הגדרת המלאכה על פי מחשבתו

במאמר הבא נבאר יסוד חשוב בהלכות שבת, שבעזרתו יתבררו הרבה הלכות בדברי הרמב"ם בספרו משנ"ת [=משנה תורה]. יסוד זה מצאנוהו בדברי המ"מ [=המגיד משנה]. עיקרם של הדברים הוא, בהרבה מלאכות ממלאכות שבת, הגדרת המלאכה נקבעת על פי מחשבתו [=כוונתו] של האדם, מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואם לא התכוון לעשיית מלאכה, הדבר מותר.

כתב הרמב"ם בהלכות שבת פרק יב הלכה ב

המכבה כל שהוא, חייב. אחד המכבה את הנר, ואחד המכבה את הגחלת של עץ. אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור: ואם נתכוון לצרף, חייב – שכן לוטשי הברזל עושים, מחימין את הברזל עד שייעשה גחלת, ומכבין אותו במים, כדי לחסמו; וזה הוא לצרף שהעושה אותו חייב, והוא תולדת המכבה. ומותר לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, כדי שלא יוזקו בה רבים.

בתחילת ההלכה, כתב הרמב"ם חילוק בין מכבה גחלת למכבה מתכת, והמכבה גחלת חייב מהתורה, והמכבה מתכת פטור אבל אסור מדברי חכמים. והטעם שמכבה גחלת של עץ חייב מהתורה, מפני שהכיבוי הפך את הגחלת לדבר אחר, וכשהיתה הגחלת בוערת היתה אש, וכשכבתה השתנתה ונעשתה פחם. אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור, מפני שלא נשתנתה המתכת, אלא בתחילה היתה חמה ועכשיו היא צוננת (רבנו פרחיה על מסכת שבת, מב,א, בשם הרמב"ם). בהמשך ההלכה כתב הרמב"ם, ואם נתכוון לצרף [=לחזק], חייב – שכן מעבדי הברזל עושים, מחממים את הברזל [=הנקרא פלדה] עד שייעשה גחלת, ומכבין אותו במים, כדי לחסמו [=לחזקו]; וזה הוא לצרף שהעושה אותו חייב, והוא תולדת המכבה. ובהמשך כתב, ומותר לכבות גחלת של מתכת [=שאינה פלדה] ברשות הרבים, כדי שלא יוזקו בה רבים, שכיון שהאיסור לכבותה הוא רק מדברי חכמים, במקום נזק של רבים לא אסרו.

על דברי הרמב"ם כתב המגיד משנה

"ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שניו אף על פי שראוי לכך בקטימתו פטור שכל שהוא מפני תקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י המחייב בדבר שאין מתכוין. וקרובים לזה דברי הרמב"ן ז"ל והדבר מוכרח לומר כן לפי שטת רבינו".

ביאור דבריו: ממה שכתב הרמב"ם ואם נתכוון לצרף חייב, נלמד שהגדרת המלאכה נקבעת על פי מחשבתו, ואם לא התכוון כלל לעשות מלאכה, מותר. ואין לומר עליו שהוא פסיק רישיה, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה, וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי. הדבר דומה לקטימת קיסם שנזכר לעיל (יא,ז-ח), שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שניו, אלא קוטם בשמים להריח, אף על פי שמה שקטם ראוי לחצות בו שיניו מותר. שכל שהוא מפני תקון כלי, אם לא התכוון לתקן כלי מותר, ואפילו לרבי יהודה המחייב בדבר שאין מתכוין [להלכה דבר שאינו מתכוין מותר, ראה לעיל א,ה] (ע"כ מ"מ).

***

היסוד שנזכר כאן, מבאר הרבה הלכות בהלכות שבת. להלן סיכום מקורות אלו:

ט,ד: בני אדם שבאו כאחת, והיתה מטרתם לבשל, ונתן אחד מהם את האש, ואחד נתן את העצים, ואחד נתן את הקדירה, ואחד נתן את המים, ואחד נתן את הבשר, ואחד נתן את התבלין, ובא אחר והגיס – כולם חייבים משום מבשל: שכל העושה דבר מצורכי הבישול, הרי זה מבשל. גם נותן האש והעצים והקדירה, התכוונו לעשות דברים כדי לבשל את הבשר שביד חברם, והגדרת המלאכה נקבעת על פי הכוונה, ולפיכך גם הם חייבים משום מבשל.

