הכשר רשות היחיד על ידי צורת הפתח
תוכן עניינים
ביאור שיטת
הרמב"ם בדרך קצרה
האופן בו פסק הרמב"ם
את המקורות בדרך קצרה
ביאור סוגיית התלמוד עירובין
טו,ב בדרך ארוכה
ביאור סוגיית התלמוד עירובין
י,ב בדרך ארוכה
האופן בו פסק הרמב"ם
את המקורות הנ"ל
שיטת המ"מ
שיטת הטור והשו"ע
דיני סוכה
דיני כלאים
ביאור שיטת הרמב"ם בדרך קצרה
במאמר
הבא, נבאר בעז"ה את דעת הרמב"ם בהכשר רשות היחיד על ידי צורת הפתח,
כלומר שהקיף מקום בקנים, באופן של קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם, האם צורת
הפתח נחשבת כמחיצה שלמה, ונמצא שמקום זה הוקף במחיצה שהעומד בה מרובה על הפרוץ,
והוא נחשב כרשות היחיד, או שצורת הפתח אינה נחשבת כמחיצה שלמה אלא כפתח, ונמצא
שמקום זה הוקף במחיצה שהפרוץ שבה מרובה על העומד, והיא אינה נחשבת כמחיצה, ואין המקום
נחשב כרשות היחיד.
לשון
המשנה עירובין (א,ח):
"שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה - מטלטלין
בתוכה, ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים, ולא יהו פירצות יתרות על הבנין. כל פירצה שהיא
כעשר אמות - מותרת, מפני שהיא כפתח, יתר מכאן – אסור".
וכתב
הרמב"ם בפירוש המשנה:
"תרגום אורחת ישמעאלים שיירת ערבאי. ואם היה
פרוץ מרובה על העומד בכל התורה אינה מחיצה. ואם היה פרוץ כעומד הרי זה מחיצה, ומותר
לטלטל בכולה, אלא אם כן היה בכלל אותו הפרוץ פרצה שיש ברחבה יותר על עשר אמות כמו שביאר
הרי זו אינה מחיצה, ואפילו היה עומד מרובה, אלא אם כן היה שם צורת פתח הרי היא מחיצה
ואפילו היה ברוחב אותה פרצה יותר על עשר אמות. וזכור כלל זה תמיד".
במשנה
נאמר, כדי שיהיה מקום נחשב רשות היחיד, צריך שיהיה מוקף במחיצה גבוהה עשרה טפחים,
ותהיה המחיצה עומדת בפועל [=מבחינה מציאותית], ולא יהיו במחיצה פרצות מרובות על
העומד, ולא תהיה במחיצה פרצה שהיא יותר מעשר אמות; אולם אם היתה במחיצה פרצה עשר
אמות או פחות, אינה פוסלת את המחיצה מפני שהיא נחשבת כפתח; וכמובן צריך שבכללות
המחיצה עם הפתח, לא יהיה הפרוץ מרובה על העומד, כמו שנזכר בתחילת המשנה.
הרמב"ם בפירוש המשנה הוסיף, דוקא פרוץ מרובה על העומד פוסל את המחיצה, אבל
פרוץ כעומד נחשב כמחיצה שלמה. ועוד הוסיף, שאם היתה פרצה יותר מעשר אמות, והיה
לאותה פרצה צורת הפתח, כלומר קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם, פרצה זו נחשבת
כפתח ואינה פוסלת את המחיצה.
נשאר
לברר, כאשר יש פתח יותר מעשר אמות עם צורת הפתח, האם גם אז צריך להקפיד שבכללות
המחיצה לא יהיה הפרוץ מרובה על העומד, כמו בפתח עד עשר אמות ללא צורת הפתח, או
שפתח עם צורת הפתח נחשב כמחיצה שלמה, והוא חלק מהמחיצה העומדת ולא מהפרצות.
פסק
הרמב"ם במשנה תורה פותר ספק זה. וזה לשון הרמב"ם בהלכות שבת (טז,טז):
"כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד, אינה
מחיצה. אבל אם היה פרוץ כעומד, הרי זו מותרת – ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות, פרצה שהיא
יתר על עשר אמות. אבל עשר אמות, הרי היא כפתח; ואם היה לפרצה זו צורת פתח, אף על פי
שיש בה יותר מעשר, אינה מפסדת המחיצה – והוא, שלא יהיה הפרוץ מרובה".
בסוף
ההלכה הרמב"ם כותב בפירוש, שאם היתה פרצה יותר מעשר אמות, והיה לפרצה צורת
הפתח, אין פרצה זו פוסלת את המחיצה, ובתנאי שלא יהיה הפרוץ מרובה על העמוד, כלומר
שבכללות המחיצה עם הפתח שהוא יותר מעשר אמות, לא יהיה הפרוץ מרובה על העומד.
היוצא
מכך, לפי הרמב"ם אי אפשר לסמוך על עירוב צורת הפתח הנהוג היום בהרבה ערים
בישראל, מפני שבעירוב זה הפרוץ מרובה העומד.
לכאורה
ניתן היה לסיים את המאמר כאן, שהרי הוכחנו ברור מלשון הרמב"ם במשנ"ת,
שכאשר מקיף מקום על ידי צורות פתח, צריך שבכללות המחיצה לא יהיה הפרוץ מרובה על
העומד; אולם דא עקא, מקור דבריו של הרמב"ם בתלמוד אינו ברור, ומהתלמוד
עירובין (יא,א) משמע, שמקום המוקף בצורת הפתח, אינו צריך שיהיה העומד מרובה על
הפרוץ, לפיכך נבאר את האופן שבו פסק הרמב"ם את המקורות, ובכך יתבררו הדברים
כראוי.
בנוסף,
נשווה את ההלכה בהלכות שבת (טז,טז), להלכה בהלכות סוכה (ד,יב), והלכות כלאים
(ז,טז), ונבאר את מקור ההלכות, מפני שבהלכות סוכה פסק הרמב"ם, אף שהפרוץ
מרובה על העומד הסוכה כשירה, ובתנאי שלא יהיה פתח שיש בו יותר מעשר אמות, ואם יש פתח
יותר מעשר אמות והפרוץ מרובה הסוכה פסולה אף שיש בו צורת הפתח; ואילו בהלכות כלאים
פסק הרמב"ם, אף שהפרוץ מרובה על העומד, מותר לזרוע כנגד העומד, וצריך להרחיק
רק כנגד הפרצות.
***
האופן בו פסק הרמב"ם את המקורות
בדרך קצרה
לפני
שנצטט את דברי המקורות בהרחבה, נכתוב את תמצית הדברים, כדי שיובנו הדברים בקלות
ובבהירות.
במשנה
בעירובין (א,ח, הובא לעיל) נאמר, שכאשר עושה מחיצה, צריך שלא יהיה הפרוץ מרובה על
העומד. על משנה זו הביא התלמוד מחלוקת מה יהיה הדין אם הפרוץ כעומד, רב פפא אמר: מותר.
רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור. התלמוד האריך להקשות ממשניות ובריתות ותוספתא,
על רב פפא ועל רב הונא, ובסוף הסוגיה הוא הגיע למסקנה, שההלכה היא כרב פפא, משום
שבמשנה מוכח כמותו בצורה מוחלטת, בה נאמר: "ולא יהיו הפירצות יתרות על הבנין".
משמע מכך, אם הפירצות כמו הבנין – מותר. היוצא מכך, בהלכות שבת פרוץ כעומד מותר.
את דברי התלמוד האלו פסק הרי"ף בעירובין (ד,ב מדפיו), וכן הרמב"ם כתבם
בפה"מ עירובין (א,ח, הובא לעיל), ופסקם בהלכות שבת (טז,טז, הובא לעיל). עד כאן
הדברים פשוטים וברורים.
