זה – אפילו גמלוהו חודש או שניים – מותר לחזור ולינק, עד סוף ארבעה ועשרים חודש".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

מותר לתינוק לינוק משדי אמו אפילו ארבע או חמש שנים. ואם הפסיק לינוק במשך שלושה ימים או יותר, וההפסקה לא היתה מחמת חולי אלא היה בריא – אסור לו לחזור ולינוק משדי אמו: מה שכתבנו הוא, כשהפסיק לינוק אחר ארבעה ועשרים חודש [=גיל שנתיים]; אבל אם הפסיק לינוק כל זמן שהוא פחות מבן שנתיים - אפילו אם הפסיק לינוק חודש או שניים - מותר לו לחזור ולינוק עד סוף ארבעה ועשרים חודש, מפני שזהו משך הזמן הראוי להנקה.

כתב הב"י (יו"ד פא,ז) בביאור דברי הרמב"ם, שאם התינוק לא הפסיק לינוק, מותר לו לינוק ארבע וחמש שנים, אבל אם הפסיק לינוק בתוך 24 חודש, מותר לו לחזור לינוק רק עד סוף 24 חודש, וזו כוונת הרמב"ם באומרו "מותר לחזור ולינק, עד סוף ארבעה ועשרים חודש".

ומהר"י קאפח (הערה ה) ביאר את דברי הרמב"ם שלא כדעת הב"י, שמאחר שמוסכם אצל החכמים שכל 24 חודש התינוק מסתכן אם לא יניקוהו, אפילו אם הפסיק התינוק לינוק זמן ממושך בתוך 24 חודש, וחזר לינוק בתוך 24 חודש, מותר לו לינוק עד גיל ארבע או חמש שנים, שהרי הטעם שאסור לגדול לינוק משדי אישה הוא משום פריצות, ותינוק זה שחזר לינוק ברשות, אין בהמשך יניקתו עד גיל ארבע וחמש שנים משום פריצות, ולפיכך הדבר מותר. וכך נראה עיקר.

דבש דבורים ודבש צרעים

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ג,ג:

"דבש דבורים ודבש צרעים, מותר – מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

דבש דבורים ודבש צרעות, מותר באכילה - מפני שאינו מתמצית גופן [=אינו מיוצר מתוך גופן] כמו הבצים וְהֶחָלָב, אלא הן כונסות אותו מעל העשבים בתוך פיהן, ומקיאות אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול ממנו בימות הגשמים.

הצרעות אינן מייצרות דבש, ומה שנזכר בהלכה דבש צרעות, הכוונה לדבורת בר, הדומה לצרעה משום שהיא בצבע חום צהוב, כמו צרעה שהיא בצבע שחור צהוב, נקראת באנגלית Vespa Orientalis (מהר"י קאפח, פה"מ מכשירין ו,ד הערה 14).

במשנה במסכת מכשירין (ו,ד) נאמר: "דבש צרעים טהור ומותר באכילה". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "דבש צרעין והוא דבש "אלזנאביר" [נתבאר לעיל]... ואמרו מותר באכילה שלא תחשוב אותו כמו חֲלֵב בהמה טמאה שאינו מותר באכילה כיון שהצרעה משרץ העוף, וההבדל בין זה לזה פשוט, לפי שאין הדבש מתהווה בגוף הדבורים או הצרעין, אלא הוא רביב [=טיפת טל] היורד על הצמחים, ומתערב בו כח אותו הצמח ולשדו ונעשה דבש, ואוכלות אותו הדבורים ומביאות ממנו בְּקִרְבָּן, והעודף על מזונן פולטות אותו בכוורות ומצניעות אותו שימצאוהו בזמן כלות הצמחים והעדר הדבש בשדות". (ע"כ פה"מ)

היוצא מלשון ההלכה ומפה"מ, בזמנם חשבו שטיפות הטל שעל הצמח נהפכות לדבש, משום שהם קולטות מטעם הצמח, והדבורה או הצרעה רק באות ולוקחות את הדבש ומעבירות אותו מעל הצמח לכוורת, ולפיכך הדבש מותר באכילה, מפני שאינו מתמצית גופם.

אולם בזמננו התברר שהדבש הוא צוף פרחים שהצמח מייצר [=תמיסה ממית של סוכרים שונים], העובר תהליך עיבוד בזפק הדבורה [=איבר עיכול דמוי צינור], בסיוע אנזימים [=חלבון המזרז תהליכים כימיים ביצורים חיים], ואינו נוזל שנסחט ויוצא מגוף הדבורה, ולפיכך אינו אסור באכילה.

וראה רש"י בכורות (ז,ב), שכתב את תהליך ייצור הדבש באופן המתאים למציאות, שהדבש נוצר על ידי הדבורים שאוכלות מפרחי האילן ומייצרות את הדבש במעיהן, ואין הדבש נוצר מתוך גופן של הדבורים.

איסורים המצטרפים זה לזה

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,כג:

"הרי שהייתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ, כגון שהיו לה כנפיים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והייתה רבה במים, ואכלה - לוקה שלוש מלקיות; ואם הייתה יתר על זה מן המינין שנבראו בפירות, לוקה עליה ארבע מלקיות; ואם הייתה מן המינין שפרין ורבין, לוקה חמש. ואם הייתה מכלל עוף טמא יתר על הווייתה משרץ העוף, לוקה עליה שש מלקיות - משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות: בין שאכלה כולה, בין שאכל ממנה כזית. לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים, לוקה חמש מלקיות".

וזה נוסח ההלכה מבואר:

אם יימצא בעל חיים שיש לו מאפיינים [=תכונות] שנכללו בכמה לאוין, כגון שיש לו מאפיינים של שרץ העוף שרץ המים ושרץ הארץ, ויש לו כנפיים כמו שרץ העוף (הלכה ה), והוא מהלך על הארץ כמו שרץ הארץ (הלכה ו), ובחלק מתהליך גדילתו הוא גָּדַל במים כמו שרץ המים (הלכה יב), ואכלו - לוקה שלוש מלקיות. ואם בנוסף לכך, הבעל חיים בתחילה נוצר בפירות, ואחר כך גדל במים והלך על הארץ והצמיח כנפיים, לוקה עליו ארבע מלקיות, משום תולעת הפירות שהלכה על הארץ (הלכה יד), ומשום רמש הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום שרץ העוף [1]; ואם בנוסף לכך, הבעל חיים שנוצר בפירות התחיל לפרות ולרבות מזכר ונקבה, לוקה חמש מלקיות, גם משום שרץ הארץ [2]. ואם בנוסף לכך, הבעל חיים התפתח והפך לעוף טמא, יותר ממה שהיה בתחילה שרץ העוף, לוקה עליו שש מלקיות - משום עוף טמא, ומשום שרץ העוף, ומשום שרץ הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום רומש על הארץ, ומשום תולעת הפירות: בין שאכלו כולו, ובין שאכל ממנו כזית. לפיכך האוכל נמלה הפורחת הגדלה במים, לוקה חמש מלקיות [אינו לוקה עליה משום עוף טמא] [3].

כדי להבין את האיסורים המצטרפים זה לזה שנזכרו בהלכה זו, צריך להזכיר את הפסוקים שנזכרו בספר ויקרא פרק יא, ולבאר איזה לאו הסמיכו חכמים לכל פסוק. בפסוקים בויקרא פרק יא, נזכר לשון שרץ השורץ כמה פעמים, וגם לשון שרץ הרומש פעם אחת, ומכל פסוק לומדים לימוד אחר. להלן לשון הפסוקים עם הלימוד שנלמד מהם, ומספר ההלכה שבה מופיע הלימוד.

לשון הפסוקים בויקרא פרק יא: מא וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל. [איסור שרץ הארץ, שנוצר מזכר ונקבה, נזכר בהלכה ו]. מב כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם. [איסור תולעת הפירות שיצאה מהפרי והלכה על הארץ, אף שלא נוצרה מזכר ונקבה, נזכר בהלכה יד]. מג אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. [איסור כללי לכל השרצים, נלמד ממנו איסור שרץ המים, נזכר בהלכה יב]. מד כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. [איסור תולעת הנוצרת באשפה ובנבלות, שלא נוצרה מזכר ונקבה, נזכר בהלכה יג].

היוצא מכל הנזכר לעיל, אף שכתבנו במאמר "על התולעים הנוצרים בפירות", שתולעים הנוצרים בפירות נכללים בלאו של רמש הארץ, הגדרה זו נכונה רק אם לא יצאו מהפרי, אבל אם יצאו מהפרי והלכו על הארץ, יש בהם פסוק מיוחד, לכל השרץ השורץ על הארץ (ויקרא יא,מב), שממנו נלמד איסור מיוחד לתולעת זו. וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות (לאווין קעט), יובא בהערה 3.