ח,יד: מותר לסנן מים צלולים בסודר, ואין לחשוש לכיבוס הסודר, מפני שלא עשה מעשה כיבוס, אלא מעשה סינון, ומלאכות שבת נקבעות על פי מחשבתו של האדם.

יב,ו: מותר לתת מים על צד הטלית שעדין לא אחזה בה האש, ואין לחשוש לכיבוס הטלית במים, מפני שלא עשה מעשה כיבוס, אלא מעשה הצלה מהאש, ומלאכות שבת נקבעות על פי מחשבתו של האדם.

י,ג: סלים העשויים מכפות תמרים שמניחים בתוכם תמרים או תאנים [=גרוגרות] כדי שיתבשלו, ופתחי הסלים קשורים בחבל – מותר להתיר את הקשר של החבל בידו, או להפריד את קליעת ההוצין [=עלי עץ התמר שבקליעתם נעשה הסל] עד שיגיע לתמרים או לתאנים, או לחתוך את גוף הסל בסכין, וליטול ולאכול. ואין להקשות על כך מהאמור (ט,כ), שהסותר קליעה הרי הוא תולדת בוצע, וכיצד מותר לעבור על איסור תורה כדי לאכול? מפני שמלאכות שבת נקבעות על פי מחשבתו של האדם, מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכאן עושה מעשה הפקעה וחיתוך לצורך אכילה, ולא סתירת קליעה או חיתוך סל.

כב,ו: מיחם שפינה ממנו את כל מימיו, ולא נשארו בו מים כלל, למרות שהמיחם הוא כלי ראשון, מותר לתת לתוכו הרבה מים בבת אחת על מנת להפשירם, שכיון שאין בו מים, אין חומו מחזיק ללא מים, ואינו נחשב כלי ראשון, ולפיכך מותר. ואין לחשוש שמצרף את דפנות המיחם מפני שאינו מתכוון. ואין לומר שהוא פסיק רישיה, ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה שאסור, מפני שאינו ודאי שיצרף. ועוד שמלאכות שבת נקבעות על פי מחשבתו של האדם, ואם אינו מתכוון לצרף, לא עשה מעשה צירוף, ואינו מלאכה.

כב,יז: טיט יבש שעל בגדו, מותר להסירו מהבגד על ידי שיכסכסו [=ישפשף את חלקי הבגד זה בזה], מהצד הפנימי של הבגד, מפני שכסכוס באופן זה הוא שינוי מדרכו בחול. ואין לאסור את הדבר משום שטוחן את הטיט היבש, מפני שאינו עושה מעשה טחינה, אלא מסיר את הלכלוך מהבגד, והגדרת המלאכה נקבעת על פי מחשבתו, ואם לא התכוון כלל לעשות מלאכה, מותר (ע"פ המ"מ לעיל יב,ב, הובא באורה ושמחה בהלכה שם).

כב,יז: אסור לכסכס את הסודר [=מטפחת הניתנת על הראש], אחר הכביסה, מפני שכוונתו ללבנו [=לחזק את צבעו הלבן בעזרת פעולה זו], ועושה פעולה הדומה לכיבוס; אבל מותר לכסכס את החלוק, אחר הכביסה, מפני שאין כוונתו ללבנו אלא לרככו. והגדרת המלאכה נקבעת על פי מחשבתו, ואם לא התכוון כלל לעשות מלאכה, מותר (ע"פ המ"מ לעיל יב,ב, הובא באורה ושמחה בהלכה שם).