במשנה
בעירובין (א,א) נאמר: "[=מבוי שרוחב פתחו יותר מעשר אמות], אם יש לו צורת הפתח,
אף על פי שרחב מעשר, אינו צריך למעט". היוצא ממשנה זו, כדי להתגבר על החיסרון
של פרצה יותר מעשר אמות, די לעשות צורת הפתח, כלומר קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על
גביהם, והפרצה תיחשב כפתח ולא תפסול את כללות המחיצה; וכן במבוי, הכשר המבוי לא
יפסל מחמת פרצה זו. על משנה זו הביא התלמוד את שיטת רב שגרס במשנה 'צריך למעט',
כלומר שצורת הפתח אינה יכולה לפתור את הבעיה שפתח המבוי רחב מעשר אמות. לאחר מכן
הביא התלמוד את דברי רב יוסף, שלמד מדברי רב הנ"ל, כשם שצורת הפתח אינה
מועילה לפרצה שיש בה יותר מעשר אמות, כך היא לא תועיל למחיצה שהיא פרוץ מרובה על
העומד, ואם יש חצר שבמחיצה המקיפה אותה, הפרוץ מרובה על העומד, אי אפשר להתירה על
ידי צורת הפתח. אולם התלמוד דחה את לימוד רב יוסף. לאחר
מכן ניסה התלמוד להביא ראיה לשיטת רב יוסף, מברייתא נוספת העוסקת בדיני שבת, בה
נאמר, דפנות שריבה בהם פתחים וחלונות, מותר, ובתנאי שבכללות הדפנות יהיה העומד
מרובה על הפרוץ, משמע מברייתא זו, אף על פי שיש בדפנות פתחים כלומר צורת הפתח, אם
הפרוץ מרובה על העומד לא תועיל צורת הפתח, כשיטת רב יוסף. אולם רב כהנא דחה ראיה
זו, והוא פירש ברייתא זו, שיש בה 'פתחי שימאי', כלומר פתחים מקולקלים (רש"י),
או פתחים שוממים (מאירי), שאין להם מזוזות ישרות בצדדי הפתחים, וכגון שבשני צדדי
הפתח יש אבנים הבולטות לתוך הפתח, או שאין לפתחים משקוף מלמעלה, ולפיכך פתחים אלו
אין בכוחם להתיר פרוץ מרובה על העומד, אבל פתח רגיל עם צורת הפתח, יש בכוחו להתיר
פרוץ מרובה על העומד.
לאחר
מכן הביא התלמוד, שאף רבי יוחנן סובר כמו רב, שצורת הפתח אינה יכולה לפתור את
הבעיה שפתח המבוי רחב מעשר אמות, ממה שמצאנו מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש, האם
ניתן לנעוץ ארבעה מוטות בארבע פינות השדה, ולמתוח זמורה עליהם, וכך ליצור צורת
הפתח בארבע צדדי השדה, לריש לקיש דבר זה מותר בין בכלאים ובין בשבת, ולרבי יוחנן דבר
זה מותר רק בכלאים ולא בשבת. והניח התלמוד שחלקו במקרה שהמרחק בין המוטות שבזוויות
יותר מעשר אמות, ולריש לקיש המחיצה כשרה, ולרבי יוחנן המחיצה פסולה, מכאן שרבי
יוחנן סובר כמו רב, שצורת הפתח אינה יכולה להכשיר פתח שהוא רחב מעשר אמות. אולם
התלמוד דחה ביאור זה, ופירש שחלקו במקרה שעשה את צורת הפתח סמוך בארבעה טפחים
לארבע הזוויות [=צורת הפתח שעשאה מן הצד, לפי פירוש הרי"ף והרמב"ם],
ורבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בדברי רב חסדא, לפי ריש לקיש צורת הפתח שעשאה מהצד
כשירה גם בשבת שלא כדברי רב חסדא, ולפי רבי יוחנן צורת הפתח שעשאה מהצד פסולה לגבי
שבת, כדברי רב חסדא. היוצא ממהלך הסוגיה, רבי יוחנן אינו סובר כמו רב, ואם עשה
צורת הפתח כראוי, על גבי המוטות ולא מהצד, יועיל הדבר אף ביותר מעשר אמות, שלא
כדברי רב שאסר.
מאחר
ובדברי התלמוד עירובין (י,ב-יא,א) אין הכרע ברור, אלא הובאה שיטת רב ורב יוסף
ודחיית רב כהנא, וכן הובאה שיטת רבי יוחנן וריש לקיש, וניסה התלמוד להשוות את שיטת
רבי יוחנן [שהלכה כמותה לעומת שיטת ריש לקיש] לשיטת רב, ודחה את הדבר; כאשר בא
הרמב"ם לפסוק סוגיה זו, הוא נצמד לפשט המשנה והברייתא, כדרכו בהרבה מקומות,
וזה המקור להלכותיו. שהרי אין להניח מקורות ברורים ומפורשים של משנה וברייתא, על
סמך משא ומתן תלמודי שלא הגיעו בו לכלל דבר ברור. גם הרי"ף השמיט מהלכותיו את
כל הדעות שנזכרו בסוגיות אלו, וממנו למד הרמב"ם שיש לדחות סוגיות אלו מההלכה.
והנה,
מצד אחד גרסת המשנה שלפנינו שלא כדברי רב ורב יוסף, ומבוי שרוחב פתחו יותר מעשר
אמות, ועשה לו צורת הפתח, אינו צריך למעט את רוחב פתחו, וכן פסק הרמב"ם
בהלכות שבת (יז,יד):
כמה יהיה פתח המבוי, ויהיה דיי להכשירו בלחי או
קורה – גובהו, אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה; ורוחבו, עד עשר אמות. במה
דברים אמורים, שלא היה לו צורת פתח; אבל אם היה לו צורת פתח – אפילו היה גבוה מאה אמה,
או פחות מעשרה, או רחב מאה אמה – הרי זה מותר.
אולם
מצד שני מצאנו ברייתא מפורשת, שאם עשה הרבה פתחים וחלונות במחיצה, צריך להקפיד
שבכללות המחיצה יהיה העומד מרובה על הפרוץ, ואין בכוחה של צורת הפתח להתגבר על
החיסרון של פרוץ מרובה על העומד. [העמדת ברייתא זו בפתחי שימאי היא דחייה שאין לה
מקור בברייתא]. נמצא שההיצמדות לפשט המשנה והברייתא מובילה אותנו למסקנה, שצורת
הפתח יכולה להתגבר על החיסרון של פרצה הרחבה מעשר אמות, ואינה יכולה להתגבר על
החיסרון של פרוץ מרובה על העומד. וזהו פסק הרמב"ם בהלכות שבת (טז,טז):
"כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד, אינה
מחיצה. אבל אם היה פרוץ כעומד, הרי זו מותרת – ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות, פרצה שהיא
יתר על עשר אמות. אבל עשר אמות, הרי היא כפתח; ואם היה לפרצה זו צורת פתח, אף על פי
שיש בה יותר מעשר, אינה מפסדת המחיצה – והוא, שלא יהיה הפרוץ מרובה".
ביאור
שיטת הרמב"ם באופן זה למדנו מהמ"מ, והוא שכתב שהרמב"ם פסק כפשט
המשנה והברייתא. עד כאן כתבנו את תמצית הדברים, מכאן ואילך נכתוב את הסוגיות
וביאורם בהרחבה.
***
ביאור סוגיית התלמוד עירובין טו,ב
בדרך ארוכה
להלן סיכום המשא ומתן שבתלמוד (עירובין
טו,ב-טז,ב), שנכתב על המשנה עירובין (א,ח), שיירה שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה - מטלטלין
בתוכה, ובלבד שלא יהיו פירצות יתרות על הבנין.
גמרא. איתמר: פרוץ כעומד. רב פפא אמר: מותר. רב
הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור.
רב פפא אמר: מותר, הכי אגמריה רחמנא למשה: לא תפרוץ
רובה. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור. הכי אגמריה רחמנא למשה: גדור רובה.
בתחילה הביא התלמוד (עירובין טו,ב) מחלוקת,
מה יהיה הדין אם הפרוץ כעומד, רב פפא אמר: מותר. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: אסור.
תנן: ולא יהו פירצות יתרות על הבנין, הא כבנין
- מותר! - לא תימא הא כבנין מותר, אלא אימא: אם בנין יתר על הפירצה - מותר. אבל כבנין
מאי? אסור? אי הכי: ליתני לא יהו פירצות כבנין! - קשיא.
לאחר מכן היקשה
התלמוד על רב הונא בריה דרב יהושע מהמשנה, בה נאמר: "ולא יהיו הפירצות יתרות על
הבנין". משמע מכך, אם הפירצות כמו הבנין – מותר, שלא כדבריו. ותירץ רב הונא,
אל תדייק מהמשנה אם הפירצות כמו הבניין מותר, אלא אם הבנין יותר על הפירצות – מותר,
כלומר שהמשנה לא התכוונה שנדייק מדבריה דיוק זה. אולם התלמוד דוחה תירוץ זה, שאם
כך היה צריך להיות כתוב במשנה, ולא יהיו הפירצות כבנין, ויש לדייק דיוק זה מהמשנה,
ואכן באמת קשה על שיטת רב הונא בריה דרב יהושע.
תא שמע: המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה, אם
יש ריוח ביניהן כמותן - כשירה! הכא במאי עסקינן - כשנכנס ויוצא. והא אפשר לצמצם! אמר
רבי אמי: במעדיף. רבא אמר: אם היו נתונין ערב - נותנו שתי, שתי - נותנו ערב.