[1] במקרה שהבעל חיים נוצר מהפרי, ולא נוצר מזכר ונקבה, אין לאוסרו משום שרץ הארץ, שנלמד מהפסוק בויקרא (יא,מא) וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל, הובא לעיל בהלכה ו, כי איסור שרץ הארץ עוסק בבעל חיים שנוצר מזכר ונקבה. אלא יש לאוסרו משום הפסוק שנזכר בויקרא (יא,מב), לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם, הובא לעיל בהלכה יד, שמפסוק זה למדנו איסור תולעת הפירות שיצאה מהפרי והלכה על הארץ, אף שלא נוצרה מזכר ונקבה. וראה בהמשך ההלכה מיד בסמוך, שאם הבעל חיים גם פרה ורבה יש לאוסרו גם משום שרץ הארץ. כל מה שכתבנו כאן, כתבו הרמב"ם בספר המצוות (לאווין קעט), יובא לשונו בהערה 3.

[2] במקרה שהבעל חיים נוצר מהפרי, אולם לאחר מכן הוא התחיל לפרות ולרבות מזכר ונקבה, בנוסף לזה שיש לאוסרו משום הפסוק שנזכר בויקרא (יא,מב), לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם, הובא לעיל בהלכה יד, שמפסוק זה למדנו איסור תולעת הפירות שיצאה מהפרי והלכה על הארץ, יש לאוסרו משום שרץ הארץ, שנלמד מהפסוק בויקרא (יא,מא) וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל, הובא לעיל בהלכה ו, שאיסור שרץ הארץ עוסק בבעל חיים שנוצר מזכר ונקבה. ובהלכה שלפנינו התבאר, שאיסור שרץ הארץ קיים גם אם מכאן ואילך הוא יתרבה מזכר ונקבה. כל מה שכתבנו כאן, כתבו הרמב"ם בספר המצוות (לאווין קעט), יובא לשונו בהערה 3.

[3] האמור בהלכה זו הזכירו הרמב"ם גם בספר המצוות (לאווין קעט), וזה לשונו שם: "אם אירע שנתהווה חי באיזה זרע מן הזרעונים או בפרי מן הפירות, ויצא לאויר ואף על פי שלא נגע על פני האדמה [ראה לעיל (ב,טז) שם פסק הרמב"ם אחרת, ואם לא נגעו בארץ אסורים מספק, ואין לוקים על אכילתם], הרי האוכלו חייב מלקות אחת, לפי שנאמר בו לאו בפני עצמו כמו שבארנו במצוה שלפני זו [=לאווין קעח, שם נתבאר שאסור לאכול בעלי חיים הנוצרים בתוך הזרעים או הפירות, כלומר רמש הארץ]. ואם שרץ על הארץ ורמש בה חייב על אכילתו שתים, אחת משום לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא יא,מב) [=רמש הארץ שיצא מהפרי והלך על הארץ, הובא לעיל בהלכה יד], ואחת משום ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ (ויקרא יא,מד) [=רמש הארץ]. ואם אירע עם זה שיהא פורה ורובה חייב עליו שלש מלקיות, השתים שהזכרנו לעיל ושלישית משום וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל (ויקרא יא,מא) [=שרץ הארץ]. ואם נוסף לכך שיהא מעופף, יתחייב עליו מלקות רביעית משום כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו (דברים יא,יט) [=שרץ העוף]. ואם נוסף לכך שיהא שוחה במים עם היותו מעופף כמו שאנו רואים את זה תמיד במינים רבים, יתחייב עליו חמש מלקיות, המלקות הזו החמישית משום שרץ המים אשר נאמר לאו הכוללו, והוא אמרו אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם (ויקרא יא,מג) [=שרץ המים]. ואם נוסף לכך שיהא החי המתהווה הזה בעצמו גם עוף, יתחייב עליו מלקות שישית, משום ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו (ויקרא יא,יג) [=עוף טמא].

ואל יהי תמוה בעיניך שיתהווה עוף מעפוש הפירות, לפי שאנו רואים לעתים קרובות עופות מתהווים מן העפושים והם יותר גדולים מן הבנדק [=אגוז עץ עגול בגודל בינוני המגיע עם קליפת עץ קשה וחלקה. נקרא באנגלית פילברט]. ואל יהי מוזר בעיניך, היות מין אחד בעצמו הוא עוף טמא והוא שרץ העוף לפי שאין זה מוזר לפי שאפשר שיהו לו תכונות העוף ופעולותיו ותכונות שרץ העוף. הלא תראה פירושי כל הראשונים היאך מנו בכלל אלו השש מלקיות דג טמא ושרץ המים, וגם זה נכון ולא אכחישנו, לפי שאפשר שיהא דג ויהיה שרץ המים, כך גם כן יהיה עוף ויהיה שרץ העוף, וזהו הפוטיתא, לפי שהוא עוף ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים, ולפיכך חייבין עליו ארבע [בהלכה שלפנינו במשנ"ת, כתב הרמב"ם שחייב ארבע מלקיות משום לאוין אחרים, משום תולעת הפירות שהלכה על הארץ (הלכה יד), ומשום רמש הארץ, ומשום שרץ המים, ומשום שרץ העוף]. ונמלה זו האמורה, היא הנמלה המעופפת המתהווה מעפוש הפירות שאינה פורה ורובה [=שלא נוצרה בתחילה מזכר ונקבה], חייב עליה אחת משום שרץ שפירש מן האוכל [=רמש הארץ המתפתח בפירות, שהלך על הארץ (הלכה יד)], ואחת משום שורץ על הארץ [=משום שרץ הארץ, מפני שהנמלה שבתחילה נוצרה בפירות התפתחה והתחילה לפרות ולרבות מזכר ונקבה], ואחת משום רומש על הארץ [=רמש הארץ], ואחת משום שרץ העוף, ואחת משום שרץ המים. והצרעה שגם היא מתהווה מן העפוש, נוסף על אלו שהיא עוף ושרץ העוף [בצרעה נוספה מלקות שישית, משום עוף טמא]. ואין מן הנמנע התהוות הצרעה או הנמלה או זולתן ממיני המעופפים והשורצים, מן העפושים ובתוך הפירות, אלא אצל ההמון שאין להם ידיעה במדעי הטבע, אלא מדמים שכל מין אי אפשר שיתהווה אחד ממנו אלא מזכר ונקבה, כיון שהם רואים בעין, שהדבר כך על הרוב". (ע"כ ספר המצוות)

והעיר מהר"י קאפח (כרוז המצוות, הערה יב): "ובכל אופן אותה הסברא שיחס אותה רבנו להמונים, הרי בימינו תבו המוניא למהוי כספריא. והדעה הרווחת כיום שאין דבר המתהווה מאליו מן העפושים, ואין העפושים והטנופים אלא אכסניא לדגירת ולהתפתחות אותן השרצים והרמשים [=מזכר ונקיבה]. ומודה אני שאין בידיעותי אל מה להצמיד דברי חז"ל שעל בריה אחת לוקה שש, לפי שטת רבנו, ואין לא ראינו ראיה".