בנקודה זו, יש מקום לשואל לשאול. נניח [לצורך הדיון] שמותר לאדם לגרוף את המים במגב מביתו בשבת [אליבא דאמת דבר זה אסור, ראה כא,ג], אדם שהיה עסוק בגריפת המים מביתו, ולפתע פרצה שריפה בביתו, ורצה להמשיך במלאכת הגריפה, ולהעביר את המים במסלול שתכנן מראש שהוא מקום האש, האם הדבר מותר, ונאמר שהוא עושה מעשה גריפת מים, ומלאכות שבת נקבעות על פי מחשבתו של האדם, או שהדבר אסור, מפני שסוף סוף כיבה את האש, ועליו אמרו שפסיק רישיה חייב. תשובה: הדבר אסור, ועליו אמרו שפסיק רישיה חייב.

ביאור הדברים, במלאכות שבת יש מלאכות מוגדרות וברורות כגון כיבוי אש, או נטילת נשמה, ומחשבתו [=כוונתו] של האדם אינה יכולה לשנות את הגדרתם, ויש מלאכות שאינם מוגדרות וברורות, ושם מחשבתו של האדם יכולה לשנות את הגדרת המלאכה.

והנה, המעיין יראה שבכל הדוגמאות שכתבנו שמלאכת שבת נקבעת על פי מחשבתו של האדם, המלאכה אינה ברורה ומוגדרת, כגון הנותן מים על סודר לצורך סינון, אי אפשר להגדיר בבירור שנתינת מים אלו היא כיבוס, מפני שעשה מעשה סינון. וכן הנותן מים על טלית שלא תאחוז בה האש, אי אפשר להגדיר בבירור שנתינת מים אלו היא כיבוס, מפני שעשה מעשה לעצירת האש. וכן המפריד את קליעת ההוצין, לצורך אכילה, אי אפשר להגדיר בבירור שעשה מעשה לסתירת הקליעה, מפני שהתכוון לפתוח את הסל. וכן מיחם שנתן לתוכו מים צוננים, אי אפשר להגדיר בבירור שצירפו, מפני שהתכוון להפשיר את המים. וכן המסכסך את הטיט היבש מהבגד, אי אפשר להגדירו כטוחן, מפני שמנקה את הבגד ולא טוחן. וכן המרכך את הבגד, אי אפשר להגדירו כמלבן, שהרי מתכוון לרכך. ולפיכך מלאכות אלו נקבעות על פי מחשבתו של האדם.

מה שאין כן, המכבה את האש, מעשהו ברור ומוגדר, וגריפת המים מהבית אינה יכולה להפוך את הגדרת המעשה, שלא כיבה אש אלא גרף מים.

בנוגע לחותך את ראש העוף לצחק לתינוק, מעשהו ברור ומוגדר, ורצונו שישחק התינוק הוא מטרה, ולא הגדרת מלאכה כמו בשאר הדוגמאות שהבאנו, ולפיכך במקרה זה פשוט וברור שאין במטרתו של האדם לשנות את הגדרת המלאכה. הודאות שהדבר יקרה, מונעת מהאדם לומר שלא התכוון לכך, מפני שדבר שהוא וודאי, האדם מתכוון אליו.

בנוגע להלכה ט,ד, בבני אדם שבאו כאחד לבשל, שהגדרנו את נותן האש והעצים והקדירה כמבשלים מחמת כוונתם, ההלכה שם היא חידוש, ובהגיון פשוט יש להחשיבם כמבצעים מלאכות אחרות ולא מלאכת מבשל, ואין לערבב בין ההלכה שם לשאר הדוגמאות שכתבנו, שמלאכתו אינה ברורה ומוגדרת, ומחשבתו היא המגדירה את מלאכתו.

***

אחרי שביארנו את דברי הרמב"ם בכל המקורות הנ"ל, נכתוב את דעת השו"ע והמשנ"ב, בנושאים אלו.

בנוגע להלכה ט,ד, שכולם חייבים משום מבשל, לא פסק השו"ע הלכה זו, ולשיטתו אין צורך ליצור יסוד [=עיקרון] שבעזרתו תתבאר הלכה זו.