לאחר
מכן הקשה התלמוד עוד שאלה על רב הונא בריה דרב יהושע, מהמשנה במסכת סוכה (א,ח): "המקרה
סוכתו בשפודין או בארוכות המטה, אם יש ריוח ביניהן כמותן – כשירה". התלמוד
מניח שדיני סוכה זהים לדיני שבת, ובהלכות סוכה נאמר שאם השפודים וארוכות המיטה שהם
סכך פסול [השפודים פסולים לסכך מפני שאינם גידולי קרקע, וארוכות המיטה פסולים לסכך
מפני שהם מקבלים טומאה], היו ברוחב זהה לסכך הכשר שבצידם, הסוכה כשירה, מכאן הוכחה
לרב פפא, ושאלה על רב הונא בריה דרב יהושע, שאמר אם הפרוץ כעומד המחיצה פסולה!
ותירץ התלמוד, שהמשנה עוסקת ששיעור הסכך הכשר מרובה במקצת מהשפודים וארוכות המיטה,
באופן שניתן להכניס בין השפודים וארוכות המיטה, שפודים וארוכות המיטה אחרים בקלות,
ולפיכך הסוכה כשירה, אבל אם היה הסכך כשר בדיוק כמו הסכך הפסול היתה הסוכה פסולה. ורבא
תירץ באופן אחר, שמהשנה עוסקת שנתן את הסכך הפסול בצורה שונה מהסכך הכשר, וכגון שהסכך
הכשר היה נתון לאורך הסוכה [=שתי] והסכך הפסול היה לרוחב הסוכה [=ערב], וכן להיפך,
ומאחר והסכך הכשר מכסה את הסכך הפסול, הסכך הפסול הסמוך לסכך הכשר, מתבטל, ונמצא
שאנו מחשיבים את הסוכה שסיככה ברוב סכך כשר, ולפיכך היא כשירה.
תא שמע; שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בגמלין, באוכפות,
[דף טז עמוד א] בעביטין בשליפין בקנים בקולחות - מטלטלין בתוכה ובלבד שלא יהא בין גמל
לגמל כמלא גמל, ובין אוכף לאוכף כמלא אוכף, ובין עביט לעביט כמלא עביט. - הכא נמי,
כשנכנס ויוצא.
לאחר
מכן הקשה התלמוד על רב פפא מברייתא, בה נאמר, שיירה שחנתה בבקעה והקיפוה בגמלים, באוכפים,
בכרים שתחת האוכפים, במשאות, בקנים, ובקלחי ירקות, מותר לטלטל בתוך מחיצה זו,
ובתנאי שלא יהיה המרווח בין גמל לגמל כמלא גמל, והמרווח בין אוכף לאוכף לא יהיה כמלא
אוכף, והמרווח בין הכרים שתחת האוכפים לא יהיה כשיעור כר, משמע מכך שאם הפרוץ
כעומד אסור שלא כדברי רב פפא! ותירץ התלמוד שבברייתא זו מדובר שהיה המרווח ביניהם
קצת יותר מהעומד, כדי שיוכל להעביר ביניהם כמותם ברווח, והפרוץ מרובה על העומד,
ולפיכך אסור.
תא שמע: נמצאת אתה אומר שלש מדות במחיצות; כל שהוא
פחות משלשה - צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה, כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש. כל שהוא שלשה
ומשלשה עד ארבעה - צריך שלא יהא בין זה לזה כמלואו, כדי שלא יהא פרוץ כעומד. ואם היה
פרוץ מרובה על העומד - אף כנגד העומד אסור. כל שהוא ארבעה ומארבעה עד עשר אמות - צריך
שלא יהא בין זה לזה כמלואו, שלא יהא פרוץ כעומד. ואם היה פרוץ כעומד - כנגד העומד מותר,
כנגד הפרוץ אסור. ואם היה עומד מרובה על הפרוץ - אף כנגד הפרוץ מותר. נפרצה ביותר מעשר
- אסור. היו שם קנים הדוקרנים ועושה להן פיאה מלמעלה - אפילו ביותר מעשר מותר.
קתני מיהת רישא משלשה ועד ארבעה, ובלבד שלא יהא
בין זה לזה כמלואו, תיובתא דרב פפא! אמר לך רב פפא: מאי מלואו - נכנס ויוצא. הכי נמי
מסתברא, מדקתני: אם היה פרוץ מרובה על העומד - אף כנגד העומד אסור. הא כעומד - מותר.
שמע מינה.
לאחר
מכן הקשה התלמוד על רב פפא מתוספתא כלאים, ואף כאן התלמוד מניח שדיני כלאים זהים
לדיני שבת. וזהו סיכום התוספתא:
1. פחות משלושה טפחים, כלבוד. [ואף אם הפרוץ
מרובה, לבוד הרי הוא כסתום].
2. שלושה טפחים עד פחות מארבעה טפחים, צריך שלא
יהיה פרוץ כעומד, ואם היה פרוץ מרובה על העומד אף כנגד העומד אסור.
3. מארבעה טפחים עד עשר אמות, צריך שלא יהיה פרוץ
כעומד, ואם היה פרוץ כעומד, כנגד העומד מותר כנגד הפרוץ אסור. [מאחר וארבעה טפחים
נחשב מקום, לפיכך אין הפרוץ שהוא כעומד, מבטל את העומד, וכנגד העומד מותר].
4. ואם היה עומד מרובה על הפרוץ, אף כנגד הפרוץ
מותר. [דבר זה הולך על סעיף 2 וסעיף 3, רש"י ד"ה ואם היה עומד מרובה].
5. נפרץ יותר מעשר אסור. ואם עשה צורת פתח מותר.
אם
נתבונן, נראה שיש בתוספתא זו סתירות פנימיות, שהרי בסעיף 2 נאמר, שצריך שלא יהיה
הפרוץ כעומד, משמע שאם הוא כעומד אסור, אולם בהמשך אותו סעיף נאמר, ואם היה הפרוץ
מרובה על העומד, אף כנגד העומד אסור, משמע מכך שאם הפרוץ כעומד מותר, שלא כמו
שמשתמע מתחילת סעיף זה. בנוסף, בסעיף 3 נאמר, שצריך שלא יהיה הפרוץ כעומד, משמע
שאם הוא כעומד אסור, דבר זה כמו תחילת סעיף 2, שלא כמו שמשתמע מסוף סעיף 2 שאם הפרוץ
כעומד מותר. גם בסעיף 4 משמע שצריך שלא יהיה הפרוץ כעומד, ורק אם העומד מרובה על
הפרוץ מותר.
התלמוד
הקשה על רב פפא מתחילת סעיף 2, שם נאמר "ובלבד שלא יהא בין זה לזה כמלואו",
כלומר שצריך שלא יהיה הפרוץ כעומד, משמע שאם הוא כעומד אסור, שלא כדברי רב פפא! ותירץ
התלמוד, שרב פפא יפרש, ובלבד שלא יהא בין זה לזה כמלואו, כלומר שלא יהיה ביניהם
מרווח יותר מהמחיצות, באופן שיוכל להכניס במרווח מחיצה ברוחב זהה, בקלות. וראיה
לפירוש זה מסוף סעיף 2, שם נאמר, אם היה הפרוץ מרובה על העומד, אף כנגד העומד
אסור, משמע מכך שאם הפרוץ כעומד, מותר.
לימא תיהוי תיובתיה דרב הונא בריה דרב יהושע! -
אמר לך: וליטעמיך, אימא סיפא: אם היה עומד מרובה על הפרוץ - אף כנגד הפרוץ מותר. הא
כפרוץ - אסור. סיפא קשיא לרב פפא, רישא קשיא לרב הונא בריה דרב יהושע.
סיפא לרב פפא לא קשיא - איידי דתנא רישא פרוץ מרובה
על העומד תנא סיפא עומד מרובה על הפרוץ. רישא לרב הונא בריה דרב יהושע לא קשיא, איידי
דבעי למיתני סיפא עומד מרובה על הפרוץ תנא רישא פרוץ מרובה על העומד.
לאחר
מכן התלמוד הקשה על רב הונא בריה דרב יהושע מסוף סעיף 2, שם נאמר, אם היה הפרוץ
מרובה על העומד, אף כנגד העומד אסור, משמע מכך שאם הפרוץ כעומד, מותר, שלא כדבריו!
ותירץ התלמוד, שמסעיף 4 משמע, רק אם העומד מרובה על הפרוץ, מותר, אבל אם הפרוץ
כעומד אסור, כשיטת רב הונא בריה דרב יהושע.
התלמוד
המשיך להקשות, אם כן מסוף התוספתא [סעיף 4] קשה על רב פפא, ומתחילת התוספתא [סעיף
2] קשה על רב הונא בריה דרב יהושע, וכפי שביארנו! ותירץ התלמוד, שרב פפא רואה את סעיף
2 כעיקר, ולשיטתו אין לדייק מסעיף 4, ורב הונא בריה דרב יהושע רואה את סעיף 4 כעיקר,
ולשיטתו אין לדייק מסעיף 2.