כאן ראוי לבאר, שיש הרבה מפרשים שחלקו על הרמב"ם בביאור המימרה (מכות טז,ב): "אמר אביי: אכל פוטיתא לוקה ארבעה; נמלה - לוקה חמש, משום שרץ השורץ על הארץ; צרעה - לוקה שש, משום שרץ העוף". ולשיטתם לוקה כמה מלקיות משום שנזכרו בתורה כמה לאוין על דבר אחד, כלומר שבתורה נכפל הציווי כמה פעמים על דבר אחד, ומחמת אותה כפילות יש ללקות כמה מלקיות. ראה רש"י שם בסוגיה, והשגת הראב"ד על ההלכה שלפנינו שכתב: "המאסף הזה אסף דברים שאינם בעולם שלא שמענו מימינו נמלה גדלה במים ולא שרץ העוף גדל במים...". אולם הרמב"ם לא יסכים לדבריהם שאם כן האוכל דם צריך ללקות שבע פעמים, ויש עוד הרבה מצוות שנכפל הציווי שלהם בתורה כמה פעמים, ולא יעלה על הדעת שילקה עליהם מספר מלקיות כמספר הציווים שנזכרו בתורה. הדברים התבארו בספר המצוות לאוין קעט ובכלל התשיעי (ספר המצוות בהוצאת מוסד הרב קוק, בתרגום מהר"י קאפח, מקור ותרגום, עמ' לד), ולפיכך ביאר הרמב"ם את מימרת אביי בצורה שונה מדבריהם. וראה בספר המצוות לאוין קעט הע' 88 של מהר"י קאפח, שכתב שאכן בתחילה סבר הרמב"ם כשיטת רש"י והראב"ד, אולם לאחר מכן ביאר את המימרה בצורה שונה, וכפי שכתבנו. וראה עוד השגות הרמב"ן על ספר המצוות, בתחילת הכלל התשיעי, שכתב אימתי אין לוקים על כפילות של לאו, אם הלאו נכפל כדי ללמדינו מכל פסוק לימוד מיוחד, אבל אם אין לימוד מיוחד מכל פסוק, אכן יש ללקות מספר מלקיות כמספר כפילויות הלאו. וראה שם במפרש מגילת אסתר, שיישב את שיטת הרמב"ם ותירץ את כל שאלות הרמב"ן, והוכיח כשיטת הרמב"ם, וזה לשונו: "ונראה לי להביא ראיה לדברי הרב [=הרמב"ם] שסובר שברבוי הלאוין לא יתרבו המלקיות אם לא יהיו איסורים חלוקים, ממה שאמר בכריתות בפרק אמרו לו שנים (דף ט"ו) במתניתין, אמר רבי עקיבא שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע באיטליז של עימעום שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל, הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו מהו, חייב אחת על כלן או חייב על כל אחת ואחת וכו', וקא בעי בגמרא היכי דמי אילימא כדקתני מאי קבעי ליה הרי שמות מחולקים הרי גופים מחולקים, אלא הכי קתני הבא על אחותו שהיא אחות אביו והיא אחות אמו, ואמר שם בגמרא אחר כך, אמר רב אדא בר אהבה משכחת לה ברשיעא בר רשיעא שבא על אמו והוליד שתי בנות וחזר ובא על אחת מהן והוליד בן בא בנו על אחות אמו שהיא אחותו שהיא אחות אביו דהוה ליה רשיעא בר רשיעא, הנה מכאן נראה שלא ילקה האדם הרבה מלקיות רק בהיות גופים מחולקים או שמות מחולקים ולא רבוי הלאוין שאינם בגופים מחולקים או בשמות מחולקים. וגם כי רש"י פירש שם שמות לאוין, הנה הרב [=הרמב"ם] לא יסבור כך ורש"י אזיל בתר שיטתיה שפירש בההיא דאכל פוטיתא שלוקה ארבע משום רבוי הלאוין". (ע"כ מגילת אסתר)

מקור ההיתר - אכילת תולעת שלא פרשה מהמים\ מהפרי

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,יז-כ:

יז. וכן המים שבכלים שהשריצו – הרי אותן השרצים מותרין לשתותן עם המים, שנאמר "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא,ט): כלומר במים בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים – בין שיש לו בין שאין לו, מותר...

יט. במה דברים אמורים, שלא פירשו ממקום ברייתן. אבל אם פירש השרץ [=לשפת הכלי או לאחוריו, וכן לשפת הבור או לאחוריו] – אף על פי שחזר לתוך הכלי או לתוך הבור, אסור: פירש לדופני החבית, וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השיכר – מותר; וכן אם פירש לדופני הבור או המערה, וחזר למים – מותר.

כ. המסנן את היין או את החומץ או את השיכר, ואכל מן היבחושין או היתושין והתולעת שסינן – לוקה משום שרץ המים, או שרץ העוף ושרץ המים: ואפילו חזרו לכלי אחר שסיננן, שהרי פירשו ממקום ברייתן. אבל אם לא סינן, שותה ואינו נמנע, כמו שפירשנו.

בהלכה יז כתב הרמב"ם, שמותר לאכול שרצים שנוצרו במים, באופן כזה ששותה את המים עם השרצים שבתוכם. כמו בהלכות לעיל, גם בהלכה זו, בזמנם חשבו שהשרצים נוצרו בתוך המים, משום שלא ראו את הבצים שהוטלו לתוך המים, והחשיבו את השרצים כחלק מהמים, והתירו לאוכלם. ולפיכך בהלכה יט כתב הרמב"ם, שכל היתר זה הוא כשלא פרשו השרצים מהמים, שאז הם עדין נחשבים חלק מהם, אבל אם פרשו, הרי הם שרץ המים, וכפי שנתבאר בהלכה כ. עוד נתבאר בהלכה יט, שאם פרש השרץ לשפת הכלי או לאחוריו, וכן לשפת הבור או לאחוריו, נחשב שפרש מהמים (הדוגמאות הם על פי הרשב"א הובא במ"מ), אבל אם פרש לדופן הכלי או הבור, וחזר ונפל למים, זהו מקום גידולו של השרץ [=התולעת], ונחשב שלא פרש מהמים.

בהלכה יז כתב הרמב"ם, מהו מקור ההיתר לדין זה, הלימוד מהפסוק, "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא,ט): כלומר במים בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים – בין שיש לו בין שאין לו, מותר.

וכן הוא בתלמוד חולין (סו,ב): "היכן התיר בכלים [=היכן התיר הפסוק לאכול תולעת הנמצאת בכלים] דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים וגו', בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה אכול דלית ליה לא תיכול, הא בכלים - אף על גב דלית ליה אכול".

ביאור הדברים, תולעים הנבראים בכלים או במאגרי מים, נכללים בלאו של שרץ המים, הובא ברמב"ם בהלכה יב, אולם כל זמן שלא פרשה התולעת מהכלי או מאגר המים, מותר לשתות את המים והתולעת שבתוכם, משום לימוד מיוחד מהפסוק (ויקרא יא,ט): "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם". בפסוק נזכר פעמיים תאכלו: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. ודרשו חכמים (חולין סו,ב): שיש לחלק את הפסוק לשתים, בחלק הראשון של הפסוק נאמר, תאכלו מכל אשר במים אפילו בלא סימנין, וכגון בשאר מימות שאינן ימים ונחלים. ואילו בחלק השני של הפסוק נאמר, במים שבימים ובנחלים, את שיש לו סנפיר וקשקשת תאכלו, ואת שאין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו (ע"פ רש"י שם, ורמב"ם הלכה יז). הדברים אמורים, כאשר לא פרשה התולעת מהמים, שאז היא מוגדרת כחלק מהמים ויש כלפיה פסוק, תאכלו מכל אשר במים, אבל אם פרשה התולעת והלכה על הארץ, אף שחזרה למים, אסור לאוכלה, שהרי היא שרץ המים, ואינה חלק מהמים.

כאן ראוי לבאר, שיש להבחין בין ההלכות שלפנינו, להלכה יד, שם נזכר היתר לאכול תולעת שלא פרשה מהפרי, שנוצרה בו כשהוא תלוש, מפני שמקור ההיתר לאכול תולעת שלא פרשה מהפרי הוא אחר. תולעים הנמצאים בפירות נכללים בלאו של רמש הארץ (הובא בהלכה יג), אולם מאחר ובפסוק נזכר הביטוי, הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא,מד), כדי לחייב מלקות על אכילת התולעת שבפירות, צריך שהיא תרמוש על הארץ, כלומר תצא מהפרי ותהלך על הארץ ותחזור לפרי, אבל אם לא פרשה התולעת מהפרי, מותר לאכול את הפרי והתולעת שבתוכו.

לשון התלמוד חולין (סו,ב) מבואר בהרחבה:

תאכלו מכל אשר במים מה תלמוד לומר?

[=מה הפסוק שנאמר בויקרא יא,ט: אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם בא ללמדינו?] –

שיכול, הואיל והתיר במפורש והתיר בסתם,

[=יש פסוק מפורש שהתיר לאכול שרץ המים הנמצא בכלים, אף שאין לו סנפיר וקשקשת, בנוסף לכך יש פסוק שנלמד מסתמותו, כלומר שלא נכתב בו במפורש אולם משתמע ממנו, שמותר לאכול שרץ המים אף שאין לו סנפיר וקשקשת.

בהמשך הסוגיה, סז,א נתבאר, שהפסוקים הם בספר ויקרא יא,ט-יא: "ט- אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. י- וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. יא- וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ".