***

בנוגע להלכה ח,יד, שמותר לסנן מים צלולים בסודר, לפי השו"ע (שיט,י) אסור לסנן מים צלולים בסודר, משום ליבון הסודר, מפני ששריית הבגד היא כיבוסו, ואפילו אם היה הסודר נקי, יש בסינון כיבוס, ואסור. ובמשנ"ב (שם ס"ק לז) הביא את שיטת המ"א והגר"א, שאימתי אומרים שריית הבגד היא כיבוסו בסודר מלוכלך, אבל אם היה הסודר נקי, אין אומרים שרייתו זהו כיבוסו. ועל פי דברי המשנ"ב, הטעם של המתירים לסנן מים צלולים בסודר [כגון הרמב"ם], הוא מפני שמדובר בסודר נקי, ואין שרייתו נחשבת כיבוס, ולפיכך מותר. ואנו כתבנו טעם נוסף להתיר, שלא עשה מעשה ליבון אלא מעשה סנון, ונסמכנו על המ"מ יב,ב.

בנוגע להלכה יב,ו, שנותן מים על צד הטלית שעדין לא אחזה בו האש, השו"ע הביא שלוש דעות. א- יש אוסרים לתת מים או שאר משקים על טלית שתתכבה האש כשתגיע אליהם. ב- יש מתירים לתת שאר משקים אבל לא מים. ג- יש מתירים לתת אפילו מים. והכריע כדעה השנייה שמותר לתת שאר משקים, ואסור לתת מים מפני שהוא מלבן. והדעה הג' שהתירה לתת אפילו מים, סוברת, שכאשר הטלית נקייה אין בנתינת המים משום כיבוס. ואנו כתבנו טעם נוסף להתיר, שלא עשה מעשה ליבון אלא מעשה עצירת האש, ונסמכנו על המ"מ יב,ב.

והנה, על פי דברי השו"ע האלו, זכינו להבין כראוי את דברי הרמב"ם בהלכות ח,יד יב,ו. אימתי מותר לסנן מים בסודר, כשהיה הסודר נקי, על איזו טלית מותר לתת מים שלא תישרף, על טלית נקייה. כשהסודר נקי והטלית נקייה, יצדק לומר על נתינת המים שאין במעשהו מלאכה מוגדרת של כיבוס, ואז יש במחשבתו [=כוונתו] כח להגדיר את מעשהו כסינון ומניעת אש ולא ככיבוס, אולם אם היו מלוכלכים ונתן עליהם מים, המלאכה מוגדרת שהרי בפועל כיבס אותם, והוא פסיק רישיה, ואין בכוונתו כח להתיר זאת, ולהגדיר שלא עשה מלאכת כיבוס.

***

בנוגע להלכה י,ג, שמותר לקרוע את החותלות כדי לאכול את האוכל שבתוכם, זהו לשון השו"ע (שיד,ח)

"חותלות (פי' מיני כלים) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל, מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפי' גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם".

ובבית יוסף כתב

"גרסינן בגמרא בפרק חבית (קמו.) תני חדא חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך. ופירש רש"י מתיר. אם הכיסוי קשור בחבל: מפקיע. סותר שרשרות החבל עכ"ל. וכתב הרמב"ם דין זה (פרק י סוף ה"ג). וזה לשון הכל בו (סי' לא כו ע"ד) חותלות של תמרים מתיר הקשרים ומפקיע כל החבלים ואפילו בסכין ואפילו גופן של חותלות לפי שכל זה כמו ששובר אגוז או שקדים בשביל האוכל שבהם עכ"ל".

פשטות לשון השו"ע, כדברי היסוד שכתבנו, שמעשהו מוגדר כשובר אגוזים או שקדים, ולא כסותר את הקליעה שהוא תולדה של בוצע. אלא שהמשנ"ב (ס"ק מ) הוסיף כאן פרט שלא נזכר בדברי הרמב"ם, שחותלות התמרים אינם נחשבים כלי גמור, ורק אותם מותר לקרוע, וזה לשונו:

"ודוקא הני דלאו כלים גמורים הן דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכן אבל כלי גמור כבר סתם המחבר בריש סימן זה לאיסור".   