בשלמא לרב פפא - משום הכי לא עריב להו ותני להו,
אלא לרב הונא בריה דרב יהושע ליערבינהו וליתננהו: כל שהוא פחות משלשה ושלשה - צריך
שלא יהא בין זה לזה שלשה! - משום דלא דמי פסולא דרישא לפסולא דסיפא; פסולא דרישא -
כדי שלא יזדקר הגדי בבת אחת, פסולא דסיפא - שלא יהא פרוץ כעומד.
לאחר
מכן המשיך התלמוד לבאר, אמנם לרב פפא הסובר שאם הפרוץ כעומד, מותר, מובן מדוע
חילקה התוספתא בין סעיף 1 לסעיף 2, מפני שבסעיף 1 צריך להקפיד שלא תהיה פרצה ברוחב
שלושה טפחים, ובסעיף 2 כשיש מחיצה ברוחב שלושה טפחים עד פחות מארבעה טפחים, לא
צריך להקפיד על כך, ואף אם הפרוץ שלושה טפחים כמו העומד, מותר, ולפיכך מובן מדוע
חילקה התוספתא בין סעיף 1 לסעיף 2; אבל לרב הונא בריה דרב יהושע הסובר שאסור שיהיה
העומד כפרוץ, ולשיטתו אף במחיצה ברוחב שלושה טפחים אסור שתהיה פרצה ברוחב שלושה
טפחים, קשה מדוע לא נכללו סעיף 1 וסעיף 2 יחדיו, ובשניהם הדין שצריך להקפיד שלא
תהיה מחיצה ברוחב שלושה טפחים! ומתרץ התלמוד, שלרב הונא בריה דרב יהושע יש סיבה
אחרת מדוע חילקה התוספתא בין הסעיפים, ללמדנו שבסעיף 1 הטעם משום לבוד, ובסעיף 2
הטעם משום פסול המחיצה כשהפרוץ כעומד.
פחות משלשה מני - רבנן היא, דאמרי: פחות משלשה אמרינן
לבוד, שלשה לא אמרינן לבוד. אימא סיפא: כל שהוא שלשה ומשלשה ועד ארבעה - [דף טז עמוד
ב] אתאן לרבן שמעון בן גמליאל, דאמר: פחות מארבעה לבוד! דאי רבנן - משלשה ועד ארבעה?
שלשה וארבעה חד הוא! - אמר אביי: מדרישא רבנן סיפא נמי רבנן, ומודו רבנן דכל למישרא
כנגדו, אי איכא מקום ארבעה - חשיב, ואי לא - לא חשיב. רבא אמר: מדסיפא רבן שמעון בן
גמליאל רישא נמי רבן שמעון בן גמליאל, וכי אמר רבן שמעון בן גמליאל אמרינן לבוד - הני
מילי למעלה, אבל למטה הוה ליה כמחיצה שהגדיים בוקעין בה - לא אמרינן לבוד.
לאחר
מכן הקשה התלמוד, שמתחילת התוספתא [סעיף 1] משמע כמו רבנן, שלבוד הוא עד שלושה
טפחים, ומהמשך התוספתא [סעיף 3] משמע כמו רבן שמעון בן גמליאל, שלבוד הוא עד ארבעה
טפחים! ותירץ אביי, שהתוספתא כרבנן, והטעם שנזכר בסעיף 3 ארבעה טפחים, ללמדנו שאם
יש מחיצה בשיעור של ארבעה טפחים, היא נחשבת מחיצה חשובה, ואז אין הפרוץ שהוא כעומד, מבטל את העומד,
וכנגד העומד מותר. ורבא תירץ, שהתוספתא כמו רבן שמעון בן גמליאל, ופתח הנמצא
למעלה, עד ארבעה טפחים נחשב כלבוד, אולם פתח הנמצא למטה סמוך לקרקע, אף רשב"ג
מודה שצריך שלא יהיה ברוחבו שלושה טפחים, מפני שהגדיים יכולים להיכנס דרכו אם יש
בו רוחב שלושה טפחים.
תא שמע: דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות - מותר,
ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ. שרובן סלקא דעתך? אלא: שריבה בהן פתחים וחלונות מותר,
ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ. הא כפרוץ - אסור! תיובתא דרב פפא - תיובתא. והילכתא
כוותיה דרב פפא. תיובתא והילכתא? - אין, משום דדייקא מתניתין כוותיה, דתנן: לא יהיו
פרצות יתירות על הבנין. הא כבנין - מותר.
לאחר
שסיים התלמוד לדון בתוספתא כלאים, הוא מקשה על רב פפא מברייתא נוספת העוסקת בדיני שבת,
וכך נאמר בברייתא: דפנות שריבה בהם פתחים וחלונות, מותר, ובתנאי שבכללות הדפנות
יהיה העומד מרובה על הפרוץ, משמע מברייתא זו שאם העומד כפרוץ אסור, שלא כדברי רב
פפא! ואומר התלמוד שאכן יש מכאן תשובה מוחלטת כנגד שיטתו של רב פפא.
אולם
התלמוד מסיים את הסוגיה במסקנה, שההלכה היא כרב פפא, משום שבמשנה מוכח כמותו בצורה
מוחלטת, בה נאמר: "ולא יהיו הפירצות יתרות על הבנין". משמע מכך, אם
הפירצות כמו הבנין – מותר.
היוצא
מכל סוגיה זו, הלכה כרב פפא, ובהלכות שבת פרוץ כעומד מותר, וכך פסק הרי"ף
בעירובין (ד,ב מדפיו), וכך כתב הרמב"ם בפה"מ עירובין (א,ח), וכך פסק
הרמב"ם בהלכות שבת (טז,טז).
***
ביאור סוגיית התלמוד עירובין י,ב
בדרך ארוכה
להלן
סיכום המשא ומתן שבתלמוד עירובין (י,ב-יא,א):
במשנה
נאמר: "[=מבוי שרוחב פתחו יותר מעשר אמות], אם יש לו צורת הפתח, אף על פי שרחב
מעשר, אינו צריך למעט". ...
מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קמיה דרב: אינו צריך
למעט. אמר ליה: אתנייה צריך למעט.
התלמוד
מספר, שכך לימד רב יהודה את חייא בר רב, בנוכחות רב, אולם רב אמר לו ללמדו 'צריך
למעט', כלומר שצורת הפתח אינה יכולה לפתור את הבעיה שפתח המבוי רחב מעשר אמות.
אמר רב יוסף, מדברי רבינו נלמד: חצר שרובה פתחים
וחלונות - אינה ניתרת בצורת הפתח, מאי טעמא - הואיל ויותר מעשר אוסר במבוי, ופרוץ מרובה
על העומד אוסר בחצר, מה יותר מעשר האוסר במבוי - אינו ניתר בצורת הפתח, אף פרוץ מרובה
על העומד, האוסר בחצר - אינו ניתר בצורת הפתח.
לאחר
מכן הביא התלמוד את דברי רב יוסף, שלמד מדברי רב [ששנה במשנה 'צריך למעט'], שכשם
שצורת הפתח אינה מועילה לפרצה שיש בה יותר מעשר אמות, כך היא לא תועיל למחיצה שהיא
פרוץ מרובה על העומד, ואם יש חצר שבמחיצה המקיפה אותה, הפרוץ מרובה על העומד, אי
אפשר להתירה על ידי צורת הפתח.
מה ליותר מעשר האוסר במבוי - שכן לא התרת בו אצל
פסי ביראות לרבי מאיר, תאמר בפרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר - שכן התרת אצל פסי ביראות
לדברי הכל.
אולם
התלמוד דחה את לימוד רב יוסף, שכן פרצה שיש בה יותר מעשר אמות אסורה בפסי ביראות
לפי רבי מאיר, ואילו פרוץ מרובה על העומד מותר לפי כולם בפסי ביראות, ומכאן שהחיסרון
של פרוץ מרובה על העומד, קל מהחיסרון של פרצה יותר מעשר, ואין להשוות ביניהם.
לימא מסייע ליה: דפנות הללו שרובן פתחים וחלונות
- מותר, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ. שרובן סלקא דעתך? אלא אימא: שריבה בהן פתחים
וחלונות, ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ.
לאחר
מכן ניסה התלמוד להביא ראיה לשיטת רב יוסף, מברייתא נוספת העוסקת בדיני שבת, בה
נאמר, דפנות שריבה בהם פתחים וחלונות, מותר, ובתנאי שבכללות הדפנות יהיה העומד
מרובה על הפרוץ, משמע מברייתא זו, אף על פי שיש בדפנות פתחים כלומר צורת הפתח, אם
הפרוץ מרובה על העומד לא תועיל צורת הפתח, כשיטת רב יוסף.