לפי דעה אחת שם בהמשך הסוגיה, הפסוק המפורש הוא פסוק ט, כל אשר לו סנפיר וקשקשת, דוקא כשהוא בימים ובנחלים צריך שיהיה לו סנפיר וקשקשת כדי להתיר אכילתו, אבל כשהוא במים הנמצאים בכלים אף שאין לו סנפיר וקשקשת מותר לאוכלו. ואילו פסוקים י-יא הם הפסוקים הסתומים, ומהם נלמד באופן עקיף, בימים ובנחלים אם אין לו סנפיר וקשקשת מותר לאוכלו, היוצא מכך, אם הוא נמצא במים שבכלים, אף על פי שאין לו סנפיר וקשקשת אסור לאוכלו. בהמשך הסוגיה שם נתבאר, שלפי דעה שניה, פסוקים י-יא הם המפורשים, ופסוק ט הוא הסתום],

מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים, אף כשהתיר בסתם לא התיר אלא בכלים,

[=ממשיך התלמוד לבאר, כשם שלמדנו מהפסוק המפורש היתר אכילת שרץ המים שאין לו סנפיר וקשקשת רק אם הוא נמצא במים שבכלים, כך יש ללמוד מהפסוק הסתום, היתר זה רק אם הוא נמצא במים שבכלים],

מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע?

[=אולם מנין לנו שמותר לאכול שרץ המים שאין לו סנפיר וקשקשת גם אם הוא נמצא בתוך מים הנמצאים בבור עגול, או בתוך מים הנמצאים בשיח, כלומר חפירה מאורכת, או במערה, כלומר מאגר מים מקורה בתקרה?]

ת"ל תאכלו מכל אשר במים.

[=מתרץ התלמוד, שהדבר נלמד מהפסוק תאכלו מכל אשר במים, בפסוק זה נזכר פעמיים תאכלו, אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ, ודרשו חכמים שיש לחלק את הפסוק לשתים, בחלק הראשון של הפסוק נאמר, תאכלו מכל אשר במים אפילו בלא סימנין, וכגון בשאר מימות שאינן ימים ונחלים, ולפיכך שרץ הנמצא במים שבבורות שיחים ומערות, מותר לאוכלו אפילו שאין לו סנפיר וקשקשת. ואילו בחלק השני של הפסוק נאמר, במים שבימים ובנחלים, את שיש לו סנפיר וקשקשת תאכלו, ואת שאין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו. הביאור על פי רש"י].

היכן התיר בכלים?

[=ממשיך התלמוד לשאול, בכל הדיון שנזכר לעיל יש מוסכמה, שרץ המים הנמצא בכלים, אף שאין לו סנפיר וקשקשת, מותר לאוכלו. ושואל התלמוד, מנין לנו מהפסוק דבר זה?]

דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים וגו', בימים ובנחלים הוא דכי אית ליה אכול דלית ליה לא תיכול, הא בכלים - אף על גב דלית ליה אכול.

[=מתרץ התלמוד, שהדבר נלמד מהמשך הפסוק: כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ, שממנו משתמע, כל אשר לו סנפיר וקשקשת, דוקא כשהוא בימים ובנחלים צריך שיהיה לו סנפיר וקשקשת כדי להתיר אכילתו, אבל כשהוא במים הנמצאים בכלים אף שאין לו סנפיר וקשקשת מותר לאוכלו]. (ע"כ תלמוד מבואר)

היוצא מדברי התלמוד, כשבאים לדרוש את הפסוק בויקרא יא,ט, יש לחלק את הפסוק לשתים. מהחצי הראשון, אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, יש ללמוד, תאכלו מכל אשר במים אפילו בלא סימנין, וכגון בשאר מימות שאינן ימים ונחלים, ולפיכך שרץ הנמצא במים שבבורות שיחים ומערות, מותר לאוכלו אפילו שאין לו סנפיר וקשקשת. ואילו מהחצי השני, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ, יש ללמוד, כל אשר לו סנפיר וקשקשת, דוקא כשהוא בימים ובנחלים צריך שיהיה לו סנפיר וקשקשת כדי להתיר אכילתו, אבל כשהוא במים הנמצאים בכלים אף שאין לו סנפיר וקשקשת מותר לאוכלו.

אם נשווה זאת לדברי הרמב"ם שכתב בהלכות מאכלות אסורות ב,יז, נראה שהרמב"ם דייק בדרשות התלמוד, והעתיק את הדרשה בדיוק כמו שנזכרה בתלמוד.

לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,יז: "וכן המים שבכלים שהשריצו – הרי אותן השרצים מותרין לשתותן עם המים, שנאמר "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ" (ויקרא יא,ט): כלומר במים בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו, ואין אתה אוכל את שאין לו; אבל בכלים – בין שיש לו בין שאין לו, מותר".

הרמב"ם בהלכה זו דיבר על מקור הדרשה להיתר אכילת שרצים הנמצאים במים שבכלים, וכאמור מקור דרשה זו הוא החצי השני של הפסוק. ואילו מהחצי הראשון של הפסוק אנו לומדים, היתר אכילת שרצים הנמצאים במים שבבורות שיחין ומערות.

תולעת הנמצאת בדגים ובבשר

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,יז:

"תולעת הנמצאת במעי הדגים, ובמוח שבראש הבהמה, והנמצאת בבשר - אסורה; אבל דג מליח שהתליע, הרי התולעת שבו מותרת, שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלן כולן כאחת בתולעת שבתוכן".

בהלכה שלפנינו סיכם הרמב"ם את סוגיית התלמוד בקיצור נמרץ, אולם לשונו חתום וסתום, ורק אם נעיין בתלמוד, נוכל לבאר את דבריו כראוי. ואף שהראב"ד השיג על הרמב"ם, בביאורנו השוונו את שיטת הרמב"ם לשיטת הראב"ד, וכך כתב מגדל עז, שהרמב"ם סובר כדעת הראב"ד.

וזה לשון התלמוד חולין (סז,ב) עם פירוש:

אמר רב ששת בריה דרב אידי: קוקיאני אסירי [הרי"ף בדף כד,א מדפיו ביאר, שהם תולעים הנמצאים במעי הדגים, אולם ביאורו אינו מתאים למהלך הסוגיה שהקשו, אם באו מהעולם מדוע הם אינם נמצאים במעים של הדגים, מכאן שהתלמוד אינו עוסק בתולעים הנמצאים במעים של הדגים, וראה בהמשך שמבחינה הלכתית ביאור הרי"ף קיים להלכה. ולכן ביאר הרמב"ם, שהם תולעים הנמצאים במוח הבהמה], מאי טעמא - מעלמא אתו [=מבאר התלמוד, מדוע תולעים הנמצאים במוח הבהמה אסורים, מפני שנכנסה התולעת למוח הבהמה מבחוץ, וקודם שנכנסה התולעת למוח הבהמה, כבר רָמְשָׂה [=הלכה] על הארץ, ולפיכך היא אסורה]. מתקיף לה רב אשי: אי מעלמא אתו, לישתכחו דרך בית הריעי! [=התלמוד מקשה שלא ייתכן שנכנסה התולעת למוח הבהמה מבחוץ כי הם היו צריכים להימצא במעים ולא במוח] איכא דאמרי, אמר רב שישא בריה דרב אידי: קוקיאני שרו, מאי טעמא - מיניה גבלי [=לפי היש אומרים, תולעים הנמצאים במוח הבהמה מותרים, כי הם נוצרו בבהמה]. אמר רב אשי: פשיטא, דאי מעלמא קא אתו - לישתכחו דרך בית הריעי! [=רב אשי מחזק את שיטתם, שאם באו מבחוץ היו צריכים להיות במעים] והלכתא: קוקיאני אסירי, מ"ט - מינם ניים, ועיילי ליה באוסייה תולעים [=להלכה פסק התלמוד שתולעים הנמצאים במוח הבהמה אסורים, ומבאר התלמוד כיצד נכנסו התולעים מבחוץ למוח הבהמה, בשעת שנתה דרך האף. כאן ראוי לבאר, למרות שהרמב"ם ביאר את קוקיאני שנזכר בתלמוד בשונה מהרי"ף, הדוגמה שהזכיר הרי"ף נכונה מבחינה הלכתית, ותולעים הנמצאים במעי הדגים אסורים, מפני שבאו מבחוץ].