דברי המשנ"ב הולכים בשיטת השו"ע, שכתב בסעיף א, שרק חבית שנשברה ודיבק שבריה, מותר לשוברה כדי לקחת את מה שבתוכה, וזה לשון השו"ע בסעיף א:

"אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ, שאינו בנין ממש כגון חבית, שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח, דא"כ הוה ליה מתקן מנא; אבל אם היא שלמה, אסור לשברה אפי' בענין שאינו עושה כלי".

אולם בדברי הרמב"ם לא נזכר תנאי זה, שצריך שתהיה חבית שנשברה ודיבק שבריה, שהרי כתב כג,ב:

"שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות, ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי".

ביאור דבריו, מותר לאדם לשבור את החבית כדי לאכול את התאנים היבשות [=הגרוגרות] שבתוכה, ובתנאי שלא ישבור אותה בצורה ישרה, שאז הוא מתכוון לעשות את החבית כלי תוך כדי שבירתה. ולא הזכיר הרמב"ם את התנאי, שמדובר בחבית שנשברה ודיבק שבריה. והיסוד שכתבנו הוא הביאור להלכה, שמאחר שעשה מעשה פתיחת החבית, ולא מעשה תיקון כלי, מותר. וכן בחותלות, עשה מעשה פתיחה ולא מעשה סתירת הקליעה, ומותר.

***

בנוגע להלכה כב,ו, שמותר לתת מים מרובים למיחם שפינה ממנו את כל ממיו, דבר זה נזכר בדברי השו"ע (שיח,יב), והמשנ"ב (ס"ק פ) הוסיף, שאין לחשוש שמצרף את דפנות המיחם מפני שאינו מתכוון. ואין לומר שהוא פסיק רישיה, ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה שאסור, מפני שאינו ודאי שיצרף. ואנו הוספנו גם את הטעם השני, שמלאכתו נקבעת ע"פ מחשבתו [=כוונתו], ע"פ המ"מ יב,ב.

***

בנוגע להלכה כב,יז, לשון הרמב"ם:

"טיט שעל בגדו, מכסכסו מבפנים; ואינו מכסכסו מבחוץ – גזירה, שמא יכבס".

ביאור דבריו, מותר להסיר מעל הבגד את הטיט, על ידי שיכסכסו [=ישפשף את חלקי הבגד זה בזה], מהצד הפנימי של הבגד, מפני שכסכוס באופן זה הוא שינוי מדרכו בחול; אבל אסור לכסכסו מבחוץ כדרך הכובסים, גזירה שמא יכבס את הבגד במים.

והעיר הגהות מיימוניות על דברי הרמב"ם

"זה לשון הטור, וה"ר פרץ הביא תוספתא, וה"מ לח אבל יבש הוי טוחן, אף על גב דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, אסור מדרבנן. עכ"ל".

הלכה זו פסקה השו"ע (שב,ז), והוסיף את שיטת רבנו פרץ שנזכרה בהגהות מיימוניות, וזה לשונו:

"ויש מפרשים דה"מ לח [רק טיט לח מותר להסיר מהבגד על ידי שפשוף], אבל יבש אסור דהוי טוחן".

אולם בדברי הרמב"ם לא נזכר דבר זה, ואדרבה, ההלכה עוסקת שמסיר את הטיט מהבגד על ידי כסכוס, כלומר שפשוף, על כורחנו ההלכה עוסקת בטיט יבש, מפני שרק טיט יבש אפשר להסירו בשפשוף, אבל טיט לח הוא מתמרח. ובאשר לשיטת רבנו פרץ, יאמר הרמב"ם, מדוע אינו נחשב כטוחן את הטיט היבש, על פי היסוד שכתבנו, שהכל הולך אחר כוונתו. וכך כתב אורה ושמחה שם, וזה לשונו:

"בהגה"מ הביא דעת הר' פרץ דהני מילי שמותר לכסכס טיט שע"ג הבגד דוקא לח אבל יבש הוי טוחן אע"ג דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה אסור מדרבנן, ע"כ, ועיין בשו"ע (סי' ש"ב ס"ז) שהביא שיטה זו בשם י"מ, והנה באמת דוחק בעיני לאוקמי בלשון הר"מ דמיירי בטיט לח דבטיט לח לא שייך לשון כסכוס אלא לשון קינוח, ונלענ"ד ליישב דאפילו לשיטת הר"מ דפוסק (לעיל פ"א ה"ז) דמלאכה שאיצל"ג חייב עליה מ"מ כבר הניח הה"מ בפי"ב (ה"ב) יסוד מופלא שיש דברים שאם לא מכוין ליה אין ע"ז שם מלאכה עיי"ש, ועל דרך זה יש לומר דה"נ לענין טיט הדבוק כל שאינו מכוין לשם טחינה ואין צריך לה כלל לא חשוב האי למלאכה, וכבר מצאנו להרמב"ם כן גבי טוחן, שכתב לעיל פ"ח (הט"ו) וז"ל, הנוסר עצים "ליהנות בנסורת שלהן" חייב מבואר דדוקא אם מכוין ליהנות מהנסורת חייב משום טוחן אבל אם אינו מכוין אינו חייב, ושם בארתי דהיינו מפני שכל שאינו מכוין ליה לא חשוב מלאכה וכיסוד דברי הה"מ [ואעפ"י דבלח"ם שם נדחק באופן אחר, אני כתבתי כפי הנראה לי יותר מכוון], וכן מצינו להר"מ בעוד מקומות שכל שאינו מכוין ליה אינו מלאכה".

הביאור "אורה ושמחה" על הרמב"ם, נכתב על ידי "הרב יוסף קדיש ברנדסדרפר", והוא מעמיק גדול בדברי הרמב"ם, ודבריו חביבים אצלי מאוד, ואף כאן הוא הטיב להגדיר את הסברא העומדת ביסוד ההלכה של הרמב"ם.

***

בנוגע להמשך ההלכה כב,יז, לשון הרמב"ם:

"המכסכס את הסודר – אסור, מפני שהוא מלבנו; אבל החלוק – מותר, מפני שאין כוונתו אלא לרככו".

ביאור דבריו, אסור לכסכס את הסודר [=מטפחת הניתנת על הראש], אחר הכביסה, מפני שכוונתו ללבנו [=לחזק את צבעו הלבן בעזרת פעולה זו], ועושה פעולה הדומה לכיבוס; אבל מותר לכסכס את החלוק, אחר הכביסה, מפני שאין כוונתו ללבנו אלא לרככו, מפני שאין החלוק בגד עליון כמו הסודר, אלא לובש עליו עוד בגד, ואינו מקפיד על ליבונו. ומלשון ההלכה בחלוק, שכוונתו לרככו ולפיכך מותר, נלמד שהגדרת המלאכה נקבעת על פי מחשבתו, ואם לא התכוון כלל לעשות מלאכה, מותר (ע"פ המ"מ לעיל יב,ב, הובא באורה ושמחה בהלכה לפנינו).

הלכה זו פסקה השו"ע (שב,ה), וזה לשונו:

"חלוק לאחר כביסה הוא מתקשה ומשפשפים אותו בידים לרככו, מותר לעשותו בשבת שאינו מתכוין אלא לרככו. אבל סודר אסור, מפני שמתכוין לצחצחו והוי כמלבן".

וביאר המשנ"ב (ס"ק כד):

"אבל סודר אסור, מפני שמתכוין לצחצחו - כי הוא מקפיד על ליבונו וזיהורו של סודר יותר מכתונת דשם אמרינן דאינו מכוין אלא לרככו [רש"י] ונראה דאם מתכוין בחלוק לצחצחו אסור כמו בסודר".

המעיין היטב בסוף דברי המשנ"ב, יראה שכתב את היסוד שכתבנו, המכסכס את החלוק והתכוון ללבנו אסור, מפני שהכל הולך אחר כוונתו של האדם, והתכוון לעשות דבר אסור, מלאכת מחשבת אסרה תורה, ולפיכך אסור.

סוף דבר

במאמר זה כתבנו יסוד המבאר הרבה הלכות בהלכות שבת, שלא מצאנוהו מבואר בדברי המפרשים, ורק המ"מ ואורה ושמחה כתבוהו בצורה מבוארת, והמשנ"ב רמז עליו, ובדברינו כתבנו את הדברים בצורה מבוארת.