אמר רב כהנא; כי תניא ההיא - בפיתחי שימאי. מאי
פיתחי שימאי? פליגי בה רב רחומי ורב יוסף; חד אמר: דלית להו שקפי, וחד אמר: דלית להו
תיקרה.
אולם
רב כהנא דחה ראיה זו, והוא פירש ברייתא זו, שיש בה 'פתחי שימאי', כלומר פתחים
מקולקלים (רש"י), או פתחים שוממים (מאירי), שאין להם מזוזות ישרות בצדדי
הפתחים, וכגון שבשני צדדי הפתח יש אבנים הבולטות לתוך הפתח, או שאין לפתחים משקוף
מלמעלה, ולפיכך פתחים אלו אין בכוחם להתיר פרוץ מרובה על העומד, אבל פתח רגיל עם
צורת הפתח, יש בכוחו להתיר פרוץ מרובה על העומד.
***
ואף
רבי יוחנן סבר לה להא דרב. דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק; מעשה באדם אחד מבקעת
בית חורתן שנעץ ארבע קונדיסין בארבע פינות השדה, ומתח זמורה עליהם, ובא מעשה לפני חכמים,
והתירו לו לענין כלאים - ואמר ריש לקיש: כדרך שהתירו לו לענין כלאים - כך התירו לו
לענין שבת. רבי יוחנן אמר: לכלאים - התירו לו, לענין שבת - לא התירו לו. במאי עסקינן?
אילימא מן הצד - והאמר רב חסדא: צורת הפתח שעשאה מן הצד - לא עשה ולא כלום. אלא על
גבן; ובמאי? אילימא בעשר - בהא לימא רבי יוחנן בשבת לא? אלא לאו - ביתר מעשר! - לא,
לעולם בעשר ומן הצד, ובדרב חסדא קא מיפלגי.
לאחר
מכן הביא התלמוד, שאף רבי יוחנן סובר כמו רב, שצורת הפתח אינה יכולה לפתור את
הבעיה שפתח המבוי רחב מעשר אמות. וראיה לדבר מדברי רבי אבין בר אדא בשם רבי יצחק, שסיפר
על אדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ארבעה מוטות בארבע פינות השדה, ומתח זמורה עליהם,
כלומר שיצר צורת הפתח בארבע צדדי השדה, ובא מעשה לפני חכמים, והתירו לו לענין כלאים.
ואמר ריש לקיש: כדרך שהתירו לו לענין כלאים - כך התירו לו לענין שבת. ורבי יוחנן אמר:
לכלאים - התירו לו, לענין שבת - לא התירו לו.
ומברר
התלמוד איך הניח את הזמורה על המוטות, אם הניחה מהצד, כלומר שתקע את הזמורה בארץ
סמוך בארבעה טפחים לאחד מהמוטות שבזוויות, ואת הקצה השני של הזמורה הניח על המוט,
וכך יצר צורת פתח סמוך לזווית (הביאור על פי המאירי, והוא מתאים לשיטת הרמב"ם
בהלכות שבת טז,כ), וכך עשה גם בשאר שלש המוטות שבזוויות, והרי רב חסדא אמר שצורת
הפתח שעשאה מהצד אינה כלום, וכיצד הורה ריש לקיש שצורת פתח זו כשרה לשבת. אלא על
כורחנו מדובר שהניח את הזמורה על המוטות, כאשר המוטות עומדים בזוויות והזמורה
מתוחה בכל אורך הדופן, וכאשר כל הדופן נחשבת צורת הפתח אינו נחשב כצורת פתח שעשאה
מהצד. וממשיך התלמוד לברר, כמה המרחק בין המוטות שבזוויות, אם יש בהם עד עשר אמות,
מדוע במקרה זה יאמר רבי יוחנן שאינו נחשב כמחיצה בשבת, אלא על כורחנו, המרחק בין
המוטות שבזוויות הוא יותר מעשר, ולריש לקיש המחיצה כשרה, ולרבי יוחנן המחיצה
פסולה, מכאן שרבי יוחנן סובר כמו רב, שצורת הפתח אינה יכולה להכשיר פתח שהוא רחב
מעשר אמות.
אולם
התלמוד דחה ביאור זה, ופירש שמדובר שעשה את צורת הפתח סמוך בארבעה טפחים לארבע
הזוויות, ורבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בדברי רב חסדא, לפי ריש לקיש צורת הפתח שעשאה
מהצד כשירה גם בשבת שלא כדברי רב חסדא, ולפי רבי יוחנן צורת הפתח שעשאה מהצד פסולה
לגבי שבת, כדברי רב חסדא.
ורמי
דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, ורמי דריש לקיש אדריש לקיש. דאמר ריש לקיש משום רבי יהודה
ברבי חנינא: [דף יא עמוד ב] פיאה מותרת לענין כלאים, אבל לא לשבת. ורבי יוחנן אמר:
כמחיצות לשבת - דלא, כך מחיצות לכלאים - דלא. בשלמא דריש לקיש אדריש לקיש לא קשיא,
הא - דידיה. הא - דרביה. אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן קשיא! אי אמרת בשלמא: התם - על
גבן, הכא - מן הצד, שפיר. אלא אי אמרת אידי ואידי מן הצד, מאי איכא למימר? לעולם אידי
ואידי מן הצד, התם - בעשר, הכא - ביותר מעשר. ומנא תימרא דשני לן בין עשר ליותר מעשר
- דאמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש: לא כך היה המעשה שהלך רבי יהושע אצל רבי יוחנן בן
נורי ללמוד תורה, אף על פי שבקי בהלכות כלאים, ומצאו שיושב בין האילנות ומתח זמורה
מאילן לאילן. ואמר לו: רבי, אי גפנים כאן מהו לזרוע כאן? אמר לו: בעשר - מותר, ביותר
מעשר - אסור. במאי עסקינן? אילימא על גבן - יותר מעשר אסור - והתניא: היו שם קנין הדוקרנין,
ועשה להן פיאה מלמעלה, אפילו ביותר מעשר - מותר! אלא לאו - מן הצד, וקאמר ליה: בעשר
- מותר, יותר מעשר - אסור. שמע מינה.
לאחר
מכן שאל התלמוד שדברי ריש לקיש סותרים זה את זה, וכן דברי רבי יוחנן סותרים זה את
זה. שהרי מצאנו שאמר ריש לקיש בשם רבי יהודה ברבי חנינא, שצורת הפתח מותרת בכלאים
ולא בשבת, שלא כדבריו שהזכרנו לעיל שצורת הפתח מותרת גם בכלאים וגם בשבת, ורבי
יוחנן אמר שצורת הפתח אינה מועילה לא בשבת ולא בכלאים, שלא כדבריו שהזכרנו לעיל,
שהיא מועילה בכלאים ולא בשבת.
והמשיך
התלמוד לומר, שאת הסתירה בשיטת ריש לקיש ניתן ליישב, מה שאמר שצורת הפתח מותרת
בכלאים ולא בשבת, הוא שיטת רבי יהודה ברבי חנינא רבו, אבל ריש לקיש עצמו סובר,
שצורת הפתח מותרת גם בכלאים וגם בשבת.
אולם
הסתירה בדברי רבי יוחנן קשה. אם נאמר שמה שהתיר רבי יוחנן לעיל צורת הפתח בכלאים
מדובר שעשאה על גבי המוטות, ואילו מה שאמר שצורת הפתח אינה מועילה לא בשבת ולא
בכלאים מדובר שעשאה מהצד, ניתן ליישב כך את שיטת רבי יוחנן. אולם אם נאמר כמו
הדחייה בסוף הסוגיה לעיל, שדברי רבי יוחנן נאמרו כשעשה את צורת הפתח מהצד, כיצד
ניישב את שיטת רבי יוחנן.
ותירץ
התלמוד, שבכל המקרים רבי יוחנן מדבר שעשה את צורת הפתח מהצד, ומה שהתיר לעיל צורת
הפתח בכלאים מדובר שהיה ברוחב הפתח עשר אמות, ומה שאמר שצורת הפתח אינה מועילה לא
בשבת ולא בכלאים מדובר שהיה רוחב הפתח יותר מעשר אמות. והוכיח התלמוד ביאור זה,
ממה שאמר רבי יוחנן לריש לקיש, והוכיח את שיטתו ממעשה שהלך רבי יהושע אצל רבי
יוחנן בן נורי, והורה לו לגבי כלאים, שצורת הפתח עד עשר אמות מותר, וביותר מעשר
אמות אסור, ומדובר בצורת הפתח מהצד, ומכאן שכך היא שיטת רבי יוחנן.
היוצא
ממהלך הסוגיה, רבי יוחנן אינו סובר כמו רב, ואם עשה צורת הפתח כראוי, על גבי
המוטות ולא מהצד, יועיל הדבר אף ביותר מעשר אמות, שלא כדברי רב שאסר.