דרני דבשרא - אסירי, דכוורי – שריין [=תולעת הנמצאת בבשר הבהמה אסורה, בבשר הדגים מותרת]. אמר לה רבינא לאימיה: אבלע לי ואנא איכול [=רבינא אמר לאמו, שתבליע לו את התולעים הנמצאים בבשר הדגים שלא יראם ויקוץ בהם, כדי שיאכלם מבלי לראותם, כי מותר לאכול את התולעים הנמצאים בבשר הדגים]. א"ל רב משרשיא בריה דרב אחא לרבינא: מאי שנא מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו - לרבות את הדרנים שבבהמה? [=רב משרשריא הקשה לרבינא, מדוע תולעת הבהמה אסורה ותולעת הדגים מותרת?] א"ל: הכי השתא! בהמה - בשחיטה הוא דמשתריא, והני, מדלא קא מהניא להו שחיטה - באיסורייהו קיימן; אבל דגים - באסיפה בעלמא מישתרי, והני כי קא גבלן - בהיתרא קא גבלן [=השיב רבינא, בהמה אינה מותרת באכילה אלא בשחיטה, וכל היוצא ממנה כמותה וצריך שחיטה להתירו, ותולעים הנמצאים בבשר הבהמה, מאחר שאינם חלק מהבהמה אין השחיטה מתירתם והם אסורים באכילה, מה שאין כן דגים שהם מותרים באכילה ללא שחיטה, אף תולעים הנמצאים בהם מותרים באכילה, כי אינם צריכים שחיטה להתירם, אלא הם כתולעת הנמצאת בפירות אחר שנתלשו מהארץ, ולא יצאה התולעת שבהם והלכה על הארץ]. (ע"כ תלמוד מבואר)

להלן לשון הרמב"ם עם המקורות לדבריו בסוגיית התלמוד [הובא בסוגריים]:

תולעת הנמצאת במעי הדגים [=קוקיאני לפי הרי"ף], ובמוח שבראש הבהמה [=קוקיאני לפי פירוש הרמב"ם], והנמצאת בבשר – אסורה [=דרני דבשרא]; אבל דג מליח שהתליע [=דרני דכוורי], הרי התולעת שבו מותרת, שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלן כולן כאחת בתולעת שבתוכן.

בסוגיית התלמוד הובא חילוק בין בהמה לדגים, בהמה שצריך לשוחטה, יש לאסור את התולעים הנמצאים בה מחיים כי אף הם צריכים שחיטה, מה שאין כן דגים שאינם צריכים שחיטה, אין לאסור את התולעים הנמצאים בהם מחיים. היוצא מהסוגיה, תולעים הנמצאים בבהמה לאחר מיתה מותרים, מפני שהם כתולעת הפירות שלא פרשה על הארץ, שהרי אינם צריכים שחיטה. וכן תולעים הנמצאים בדגים לאחר מיתה מותרים מטעם זה.

הרמב"ם ביאר את תולעת הנמצאת בדגים, כתולעת הנמצאת בדג מליח אחר מותו, מפני שמבחינה מציאותית התולעים הנמצאים בדגים נמצאים באופן זה, ובמקרה כזה התולעת שבדגים דומה לתולעת הנמצאת בפרי שהתליע אחר שנתלש מהארץ שהיא מותרת באכילה. אולם אין לדייק מכך שאם נוצרה התולעת בדג מחיים היא אסורה באכילה, שהרי בתחילת ההלכה כתב הרמב"ם שרק תולעת הנמצאת במעי הדגים שבאה מהעולם אסורה באכילה, משתמע מכך שתולעת שנוצרה בדגים מותרת באכילה.

כמו כן, הרמב"ם כתב שתולעת הנמצאת בבשר אסורה, וכוונתו כפי הנאמר בתלמוד שנוצרה התולעת בבשר הבהמה בעודה בחיים, ויש לבאר את דבריו כמו התלמוד, שאם היא תולעת שנוצרה בבשר הבהמה לאחר מות הבהמה, מאחר שאין חובת שחיטה על תולעת זו, שהרי לא נוצרה בבהמה חיה, מותרת התולעת באכילה, כתולעת שנוצרה בפרי שנתלש מהקרקע.

להלן לשון הרמב"ם מבואר:

במקרים בהם התולעת לא נוצרה בתוך גוף הבעל חיים אלא נכנסה אליו מן החוץ, וקודם שנכנסה אליו כבר רָמְשָׂה [=הלכה] על הארץ, התולעת אסורה באכילה. ולכן תולעת הנמצאת במעי הדגים שנכנסה אליהם דרך פיהם, וכן תולעת הנמצאת במוח שבראש הבהמה שנכנסה אליה דרך נחיריה, הרי הם אסורות באכילה. כלל נוסף יש, אם התולעת נוצרה בתוך גוף בעל חיים החייב בשחיטה, כגון תולעת הנמצאת בבשר בהמה – במקרה זה, אף שהתולעת נוצרה בתוך הבשר בעוד הבהמה בחייה, ולא נכנסה אל הבהמה מן החוץ, הרי היא אסורה באכילה, שמאחר שהיא יוצאת מגוף הבהמה הרי היא חייבת בשחיטה כמותה, אולם מאחר שאינה נחשבת כחלק מגוף הבהמה, אין שחיטת הבהמה מתירתה, והיא אסורה באכילה. [אולם אם נוצרה התולעת בבשר הבהמה לאחר מות הבהמה, מאחר ואין על התולעת חיוב שחיטה שהרי נוצרה לאחר מות הבהמה, התולעת מותרת באכילה, כתולעת שנוצרה בפירות לאחר שנתלשו מהארץ, ולא פרשה התולעת מהפרי]. אבל אם התולעת נוצרה בתוך בעל חיים שאינו חייב שחיטה, כגון דג מליח שהתליע לאחר מות הדג לאחר שמלחוהו, הרי התולעת שבו מותרת, מפני שהיא נחשבת כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלם כולם כאחת בתולעת שבתוכם כל זמן שלא פרשה התולעת מהפרי. [וגם אם נוצרה התולעת בבשר הדג בעודו חי, תהיה התולעת מותרת באכילה, מטעם זה, שהרי אין בדג חובת שחיטה כמו בבהמה, שנאסור את התולעת משום שלא נשחטה]. (ע"כ ביאור הרמב"ם על פי מגדל עז)

כפי איך שביארנו את הרמב"ם, כך פסק השו"ע (יו"ד פד,טז), וזה לשונו: "כל תולעים הנמצאים בבהמה, בין שהם בין עור לבשר בין שהם במעיה, אסורים. והנמצאים בדגים במעיהם, אסורים; בין עור לבשר או בתוך הבשר, מותרים. והא דאסרינן, דוקא דמחיים, אבל הגדילים בבשר אחר שחיטה, או בדגים וגבינה, מותרים, כל זמן שלא פירשו. הלכך תולעים הנמצאים בקערה, שנפלו מן הבשר, מותרים לדעת המתירים, והוא שפירש מת. ולא חיישינן שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה, דמסתמא אותם שפירשו מחיים נפלו כשהדיחו הבשר. ויש מי שאוסר התולעים המתהוים לאחר שחיטה מכל דבר הטעון שחיטה. הגה: ונהגו להקל, כסברא הראשונה...".

לאחר שכתבנו את כל הנזכר לעיל, נראה יותר לומר, שהרמב"ם ביאר את סוף הסוגיה בצורה שונה מפירוש רש"י, ולביאורו יש להחמיר בדיני תולעים יותר משיטת רש"י. לעיל כתבנו, שלפי רש"י, התלמוד הביא חילוק בין בהמה לדגים, בהמה שצריך לשוחטה, יש לאסור את התולעים הנמצאים בה מחיים כי אף הם צריכים שחיטה, מה שאין כן דגים שאינם צריכים שחיטה, אין לאסור את התולעים הנמצאים בהם מחיים. היוצא מכך, תולעים הנמצאים בבהמה לאחר מיתה מותרים, מפני שהם כתולעת הפירות שלא פרשה על הארץ, שהרי אינם צריכים שחיטה. וכן תולעים הנמצאים בדגים לאחר מיתה מותרים מטעם זה.

אולם הרמב"ם סובר, שאין להחיל על התולעים דיני שחיטה אף אם נוצרו בבהמה בחייה, שהרי אינם חלק מהבהמה, וכיצד אפשר לומר שיש עליהם חובת שחיטה, והכלל שכתבנו בשם רש"י שכל היוצא מהבהמה הרי הוא כמותה וחייב שחיטה אינו מסתבר. אלא יש להמשיך עם הכללים שנזכרו בהלכות קודם לכן, תולעת שֶׁרָמְשָׂה [=הלכה] על הארץ אסורה באכילה, וכן אם נוצרה בבהמה או בדגים בחייהם הרי היא נחשבת שֶׁרָמְשָׂה על הארץ ואסורה באכילה, מפני שהליכת אותם בעלי חיים על הארץ כשהתולעת בתוכם נחשבת כהליכת התולעת על הארץ. וכשכתב הרמב"ם שתולעת הנמצאת בבשר אסורה, התכוון לאסור את התולעת הנמצאת בבשר הבהמה או הדגים בחייהם, שהרי היא נחשבת שהלכה על הארץ, ואין להתיר אלא תולעת הנמצאת בדגים, ודוקא אם נוצרה לאחר מות הדג, כגון שהניחו את הדג במלח ואז נוצרה בו תולעת, שבאופן זה התולעת שבו מותרת, שהיא כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלם כולם כאחת בתולעת שבתוכם. במה דברים אמורים בדגים, אבל בבהמה, אף שנוצרה בה התולעת לאחר מיתה הרי היא אסורה, שמאחר שיש בבהמה דין שחיטה, לא רצו חכמים להתיר את היוצא ממנה [=תולעים] ללא שחיטה, וקבעו איסור מיוחד לתולעים אלו.

לפי רש"י, יש לקבוע את דיני התולעת ולחלק אם נמצאת בבעל חיים החייב שחיטה [=בהמה] אסורה מחיים, ואם נמצאת בבעל חיים שאינו חייב שחיטה [=דגים] מותרת מחיים. ואילו לפי הרמב"ם, תולעת הנמצאת בבעל חיים מחיים, אף שאינו חייב שחיטה, כלומר דגים, אסורה באכילה, שהיא נחשבת שֶׁרָמְשָׂה [=הלכה] על הארץ ואסורה באכילה, מפני שהליכת אותם בעלי חיים על הארץ כשהתולעת בתוכם נחשבת כהליכת התולעת על הארץ. והטעם שתולעת הנוצרת בבהמה גם לאחר מיתה אסורה באכילה, משום שיש כאן איסור מיוחד של חכמים לתולעת הנמצאת לאחר מיתה בבעל חיים החייב שחיטה [=בהמה], משום שלא רצו חכמים להתיר את היוצא מהבהמה ללא שחיטה.

וזה ביאור התלמוד לפי הרמב"ם:

דרני דבשרא - אסירי, דכוורי – שריין [=תולעת הנמצאת בבשר, כלומר שנוצרה בבשר בהמה או דגים בחייהם, אסורה, ואילו אם נוצרה בבשר דגים לאחר מותם, מותרת. היוצא מכך, תולעת הנמצאת בבהמה, אף שנוצרה לאחר מות הבהמה, אסורה]. אמר לה רבינא לאימיה: אבלע לי ואנא איכול [=רבינא אמר לאמו, שתבליע לו את התולעים הנמצאים בבשר הדגים, שנוצרו בהם לאחר מות הדגים, שלא יראם ויקוץ בהם, כדי שיאכלם מבלי לראותם, כי מותר לאכול את התולעים הנמצאים בבשר הדגים]. א"ל רב משרשיא בריה דרב אחא לרבינא: מאי שנא מהא דתניא ואת נבלתם תשקצו - לרבות את הדרנים שבבהמה? [=רב משרשריא הקשה לרבינא, מדוע תולעת הבהמה שנוצרה לאחר מות הבהמה אסורה, ואילו תולעת הדגים שנוצרה לאחר מות הדגים מותרת?] א"ל: הכי השתא! בהמה - בשחיטה הוא דמשתריא, והני, מדלא קא מהניא להו שחיטה - באיסורייהו קיימן; אבל דגים - באסיפה בעלמא מישתרי, והני כי קא גבלן - בהיתרא קא גבלן [=השיב רבינא, בהמה שאינה מותרת באכילה אלא בשחיטה, גם תולעת הנוצרת בה לאחר מיתה אסורה באכילה, משום שלא רצו חכמים להתיר את היוצא מהבהמה ללא שחיטה. מה שאין כן דגים שהם מותרים באכילה ללא שחיטה, תולעים הנוצרים בהם לאחר מיתה מותרים באכילה, שהרי לא רמשו על הארץ, והם כתולעת הנמצאת בפירות אחר שנתלשו מהארץ, ולא יצאה התולעת שבהם והלכה על הארץ]. (ע"כ תלמוד מבואר)

וזה ביאור לשון הרמב"ם במשנ"ת:

במקרים בהם התולעת לא נוצרה בתוך גוף הבעל חיים אלא נכנסה אליו מן החוץ, וקודם שנכנסה אליו כבר רָמְשָׂה [=הלכה] על הארץ, התולעת אסורה באכילה. ולכן תולעת הנמצאת במעי הדגים שנכנסה אליהם דרך פיהם, וכן תולעת הנמצאת במוח שבראש הבהמה שנכנסה אליה דרך נחיריה, הרי הם אסורות באכילה. וכן אם התולעת נוצרה בתוך גוף בעל חיים בחייו, כגון תולעת הנמצאת בבשר, בין אם הוא בשר בהמה או בשר דגים, התולעת אסורה באכילה, שמאחר שנוצרה בבהמה או בדגים בחייהם הרי היא נחשבת שֶׁרָמְשָׂה על הארץ ואסורה באכילה, מפני שהליכת אותם בעלי חיים על הארץ כשהתולעת בתוכם נחשבת כהליכת התולעת על הארץ. אבל אם התולעת נוצרה בתוך דג מליח שהתליע לאחר מות הדג, הרי התולעת שבו מותרת, מפני שהיא נחשבת כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ, שמותר לאוכלם כולם כאחת בתולעת שבתוכם כל זמן שלא פרשה התולעת מהפרי. [במה דברים אמורים בדגים, אבל בבהמה, אף שנוצרה בה התולעת לאחר מיתה הרי היא אסורה, שמאחר שיש בבהמה דין שחיטה, לא רצו חכמים להתיר את היוצא ממנה [=תולעים] ללא שחיטה, וקבעו איסור מיוחד לתולעים אלו]. (ע"כ ביאור הרמב"ם)

כאן נציין, שהביאור שכתבנו הוא על פי מהר"ח כסאר, וזה לשונו: "וסובר רבינו ז"ל, דלאו דוקא הנמצאים במעי הדגים הוא דאסורין, דהוא הדין בכל מקום שנתהוו בהן מחיים, דהוו להו כפירות שהתליעו במחובר דאסורין, ואין מותרים אלא בנתהוו לאחר מיתה, דומיא דפירות שהתליעו בתלוש, והא דנקטו במעי הדגים מה שדרך להיות נקטו, וכדאיתא התם, וכמו שהעיר על זה הרב המגיד ז"ל...". מהר"ח כסאר קיצר בדבריו, ואנו הסברנו את שיטת הרמב"ם בביאור התלמוד, והרחבנו בביאור לשון הרמב"ם במשנ"ת.

דיני אכילת תולעת הפירות

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,יד-טו:

אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות, אם פירשו ויצאו לארץ - אף על פי שחזרו לתוך האוכל - מי שאכל מהן כזית, לוקה: שנאמר "לכל השרץ, השורץ על הארץ - לא תאכלום, כי שקץ הם" (ויקרא יא,מב), לאסור אלו שפירשו לארץ. אבל אם לא פירשו, מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו.

במה דברים אמורים, שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ. אבל אם התליע והוא מחובר - אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ, שעל הארץ נבראת; ולוקין עליה. ואם ספק, אסורה; לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין - לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש - אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש.

ביאור ההלכות:

בהלכה יג כתב הרמב"ם את הלאו של רמש הארץ, שנלמד מהפסוק "וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא,מד). לאו זה שונה מהלאו של שרץ הארץ (נזכר בהלכה ו), כי שרץ הארץ כולל בעלי חיים שנוצרו מזכר ונקיבה, כגון נחשים ועקרבים וחיפושית ונדל, ואילו רמש הארץ כולל בעלי חיים שלא נוצרו מזכר ונקיבה, כגון תולעים ורמשים שנוצרו באשפות ובגופי הנבילות ולא נוצרו מזכר ונקיבה.

בזמנם חשבו שתולעים אלו אינם נוצרים מזכר ונקיבה, וגם בזמנינו שהתברר שכל הבעלי חיים נוצרים מזכר ונקיבה, צריך לאו מיוחד לאסור בעלי חיים קטנים שנוצרו בתהליך שאינו נראה לעינינו (הרב יוחאי מקבילי).

בהלכה יד הוסיף הרמב"ם לבאר, שגם התולעים הנוצרים בפירות נכללים בלאו של רמש הארץ, אולם מאחר ובפסוק נזכר הביטוי, הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא,מד), כדי לחייב מלקות על אכילת התולעת שבפירות, צריך שהיא תרמוש על הארץ, כלומר תצא מהפרי ותהלך על הארץ ותחזור לפרי, אבל אם לא פרשה התולעת מהפרי, מותר לאכול את הפרי והתולעת שבתוכו.

בהלכה טו הוסיף הרמב"ם לבאר, מה שכתבנו בהלכה הקודמת, שתולעת שלא פירשה מהפרי מותר לאכול את הפרי והתולעת שבתוכו, זה כשהתליע הפרי אחר שנעקר מן הארץ. אבל אם התליע הפרי בעודו מחובר לארץ - התולעת שבו אסורה באכילה. שמאחר שנוצרה התולעת על הארץ והלכה בתוך הפרי, אנו מחשיבים אותה כאילו הלכה על הארץ, ולכן האוכל את התולעת לוקה. ואם יש ספק שמא התליע הפרי בעודו מחובר לארץ, אסור לאכול את התולעת שבו מספק.