***
האופן בו פסק הרמב"ם את המקורות
הנ"ל
מאחר
ובדברי התלמוד עירובין (י,ב-יא,א) אין הכרע ברור, אלא הובאה שיטת רב ורב יוסף
ודחיית רב כהנא, וכן הובאה שיטת רבי יוחנן וריש לקיש, וניסה התלמוד להשוות את שיטת
רבי יוחנן [שהלכה כמותה לעומת שיטת ריש לקיש] לשיטת רב, ודחה את הדבר; כאשר בא
הרמב"ם לפסוק סוגיה זו, הוא נצמד לפשט המשנה והברייתא, כדרכו בהרבה מקומות, וזה
המקור להלכותיו. שהרי אין להניח מקורות ברורים ומפורשים של משנה וברייתא, על סמך
משא ומתן תלמודי שלא הגיעו בו לכלל דבר ברור. גם הרי"ף השמיט מהלכותיו את כל
הדעות שנזכרו בסוגיות אלו, וממנו למד הרמב"ם שיש לדחות סוגיות אלו מההלכה.
והנה,
מצד אחד גרסת המשנה שלפנינו שלא כדברי רב ורב יוסף, ומבוי שרוחב פתחו יותר מעשר
אמות, ועשה לו צורת הפתח, אינו צריך למעט את רוחב פתחו, וכן פסק הרמב"ם
בהלכות שבת (יז,יד):
כמה יהיה פתח המבוי, ויהיה דיי להכשירו בלחי או
קורה – גובהו, אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה; ורוחבו, עד עשר אמות. במה
דברים אמורים, שלא היה לו צורת פתח; אבל אם היה לו צורת פתח – אפילו היה גבוה מאה אמה,
או פחות מעשרה, או רחב מאה אמה – הרי זה מותר.
אולם
מצד שני מצאנו ברייתא מפורשת, שאם עשה הרבה פתחים וחלונות במחיצה, צריך להקפיד
שבכללות המחיצה יהיה העומד מרובה על הפרוץ, ואין בכוחה של צורת הפתח להתגבר על
החיסרון של פרוץ מרובה על העומד. [העמדת ברייתא זו בפתחי שימאי היא דחייה שאין לה
מקור בברייתא]. נמצא שההיצמדות לפשט המשנה והברייתא מובילה אותנו למסקנה, שצורת
הפתח יכולה להתגבר על החיסרון של פרצה הרחבה מעשר אמות, ואינה יכולה להתגבר על
החיסרון של פרוץ מרובה על העומד. וזהו פסק הרמב"ם בהלכות שבת (טז,טז):
"כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד, אינה
מחיצה. אבל אם היה פרוץ כעומד, הרי זו מותרת – ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות, פרצה שהיא
יתר על עשר אמות. אבל עשר אמות, הרי היא כפתח; ואם היה לפרצה זו צורת פתח, אף על פי
שיש בה יותר מעשר, אינה מפסדת המחיצה – והוא, שלא יהיה הפרוץ מרובה".
***
שיטת המ"מ
כל
מה שכתבנו הוא על פי המ"מ, וזה לשון המ"מ בהלכות שבת (טז,טז):
כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה וכו'. פ"ק (שם
ט"ו.) משנה שיירא שחנתה בבקעה הקיפוה כלים בהמה מטלטלין בתוכה ובלבד שיהא גדר
גבוה עשרה טפחים ולא יהיו פרצות יתרות על הבנין כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני
שהיא כפתח יתר מכן אסור. ובגמרא (דף ט"ז:) הלכתא פרוץ כעומד מותר.
ואם היה לפרצה זו צורת פתח וכו'. למד זה רבינו
ז"ל מהמשנה הראשונה שאמרה אם יש לו צורת פתח אף על פי שרחב מעשר אמות אינו
צריך למעט וכן פסק פי"ז [הלכה יד].
ומ"ש רבינו והוא שלא יהא פרוץ מרובה על העומד לפי שדעתו ז"ל שכשהוא יתר
מעשר עם צה"פ כעשר בלא צה"פ מה עשר בלא צ"פ פרוץ מרובה על העומד
לא אף יתר מעשר בצ"פ פרוץ מרובה על העומד לא. ואף על פי שנראה מסוגיא (דף י"א)
שעל משנה זו דמאן דאית ליה כי האי מתני' חצר שרובה פתחים וחלונות נתרת בצ"פ וברייתא
דקא אמרה בפתחים ובלבד שיהיה עומד מרובה על הפרוץ היינו בפתחים שאינן עשויין כתקנן
כדאיתא התם. רבינו ז"ל תפס לו פשט הברייתות ופשט מימרא דרבי יוחנן דאמר לכלאים
התירו ולא לשבת (עירובין יא,א). וסובר דאפי' מאן דאית ליה מתני' אית ליה הכין,
ומבוי שאני דבקורה בעלמא סגי ליה ואינו סומך על דחיות הנזכרות שם. זהו דעתו ז"ל.
ובפרצה עשר ויש לה צ"פ אפשר שהוא ז"ל
יודה שאפי' פרוץ מרובה על העומד כשר הוא [נראה שדעת
הרמב"ם שלא כדברי המ"מ כאן, ואף בפחות מעשר אמות עם צורת הפתח, צריך
להקפיד שלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד, וכפי שכתב הרמב"ם בתחילת ההלכה
"כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד, אינה מחיצה", משמע שזהו הכלל בכל
מקרה ובכל אופן, וכפי שמשתמע מהברייתא עירובין (יא,א), שאף שיש צורת הפתח צריך שלא
יהיה הפרוץ מרובה על העומד, משמע מסתמות הברייתא שכך הדין בכל מקרה ובכל אופן].
וכן הכשיר הוא ז"ל גבי סוכה פ"ד מהל'
שופר וסוכה [הלכה יב. אולם נראה שדעת הרמב"ם שלא
כדברי המ"מ כאן, ויש לחלק בין דיני סוכה לדיני שבת, וכפי שנאמר במפורש בתלמוד
סוכה ז,א, "... ויתירה שבת על סוכה, שהשבת אינה נתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ,
מה שאין כן בסוכה", ועוד נבאר זאת בהמשך המאמר בעז"ה].
ואולי שהוא מחלק בין סוכה לשבת בענין זה ומפרש
ההיא ברייתא דסוכה כפשטה וכבר כתבתיה שם [אכן
כך נראה עיקר לבאר את שיטת הרמב"ם].
אבל התוספות והרשב"א ז"ל סבורים דכל שיש
שם צ"פ עשוי כתקנו אפי' פרוץ מרובה על העומד בארבע מחיצות ובכולן צ"פ הרי
הן כעומדים.
ודע שאף לדעת רבינו יש צ"פ מועילה אפי' בפרוץ
מרובה על העומד כגון ברוח שלישית כמבואר פי"ז [הלכה
ג] בדין הכשר המבוי המפולש. וכן לפעמים שפרוץ מרובה בלא צ"פ
מועיל כגון בפסי ביראות כמבואר פי"ז [הלכה כז].
ולא בא רבינו להזכיר בכאן אלא המחיצה שבעצמה בלא חברותיה היא מחיצה וזה פשוט וברור.
[מה
שכתב המ"מ, שלפעמים תועיל צורת הפתח אפילו כשהפרוץ מרובה, כמו שמצאנו בהלכות
שבת (יז,ג) שהכשר מבוי מפולש על ידי צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן, כבר כתב
המ"מ שם בהלכות שבת (יז,ג), שבמבוי מפולש מדובר שאין בו רוחב שש עשרה אמה,
והוא כרמלית ולא רשות הרבים, ולפיכך הוא ניתר בצורת הפתח ולחי או קורה, ולפיכך אף
שהפרוץ מרובה מותר, ואין לדמות אליו את דיני המחיצות כשרוצה לעשות את רשות הרבים
כרשות היחיד, ושם צריך להקפיד שלא יהיה הפרוץ מרובה. וכן מה שכתב המ"מ שבפסי
ביראות מועיל פרוץ מרובה על העומד אף ללא צורת פתח (הלכות שבת יז,כז), פסי ביראות
הם מקרה מיוחד שהתירו חכמים לעולי רגלים, והשטח המוקף בהם מובדל וניכר משאר
סביבותיו, שהרי בכל זווית מארבע הזוויות עומדים שתי לוחות, והפסים נתונים לארבעת
הצדדים, וכאילו יש שם ארבע מחיצות, ולפיכך הוא רשות היחיד מהתורה, וחכמים הם
שהצריכו שבמחיצה לא יהיה הפרוץ מרובה על העומד, ובפסי ביראות לעולי רגלים הקילו].