לפיכך כל מיני פירות שדרכם להתליע כשהם מחוברים - לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש - אוכל את הפרי בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש; ולכן אם מצא תולעת חיה, ודאי הוא שהפרי התליע לאחר שנעקר מן הארץ ואין איסור לאכול את התולעת שבו; ואם מצא תולעת מתה, ושמא התליע הפרי במחובר, כבר נרקבה התולעת ונהפכה לעפר, ואין איסור לאכול את הפרי. ואכן, אם מצא תולעת מתה, שמראה התולעת עדין ניכר, ישליכנה. (ע"כ רמב"ם מבואר)

הרמב"ם כתב: "ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש – אוכל בלא בדיקה, שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש". ואנו הוספנו על דבריו, וכתבנו חילוק, שאם מצא תולעת חיה, ודאי הוא שהפרי התליע לאחר שנעקר מן הארץ, ואין איסור לאוכלה, ומקור הדברים מהתלמוד, יובא להלן. ועוד כתבנו, שאם מצא תולעת מתה, שנרקבה ונהפכה לעפר, אין לחשוש, ומקור הדברים מביאור הרב צדוק.

לשון התלמוד חולין (נח,א-ב) עם פירוש רש"י: "אמר רב הונא: כל בריה שאין בו עצם - אינו מתקיים י"ב חדש [רב הונא מלמדינו עיקרון, ברייה ללא עצם אינה יכולה להתקיים שנים עשר חודשים. יישום עיקרון זה להלכה יתבאר מיד בסמוך בדברי רב פפא]. אמר רב פפא, שמע מינה מדרב הונא, הא דאמר שמואל: קישות שהתליע באיביה אסורה [=רב פפא מיישם את העיקרון של רב הונא, על פי דברי שמואל. שמואל אמר, שקישות שהתליע בעודו מחובר לארץ התולעת שבו אסורה באכילה, שמאחר שהיא מהלכת בתוך הקישות והקישות מחובר לקרקע, התולעת נחשבת כמהלכת על הארץ, ומתקיימת בה ההגדרה של שורץ על הארץ. אבל אם התליע הקישות בתלוש, אין התולעת נחשבת שורץ על הארץ, עד שתצא מהקישות ותהלך על גבי הקרקע], הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין [=ועל פי דברי שמואל, ודברי רב הונא, אמר רב פפא, תמרים המונחים בכד זמן רב, שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש, לאחר שנים עשר חודש מותרים באכילה, שאם התליעו במחובר לא היתה התולעת חיה עד עכשיו, ובוודאי התליעו לאחר שכבר נתלשו מן הקרקע, ותולעים שנוצרו בפרי לאחר שנתלש מן הקרקע אינן אסורות]".

וכתב המ"מ: "ואם שהה הפרי וכו'. זו היא המימרא שכתבתי בסמוך בהני תמרי דכדא. ונראה מדברי רבינו שיכול לבשלן בלא בדיקה ואין חוששין שמא פירשו או יפרשו בשעת בשול שהרי לא חלק. וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל. וכך כתב הרמב"ן ז"ל. ונתן טעם לדבר שאף על פי שמצוי שיפרוש בעת הבשול, אם נמוח בטל הוא בששים, ואם הוא בעין זורקו, עכ"ד ז"ל". (ע"כ מ"מ)

ובשו"ע כתב, שכל תולעת הנמצאת מחוץ לפירות אסורה באכילה מכיון שרחשה [=הלכה] על הפרי (השווה להלכה טז), ואף אם נמצאת התולעת בתוך הפרי ותצא על ידי נתינת הפרי במים, אסורה, ואם אחר נתינת הפרי במים עדין נשארה התולעת בתוך הפרי, יתן את הפרי בתוך מים רותחים כדי להרוג את התולעת שלא תצא, ואז מותר לבשל את הפרי ולאוכלו עם התולעת שבתוכו. וזה לשון השו"ע (יו"ד פד,ח): "כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חדש, אוכל בלא בדיקה. שכל בריה שאין בה עצם, אינו מתקיים י"ב חדש. ומכל מקום צריך לבדקן, להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ, או על גבי הפרי. ואף לאחר שישליך הנמצאים בחוץ, יש לחוש שמא כשיתנם במים בתוך הקדירה, יצאו לחוץ וירחשו (תרגום השרץ השורץ: רחשא דרחיש) במים, או בדופני הקדרה, או על גבי הפרי. הלכך הבא לבשל לאחר י"ב חדש פירות שהתליעו, יתנם לתוך מים צוננים; המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה, ואחר כך יתנם בקדירה מים רותחים, שאם נשאר בו תולעת ימות מיד. (ולא מהני בהם אם בדק הרוב, אלא צריך לבדוק כולם, דהוי מיעוט דשכיח) (רשב"א בת"ה ובתשובה סימן רע"ד)".

וזה לשון ילקוט יוסף (קיצוש"ע יו"ד סי' פד, תולעים הנמצאים בפירות, סעיף טו): "פרי ששהה י''ב חודש לאחר שנתלש מהעץ, מותר לאוכלו ללא כל בדיקה, כיון שכל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת י''ב חודש. ומכל מקום כיון שיש חשש שמא נתהוו תולעים בתלוש ופירשו, שיש לחוש שמא כשיתנם בקדרה יצאו לחוץ וירחשו במים או בדופני הקדרה, על כן הבא לבשל לאחר שנים עשר חודש פירות שהתליעו, יתנם לתוך מים צוננים, ואז המתולעים והמנוקבים יצופו למעלה, וישליכם, ואחר כך יתנם ברותחים, שאם נשארו בהם תולעים, ימותו מיד מבלי שיפרשו ממקומם. [איסור והיתר כרך ב' עמוד רטז]".

ומהר"י קאפח הורה, שבזמנינו שהוכח שכל התולעים נוצרו על ידי הטלת בצים של הרחש, ולמעשה כל התולעים נוצרו מזכר ונקבה, יש לאסור אכילת כל סוג של תולעת הנמצאת בפירות, ואין לחלק אם נוצרה התולעת במחובר לארץ או בתלוש מן הארץ.

וזה לשון מהר"י קאפח (הערה כד): "והננו רואים כמה רבו השטות הסברות והחלוקים בדינים הללו, ואם הלכה כשמואל או שנדחו דבריו [=אמר שמואל: קישות שהתליעה באביה - אסורה משום השרץ השורץ על הארץ (חולין סז,א-ב)]. והנראה לי לפי הממצאים של חוקרי ימינו שכל רחש ורמש בית אב לו, גם אותם אשר לכאורה מתליעים בתוך הפרי בתלוש כבר בעודם במחובר הטיל בהם הרחש את ביציו או את זרעו ואין הפרי אלא אכסניא להתפתחותו, גם התבואה והקטניות רחש מבחוץ הטיל בהם את זרעו בעודם רכים, וכך גם תולעי הבשר הגבינה והדגים והמים שבכלים והאשפות והטנופים, כולם אינם אלא אכסניא להתפתחות הרמשים למיניהם, לפיכך אני אומר שיש להזהר תכלית הזהירות מלהכשל בהן. ולא לעבור על דברי חכמים שהתירום [=אין כוונת מהר"י קאפח בחומרה שמחמיר, לעבור על דברי חכמים שהתירום] אלא יהו דברי חוקרי זמנינו כספק, והוו להו רמשים הללו ספקא דאוריתא.

במה דברים אמורים בדבר הנראה בעין בלתי מזויינת, אבל לאחר בדיקה מדוקדקת רחיצה ושטיפה אין לחוש לשמא יש שם רמשים בלתי נראים, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואין לאדם אלא מה שעיניו רואות, ורבנו הקדוש לא פסק מעל שולחנו צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (עבודה זרה יא א), והרי בזמנו עדין לא היו ריסוסי הרעלים למיניהם המשמידים לכאורה כל הרמשים, שאם נבוא לחוש לנעלם לא יאכל שום פרי ושום קטנית תבואה או ירק שמא יש בהן רחש או ביצתו, וכלל הוא בידינו אחזוקי ריעותא לא מחזקינן (חולין נו ב)". (ע"כ מהר"י קאפח)

האוכל חגבים טמאים האם עובר בעשה

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות ב,ד:

האוכל כזית מבשר עוף טמא - לוקה מן התורה, שנאמר "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא ייאכלו" (ויקרא יא,יג); והרי עבר על עשה, שנאמר "כל ציפור טהורה, תאכלו" (דברים יד,יא) - הא טמאה, לא תאכלו. וכן האוכל כזית מדג טמא - לוקה, שנאמר "ושקץ, יהיו לכם; מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,יא); ועבר על עשה, שנאמר "כול אשר לו סנפיר וקשקשת . . . תאכלו" (ויקרא יא,ט) - מכלל שאין לו סנפיר וקשקשת, לא ייאכל. הא למדת שכל האוכל דג טמא, או בהמה וחיה טמאה, או עוף טמא - ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה.