***
שיטת הטור והשו"ע
ולעומת
זאת, כתב הטור בסימן שסב:
ואם עשה צורת הפתח אפילו לפרצה יתירה מעשרה מותר
וכתב הרמב"ם ז"ל ובלבד שיהא עומד מרובה על הפרוץ ור"י פי' אפילו לא
נעץ אלא ד' קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת הפתח על גביהן שרי וה"מ בחצר ומבוי
שיש בהם דיורין אבל בבקעה שבא לעשות היקף לטלטל בתוכו לא מהני ודוקא בשכל ד' הרוחות
ע"י צורת הפתח בהא אמרינן דלא מהני בבקעה אבל היה ההיקף כתיקונו אלא שיש בו פרצות
יותר מעשר מהני ביה צורת הפתח אפילו אם הפרוץ מרובה.
וביאר
הב"י:
ואם עשה צורת פתח אפילו לפרצה יותר מי' מותר. בריש
עירובין תנן (ב.) גבי מבוי ואם יש לו צורת פתח אף על פי שהוא רחב מי' אמות אין צריך
למעט ובגמרא עלה י"א (ע"א) מתני ליה רב יהודה לחייא בר רב קמיה דרב אין צריך
למעט אמר ליה אתנייה צריך למעט אמר רב יוסף מדברי רבינו נלמוד חצר שריבה פתחים וחלונות
אינה ניתרת בצורת פתח מאי טעמא הואיל ויתר מי' אוסר במבוי ופרוץ מרובה על העומד אוסר
בחצר מה יותר מי' במבוי אינו ניתר בצורת פתח אף פרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר אינו
ניתר בצורת פתח ופירש"י מדברי רבינו רב דאמר צורת פתח לא מהניא שרובה פתחים בד'
דפנותיה אינה ניתרת בצורת פתח ואפילו פתחים קטנים מי' כי היכי דלא מהני צורת פתח לשוויי
יותר מי' פתחא לא מהניא נמי לפרוץ מרובה על העומד בפתחים קטנים עד כאן לשונו וכיון
דלא קיימא לן כרב אלא כסתם מתניתין וכמו שפסק רבינו בסימן שס"ג (קכח: סעיף ב)
ממילא משמע דהוא הדין דלפרוץ מרובה על העומד מהני צורת פתח דהא משמע בגמרא דפרוץ מרובה
על העומד בצורת פתח קיל טפי מיותר מי' בצורת פתח וכיון דמהני צורת פתח בפרוץ מרובה
על העומד לא שנא לן בין י' ליותר מי' [והרמב"ם יאמר, זה
שפסקנו כפשט המשנה שצורת הפתח יכולה להועיל כאשר הפרצה יותר מעשר, עדיין אינו יכול
ללמדנו שצורת הפתח תועיל גם כאשר הפרוץ מרובה על העומד, ואדרבה פשט הברייתא
עירובין (יא,א) מוכיח לא כך, ואין צורת הפתח מועילה כאשר הפרוץ מרובה. ומה שהוכיח
התלמוד מפסי ביראות שהחיסרון של פרוץ מרובה על העומד קל יותר מהחיסרון של פרצה
יותר מעשר אמות, יאמר הרמב"ם, שפסי ביראות הם מקרה מיוחד שהתירו חכמים לעולי
רגלים, מפני שהשטח המוקף בהם מובדל וניכר משאר סביבותיו, שהרי בכל זווית מארבע
הזוויות עומדים שתי לוחות, והפסים נתונים לארבעת הצדדים, וכאילו יש שם ארבע
מחיצות, ולפיכך הוא רשות היחיד מהתורה, ואין ללמוד מכאן לסתם מחיצה העומדת
למקוטעים והפרוץ בה מרובה על העומד].
וכתב הרב המגיד בפט"ז (הט"ז) שכן דעת
התוספות והרשב"א (עבה"ק ש"א סי' יד) שכל שיש שם צורת הפתח עשוי כתיקונו
אפילו פרוץ מרובה על העומד בד' מחיצות ובכולן צורת פתח הרי הן כעומדין
אבל הרמב"ם כתב בפט"ז שאין צורת פתח ביותר
מי' מתיר אלא בעומד מרובה על הפרוץ דוקא וכתב הרב המגיד שאפילו לדעתו
[=לדעת הרמב"ם] יש צורת פתח מועילה אפילו בפרוץ מרובה ברוח
ג' כמבואר בפי"ז (ה"ג) בדין הכשר מבוי מפולש [כבר
ביארנו שהרמב"ם יאמר, שבמבוי מפולש מדובר שאין בו רוחב שש עשרה אמה, כמו שכתב
שם המ"מ, והוא כרמלית ולא רשות הרבים, ולפיכך הוא ניתר בצורת הפתח ולחי או
קורה, ולפיכך אף שהפרוץ מרובה מותר, ואין לדמות אליו את דיני המחיצות כשרוצה לעשות
את רשות הרבים כרשות היחיד, ושם צריך להקפיד שלא יהיה הפרוץ מרובה]. ולא
בא רבינו להזכיר כאן אלא המחיצה שבעצמה בלא חבירותיה היא מחיצה.
וכתב [המ"מ]
עוד, שאפשר דבפרצה י' יודה הרמב"ם דאפילו פרוץ מרובה על העומד כשר אם יש לו צורת
פתח [וכבר ביארנו שאין זו דעת הרמב"ם].
ונראה שכן דעת סמ"ג (הל' עירובין רמה:) וסמ"ק (סי' רפב עמ' שיב) שכתבו צורת
הפתח שאינו יותר מי' מתיר אפילו בד' רוחות אפילו פרוץ מרובה.
ומ"ש
רבינו [=הטור] והר"י פירש אפילו לא נעץ
אלא ד' קונדיסין וכו'. בפרק קמא דעירובין עלה י"א (ע"א) פלוגתא דריש לקיש
ורבי יוחנן ורבי יוחנן הוא דאמר שאינן מחיצות לענין שבת ואוקמה בגמרא דפלוגתייהו בצורת
פתח העשוי מן הצד כלומר שמתח זמורה מקונדס לקונדס באמצעיתן ולא על ראשיהן הא אם מתח
על ראשיהן מודה רבי יוחנן דהוי מחיצה ומהניא אף מד' רוחות לרב דתני צריך למעט דוקא
בי' ולסתם מתניתין אפילו ביותר מי': [מה שדייק הטור מסוגיית
התלמוד עירובין (יא,א), שמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש רק בצורת הפתח שעשאה מהצד,
שלפי ריש לקיש צורת הפתח שעשאה מהצד כשירה גם בשבת שלא כדברי רב חסדא, ולפי רבי
יוחנן צורת הפתח שעשאה מהצד פסולה לגבי שבת, כדברי רב חסדא. אבל אם עשה צורת הפתח
כראוי, יועיל הדבר לפי רבי יוחנן גם בשבת, גם ביותר מעשר, גם בפרוץ מרובה, כלומר
שדי לנעוץ ארבעה מוטות בארבע זוויות ולטלטל בכל השטח שביניהם. יאמר הרמב"ם
שאין לדיוק זה מקום מול ברייתא מפורשת, והברייתא כתבה, דפנות שריבה בהם פתחים
וחלונות, מותר, ובתנאי שבכללות הדפנות יהיה העומד מרובה על הפרוץ. ועוד שסתמות המשנה
והתלמוד משמע שהתירו פסי ביראות רק לבהמת עולי רגלים (משנה עירובין ב,א,
רמב"ם משנ"ת שבת יז,כז), ומדוע לא תיקנו להם צורת הפתח בארבע זוויות,
והיו מתירים גם לבני אדם לשאוב מהבאר? ולא קיבל הרמב"ם את תירוצי תוספות (שם
ד"ה אילימא), שהגמלים מחמת גובהם היו מפילים את הזמורה המתוחה למעלה, או
שהרוח היתה מעיפה את הזמורה המתוחה למעלה. ועוד, מדוע כתבה המשנה עירובין (א,ט):
"מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה וזה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו
שלשה טפחים שיעור חבלים ועוביין יתר על טפח כדי שיהא הכל עשרה טפחים". ולא
כתבה שיעשו סביב המקום ארבע מוטות וצורת הפתח (הוכחה זו נזכרה בירושלמי סוכה א,א,
דף ג,ב). ולא קיבל הרמב"ם את דברי התוספות (שם ד"ה אלימא), והרא"ש
(שם ד"ה חצר שרובה) שחילקו בין בקעה שבה לא תועיל צורת הפתח, לבין חצר או
מבוי שבהם תועיל צורת הפתח, שהרי שלושה ישראלים או יותר ששבתו בבקעה הרי הם שיירה,
ומותר להם לטלטל אפילו כמה מילין (שבת טז,יב), ובקעה היא כרמלית ולא רשות הרבים,
נמצא שאין שום סברא להחמיר בבקעה יותר מחצר או מבוי].