בהלכה שלפנינו סיכם הרמב"ם את בעלי החיים האסורים באכילה, שאם אכלם עובר גם בעשה וגם בלא תעשה, והם: בהמה חיה עוף ודג. מקור ההלכות ספרא וספרי. בספרא (תורת כהנים, פרשת שמיני, פרשה ב פרק ג אות ב) נזכר, שאם אכל בהמה וחיה טמאים עובר גם בעשה. ושם בספרא (תורת כהנים, פרשת שמיני, פרשה ג פרק ד אות א) נזכר, שאם אכל דג טמא עובר גם בעשה. בספרי (דברים, פרשת ראה, פרק יד פסוק כ) נזכר: "כל עוף טהור תאכלו, מצות עשה", ומזה נלמד שאם הוא עוף טמא עובר בעשה.

הרמב"ם בהלכה ד ובספר המצוות (עשין קנ) ציטט את לשון הספרי אחרת, וזה לשונו בספר המצוות: "ולשון ספרי כל צפור טהרה תאכלו זו מצות עשה". והעיר שם מהר"י קאפח שלפנינו הנוסח שונה, והובא הפסוק כל עוף טהור תאכלו, ולא הפסוק כל ציפור טהורה תאכלו.

אם נתבונן בפסוקי התורה, נראה שמדרשי ההלכה ביארו את פשוטו של מקרא, ורק בבהמה חיה עוף ודג, נזכר בתורה ציווי לאכול את הטהורים, אבל בשאר בעלי חיים לא נזכר ציווי זה, ואף הרמב"ם שהיה נאמן למדרשי ההלכה כתב כמותם, ולפיכך כתב שרק בבעלי חיים אלו אם אכל את הטמאים עובר בעשה, כיון שרק בהם נזכר עשה בתורה.

בספר ויקרא נאמר (יא,ב-ד): "דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו. אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפרסי הפרסה...". בפסוקים אלו נזכר מצות עשה בבהמות וחיות.

בספר ויקרא נאמר (יא,ט-י): "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אתם תאכלו. וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים...". בפסוקים אלו נזכר מצות עשה בדגים.

בספר דברים נאמר (יד,יא-יב): "כל צפור טהרה תאכלו. וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והפרס והעזניה". בפסוקים אלו נזכר מצות עשה בעופות.

אם נתבונן בפסוקים שנזכרו בחגבים, הרי שבספר ויקרא נאמר (יא,כ-כא): "כל שרץ העוף ההלך על ארבע שקץ הוא לכם. אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ". ובספר דברים נאמר (יד,יט-כ): "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. כל עוף טהור תאכלו". בפסוקים אלו לא נזכר מצות עשה באכילת חגבים טהורים, אלא נזכר איסור אכילת שרץ העוף, והובא יוצא מן הכלל, שיש חגבים שמותר לאוכלם, כלומר שהם אינם נכללים בכלל שרץ העוף, אבל מצות עשה לאכול חגבים לא נאמר. הביאור שכתבנו לפסוקי התורה, והלימוד שלמדנו מהם, נזכר כבר בשו"ת מהרלב"ח (רבי לוי בן חביב) סי' פו.

נשאר לנו לצטט את לשון הספרי בדברים (יד,כ) בשלמות, ולבארו, כי מלשון ספרי זה למד מעשה רקח (הובאו דבריו על הלכה ה), שיש מצות עשה גם בחגבים טהורים, והאוכל חגבים טמאים עובר בעשה ולא תעשה.

בספר דברים נאמר (יד,יט-כ): "וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו. כל עוף טהור תאכלו". על פסוקים אלו כתוב בספרי: "כל עוף טהור תאכלו, מצות עשה. וכל שרץ העוף טמא הוא לכם, מצות לא תעשה. רבי שמעון אומר כל עוף טהור תאכלו, אלו חגבים טהורים, וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו, אלו חגבים טמאים".

לפי תנא קמא, אף שהפסוק כל עוף טהור הובא בתורה אחר הלאו של שרץ העוף, יש לבארו כפשוטו, והוא בא ללמדנו על מצות עשה לאכול עוף טהור, כמו שכתוב כמה פסוקים לפניו, (יד,יא) "כל צפור טהרה תאכלו". ואילו הפסוק כל שרץ העוף טמא הוא לכם, בא ללמדנו שיש מצות לא תעשה לאכול שרץ העוף, כגון חגבים טמאים זבובים ויתושים. ואילו לפי רבי שמעון, יש לבאר את הפסוק כל עוף טהור תאכלו על פי הקשר הפסוקים שבו נזכר, כל עוף טהור תאכלו, בא ללמדנו שיש מצות עשה לאכול חגבים טהורים, וכל שרץ העוף טמא הוא לכם, בא ללמדנו שיש מצות לא תעשה לאכול חגבים טמאים. והלכה כתנא קמא, שהובא בסתם, וסתמא רבנן והם הרבים וכמותם ההלכה, וזה מה שכתב הרמב"ם.

ולעומת מה שכתבנו, לפי מעשה רקח (הובאו דבריו על הלכה ה), יש לבאר את הספרי אחרת ממה שכתבנו, שמכיון שהפסוק כל עוף טהור הובא בתורה אחר הלאו של שרץ העוף, על כורחנו, גם לפי תנא קמא פסוק זה עוסק בשרץ העוף הטהור, שלא כמו שכתבנו שהפסוק עוסק בעוף טהור. ולתנא קמא פסוק זה בא לחייב בעשה את האוכל כל מין שרץ העוף הטמא, ואילו הפסוק כל שרץ העוף טמא הוא לכם, בא ללמדנו שיש מצות לא תעשה לאכול כל מין שרץ העוף. ואילו לפי רבי שמעון, הפסוק כל עוף טהור תאכלו עוסק בחגבים בלבד, והוא בא ללמדנו שיש מצות עשה לאכול חגבים טהורים, מפני שרק בהם מצאנו פסוק המצוה על אכילתם, כמו שנאמר בויקרא (יא,כא): "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההלך על ארבע אשר לא לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ". והפסוק וכל שרץ העוף טמא הוא לכם, בא ללמדנו שיש מצות לא תעשה לאכול חגבים טמאים. והלכה כרבי שמעון, ורק בחגבים, האוכל חגב טמא עובר על עשה ועל לא תעשה, אבל בשאר שרץ העוף, האוכל שרץ העוף עובר בלא תעשה, ואינו עובר בעשה.

ואם ישאל השואל, מדוע הרמב"ם לא הזכיר במפורש האוכל חגב טמא עובר בעשה ובלא תעשה, כמו שהזכיר בבהמה חיה עוף ודג. מתרץ מעשה רקח, מאחר שהזכיר הרמב"ם את החגב בכלל שאר שרץ העוף, וכתב בהלכה ה: "חגב טמא, הרי הוא בכלל שרץ העוף; והאוכל כזית משרץ העוף – לוקה...". לכן לא ייחד הרמב"ם את החגב משאר שרץ העוף, ולא הזכיר שהאוכל חגב טמא עובר גם בעשה. אולם סמך על מה שכתב בכרוז המצוות מצוה ג, ובפרק (א,א), שיש מצות עשה לבדוק בסימני החגבים הטהורים, ומזה נלמד שיש גם מצות עשה לאכול חגבים טהורים.

גם אורה ושמחה ביאר את הרמב"ם כשיטת מעשה רקח, שלפי הרמב"ם האוכל חגב טמא עובר בעשה ולא תעשה. והוסיף לבאר, שיש התאמה בין הבעלי חיים שיש בהם מצוה לבדוק בסימניהם, שנזכרו לעיל (א,א): "מצוות עשה הן הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודג וחגב שמותר לאוכלן, ובין שאין מותר לאוכלן...", לבין הבעלי חיים שיש בהם עשה ולא תעשה. ושם נזכר החגב, ומכאן שגם בחגבים יש עשה ולא תעשה. שהרי הבדיקה היא לשם האכילה, כיון שכן, כל בעל חיים שיש מצוה לבודקו יש גם מצות עשה לאוכלו. וגם בחגבים, האוכל חגב טמא עובר על עשה ועל לא תעשה.