ומ"ש והני מילי בחצר ומבוי וכו'. שם בדברי
הרא"ש עלה קי"ד (סי' יג) שהקשה דאם כן למה הוצרכו לעשות פסין לביראות (יז.)
ויותר קל היה לעשות צורת פתח מד' רוחות ואפילו ביותר מי' כסתם מתניתין ויש לומר דלא
היה מתקיים כל כך דאתו גמלים ושדו ליה וגם נקל ליפול ברוח שאינה מצויה לפי שהיו צריכין
להגביהו מפני הגמלים וכן צריך לומר גבי שיירא שחנתה בבקעה שמקיפין ג' חבלים זה למעלה
מזה או קנים בפחות מג' ולא עבדי צורת פתח. אי נמי הא דשרי בחצר ומבוי שיש בה דיורין
אבל בבקעה שאין בה דיורין לא שרי. [כבר ביארנו לעיל מדוע לא
קיבל הרמב"ם חילוקים אלו].
ובירושלמי דמסכת כלאים (פ"ד ה"ב) גרסינן
אמר רבי זעירא מודה ריש לקיש לענין שבת שאין פיאה [=צורת
הפתח] מתרת ביותר מי'. אמר רבי חגי מתניתין אמרה כן מקיפין ג' חבלים
זו למעלה מזו ואם אתה אומר שפיאה מועלת ביותר מי' דיו בחבל אחד עד כאן. פירוש פאה צורת
פתח. ואף על פי שכתב הרא"ש הירושלמי הזה לא סמך עליו רבינו משום דהירושלמי סבירא
ליה כרב דסבר דלא מהני צורת פתח ביותר מי' ואנן קיימא לן כמתניתין דסברה דמהני וההכרע
שהביא הירושלמי מדתנן מקיפין ג' חבלים כבר יישבו הרא"ש הילכך לא נקטינן כאותו
ירושלמי וכתב רבינו כדברי הרא"ש בתירוץ השני דלא שרי פיאה אלא בחצר ומבוי ולא
בבקעה מפני שהוא מחמיר:
וזה
לשון השו"ע סי' שסב סעיף י:
אם עשה צורת פתח, אפי' לפרצה יתירה מעשר, מותר.
ואפי' לא נעץ אלא ארבע קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח על גביהן, מותר. והני מילי
בחצר ומבוי שיש בהם דיורין, אבל בבקעה לא מהני כשכל הרוחות על ידי צורת פתח. ולהרמב"ם
אין צורת הפתח מועיל לפרצה יותר מעשר, אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ (ואז מהני אפי'
בבקעה בכל הרוחות) (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק). [השו"ע
פסק כמו הטור, וגם כתב את דעת הרמב"ם על פי הבנת המ"מ, שאין צורת הפתח
מועילה כשיש פרצה יותר מעשר אמות, אם הפרוץ מרובה על העומד. וכבר ביארנו שנראה
לבאר את הרמב"ם אחרת מהמ"מ, וגם בפרצה פחות מעשר אמות, צריך להקפיד שלא
יהיה הפרוץ מרובה].
***
דיני סוכה
כאן
ראוי לבאר, שיש להבחין בין דיני שבת לדיני סוכה או כלאים, ובהלכות סוכה פסק
הרמב"ם, אף שהפרוץ מרובה על העומד הסוכה כשירה, ובתנאי שלא יהיה פתח שיש בו
יותר מעשר אמות, ואם יש פתח יותר מעשר אמות והפרוץ מרובה הסוכה פסולה אף שיש בו
צורת הפתח. וזה לשון הרמב"ם בהלכות סוכה (ד,יב):
סוכה שיש לה פתחים הרבה, ויש בכתליה חלונות הרבה
– הרי זו כשרה, ואף על פי שפרוץ מרובה על העומד: ובלבד שלא יהיה שם פתח יתר על עשר;
אבל אם היה בה פתח יתר על עשר – אף על פי שיש לו צורת פתח, צריך שלא יהיה הפרוץ מרובה
על העומד.
מה
שפסק הרמב"ם שבסוכה אף שהפרוץ מרובה על העומד הסוכה כשירה, מקורו בברייתא
שהובאה בתלמוד סוכה (ז,א): "... ויתירה שבת על סוכה, שהשבת אינה נתרת אלא בעומד
מרובה על הפרוץ, מה שאין כן בסוכה" (מ"מ בהלכות שבת טז,טז). ומה שכתב,
ובתנאי שלא יהיה שם פתח יותר מעשר, אבל אם יש בסוכה פתח יותר מעשר אמות, אף שיש לו
צורת הפתח צריך שלא יהיה הפרוץ מרובה על העומד, מקורו גם בברייתא זו. מפני
שמברייתא זו אנו למדים, שאפשר להקל בסוכה בחיסרון של פרוץ מרובה, אולם אם נוסף
לחיסרון זה חסרון אחר, גם בסוכה אין להתיר את הדבר, ולפיכך אם לחיסרון של פרוץ
מרובה נוסף עוד חיסרון של יותר מעשר, אי אפשר לפתור שני חסרונות אלו על ידי צורת
הפתח, אלא צריך שלא יהיה הפרוץ מרובה, ואז ייפתר החיסרון של פתח יותר מעשר על ידי
צורת הפתח כמו בהלכות שבת.
מה
שכתבנו בביאור המקור של הרמב"ם לפרצה יותר מעשר, הוא ע"פ מהר"ח
כסאר; אלא שהוא כתב שאם יש פרצה יותר מעשר ללא צורת הפתח, לגבי סוכה אפשר להכשירו
אם העומד כמו הפרוץ, ואילו לגבי שבת פרצה זו מפסידה את המחיצה; ואנו לא קיבלנו
חילוק זה, ואף לגבי סוכה פרצה זו מפסידה את המחיצה כמו שבת, והרמב"ם למד
מברייתא זו שלגבי סוכה יש להקל בחיסרון של פרוץ מרובה כשהוא לבדו.
עוד
כתב מהר"ח כסאר, מה שכתב הרמב"ם שבסוכה אפשר להכשיר פרוץ מרובה על
העומד, כוונתו לכל הכתלים של הסוכה, וזהו שכתב הרמב"ם 'ויש בכתליה חלונות
הרבה', משמע שההלכה מתייחסת לכל כתלי הסוכה, שלא כמו המ"מ שפירש את ההלכה
כמתייחסת לדופן השלישית בלבד.
***
דיני כלאים
בנוגע
להלכות כלאים, שם פסק הרמב"ם, אף שהפרוץ מרובה על העומד, מותר לזרוע כנגד
העומד, וצריך להרחיק רק כנגד הפרצות. וזה לשון הרמב"ם בהלכות כלאים (ז,טז):
גדר המבדיל בין כרם וירק שנפרץ – עד עשר אמות –
הרי זה כפתח, ומותר; הייתה פרצה יתר מעשר – כנגד הפרצה אסור, עד שירחיק מן הגפנים כשיעור.
נפרצו בו פרצות רבות – אם היה העומד כפרוץ – הרי זה מותר, וכאילו אין שם פרצה; היה
הפרוץ מרובה על העומד – לא יזרע כנגד כל המקומות הפרוצים, עד שירחיק כשיעור.
מקורו
של הרמב"ם משנה כלאים (ד,ד):
מחיצת הקנים אם אין בין קנה לחבירו שלשה טפחים כדי
שיכנס הגדי הרי זו כמחיצה וגדר שנפרץ עד עשרה אמות הרי היא כפתח יתר מיכן כנגד הפרצה
אסור נפרצו בו פרצות הרבה אם העומד מרובה על הפרוץ מותר ואם הפרוץ מרובה על העומד כנגד
הפרצה אסור:
וכתב
הרמב"ם בפירוש המשנה:
כלל הוא אצלינו בכל הדינים כל פחות משלשה כלבוד
דמי, כלומר במחובר, ודבר זה הלכה למשה מסיני. והשיעור שיכנס בו הגדי בבת אחת, הוא שלשה
טפחים לא פחות. וכל מחיצה שאפשר שיכנס בה הגדי בשעת ריצתו שלא בדוחק אינה מחיצה. העומד
מרובה על הפרוץ, שתהיה מדת העומד מן הגדר יותר ממדת כל המקומות ההרוסים כשיצרפם. ואומרו
כנגד הפרצה אסור, כלומר שאסור לו לזרוע כנגד הפרצה עד שירחיק מן הגפנים כדי עבודת הכרם
והוא ארבע אמות. ואם היה פרוץ כעומד הרי זה מותר כלומר לזרוע כנגד הפרצה.
נמצא
שהרמב"ם לא פסק את התוספתא כלאים פרק ד, שהובאה בתלמוד מסכת עירובין (טז,א), הובא
לעיל, אלא פסק כמו המשנה.
***
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה