פסיקת הרמב"ם כתוספתא

אם באנו להגדיר את יחס הרמב"ם לתוספתא, אימתי פסק כמותה ואימתי לא, נגלה שברוב המקומות לא פסק כמותה. אולם במקומות מסויימים, בהם היה ביאור התוספתא פשט המימרה, או שהוא הגדיר את הכלל ההלכתי בצורה ברורה והגיונית, ודברי התלמוד בדרך רחוקה, העדיף הרמב"ם לפסוק כתוספתא.

להלן דוגמאות ממה שנקרה בדרכי בהלכות שבת.

***

הלכות שבת, פרק יז, הלכה ד: "מבוי שהוא שווה מתוכו ומדרון לרשות הרבים, או שווה לרשות הרבים ומדרון לתוכו – אינו צריך לא לחי ולא קורה, שהרי הוא מובדל מרשות הרבים".

ביאור ההלכה: מבוי סתום [=שאינו מפולש], שהיה גבוה או נמוך מרשות הרבים, בין שהיה השיפוע שמבדילו מרשות הרבים, ברשות הרבים, מחוץ לפתחו, ובין שהיה פתח המבוי בגובה רשות הרבים, והשיפוע שמבדילו מרשות הרבים בתוך המבוי, פנימה לפתחו – מותר לטלטל בכולו, ואינו צריך לעשות לו לחי או קורה, כדי להחשיבו כרשות היחיד, שמאחר שהמבוי נראה מובדל מרשות הרבים בגלל הבדלי הגובה, הרי דבר זה מהווה היכר כמו קורה.

בהלכה זו השיג הראב"ד על הרמב"ם, שבתוספתא נאמר, שהשיפוע שנזכר בהלכה, יש בו כדי להתלקט עשרה טפחים בתוך ארבע אמות, כלומר שבמשך ארבע אמות היה גובה השיפוע עשרה טפחים. אולם בתלמוד לא נזכר תנאי זה, ואף הרמב"ם לא הזכירו. ונראה הטעם, מפני ששיפוע שזה תיאורו הופך את המקום לרשות היחיד, ויהיה מותר לטלטל במבוי לא משום היכר, אלא משום שהוא רשות היחיד גמורה, כמו שנתבאר בדברי הרמב"ם לעיל (יד,טז). ונמצא שהתברר טעמו של הרמב"ם מדוע העדיף את הבבלי ולא את התוספתא, וכך כתב הרב רבינוביץ בביאורו יד פשוטה, וכך כתב הרב צדוק בביאורו על הרמב"ם.

***

הלכות שבת, פרק יד, הלכה ו: "בור שבכרמלית – הרי הוא ככרמלית, אפילו עמוק מאה אמה ורחב מאה אמה". כתבנו את ההלכה ע"פ נוסח כ"י תימן, שהוא נוסח שלא כולל בתוכו את תיקון המשיב לחכמי לוניל.

ביאור ההלכה ע"פ כ"י תימן: בור מלא מים שבכרמלית – הרי הוא ככרמלית, אפילו אם היה עומק הבור מאה אמה, ורוחבו מאה אמה, מפני שהמים נחשבים כקרקע עבה, והם מבטלים את מחיצות הבור, שלא יהיה דינו כרשות היחיד, אלא ככרמלית. ואין להשוות את הבור המלא מים שבכרמלית, לבור המלא מים ברשות הרבים (להלן הלכה כג) או ברשות היחיד (לעיל יג,ד) שדינם כרשות היחיד, שכיון שהבור מלא מים, וכל מקום המלא מים דינו ככרמלית, כמו ים או נהר (ראה הלכות ד-ה), לפיכך אנו אומרים שיש להמשיך את הכרמלית גם לתוך לתוך שטח הבור; ואף על פי שיש במחיצות הבור גובה עשרה טפחים, וביניהם ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אין הבור כרשות היחיד.

בביאור ההלכה שלפנינו התקשו חכמי לוניל, והם שלחו לרמב"ם שאלה, והמשיב שלח להם, שיש לתקן את נוסח ההלכה,  "בור שבכרמלית הרי הוא ככרמלית, אפילו עמוק מאה אמה, אם אין בו ארבעה". אולם כבר היקשה המאירי (שבת ח,א) על תיקון זה: "ואיני יודע מה הועילו בתקנתם, ואם ברחב ארבעה מודים שהוא רה"י, אף כשאין רחב ארבעה יודו שהוא מקום פטור". כלומר, אם הרמב"ם סובר שבור שבכרמלית שיש בו רוחב ארבעה טפחים הוא רשות היחיד, אם כן כאשר אין בו רוחב ארבעה טפחים, צריך להיות הבור מקום פטור, וכיצד כתב הרמב"ם שהוא כרמלית!

וכאמור, כבר ביארנו את ההלכה ע"פ נוסח כ"י תימן ללא תיקון זה, שאין בו צורך. וכך ביאר מהר"י קאפח (הערה יד). וכך ביאר גם אורה ושמחה את גירסת כ"י תימן, ע"פ הרשב"א בספרו עבודת הקודש הארוך.

וכבר הארכנו לבאר במקום אחר, שתיקוני המשיב לחכמי לוניל, יצאו מביתו של הרמב"ם, אולם לא הרמב"ם כתבם, אלא בן אחותו שהיה כותב התשובות באותו הזמן, בהנחייתו הכללית של הרמב"ם שהיה באותה שעה מאוד חולה, ואין לסמוך עליהם כלל, כי יש בהם הרבה חוסר הבנה בעיון התלמוד, וניסוחו ועיונו של בן אחותו של הרמב"ם משוקע בהם, ולא של הרמב"ם.

מקור דבריו של הרמב"ם, תוספתא שבת (יא,ג), ע"פ ביאור התלמוד שבת (ק,א). לשון התוספתא: "אסתרטה על גבי בקעה וזרק מן האסתרטה לבקעה פטור ר' שמעון או' אם יש במקום שזרק עומק עשרה טפחים הרי זה חייב". אסתרטה היא איסרטיא, כלומר דרך שבה הולכים רבים מעיר לעיר, שהיא רשות הרבים, ובקעה היא כרמלית. ואם זרק מאיסרטיא לבקעה, כלומר מרשות הרבים לכרמלית, פטור. תוספתא זו אינה עוסקת בסתם כרמלית, אלא בבור המלא מים בכרמלית, וכך נתבאר בתלמוד שבת (ק,א) [בתלמוד נתבאר שהבור נמצא בתוך הים, אולם הרמב"ם ביאר ע"פ התוספתא שהבור נמצא בתוך הכרמלית]; ולדעת תנא קמא שהוא רבנן [=סתמא הוא רבנן], בכל אופן פטור, אפילו אם היה בבקעה בור עמוק עשרה, ורחב ארבעה; ואילו לדעת רבי שמעון, אם יש בבור עומק עשרה, ורוחב ארבעה טפחים, הרי הוא רשות היחיד, וחייב. נמצא לפי זה, שלרבנן בור המלא מים הרי הוא כרמלית, ולרבי שמעון הרי הוא רשות היחיד. וראה בקרית מלך, לרבי חיים קנייבסקי, שכתב על הרמב"ם בהלכה שלפנינו, שתוספתא זו היא מקור דברי הרמב"ם, והיא אינה עוסקת בים, כדברי התלמוד שבת (ק,א), אלא בבור המלא מים בכרמלית, ובכך מתורצת השגת הראב"ד. ומאחר והלכה כרבנן לעומת רבי שמעון, פסק הרמב"ם שבור שבכרמלית אפילו יש בו עומק מאה אמה ורחב מאה אמה, הרי הוא כרמלית, כדעת רבנן.

ואין להקשות על ההלכה שלפנינו, מהמשנה עירובין (ג,ג), שם נאמר שאם נתן את עירובי התחומין בבור שבכרמלית, והוא שהה בכרמלית, עירובו עירוב, למרות שהבור הוא רשות היחיד, [הטעם שעירובו עירוב, מפני שאיסור ההוצאה מכרמלית לרשות היחיד הוא מדברי חכמים, וצריך לשהות עם עירובו בבין השמשות במקום אחד, ובין השמשות מותר לעבור על איסור של דברי חכמים לצורך מצווה, ואין מערבין עירובי תחומין אלא לצורך מצווה], הרי שבור שבכרמלית הוא רשות היחיד ולא כרמלית. והתשובה על כך, שם המשנה עוסקת כשהיה הבור ריק ללא מים, ובור זה הוא רשות היחיד, ואילו ההלכה שלפנינו עוסקת כשהבור שבכרמלית מלא מים, ובור זה הוא כרמלית.

נמצא שהתברר טעמו של הרמב"ם מדוע העדיף את התוספתא ולא את הבבלי, ובור המלא מים בכרמלית הרי הוא כרמלית, כי כל מקום המלא מים הוא כרמלית, ואף בור זה כך דינו, ולא מסתבר להפוך את הבור לרשות היחיד, כמו בור ברשות הרבים או ברשות היחיד.

***

על פי העיקרון שהתברר לפנינו, יש עוד דוגמאות, לפעמים כתוספתא ולפעמים כתלמוד, ונציין את המקומות בשמותם ולא נבארם, כי יארכו הדברים מאוד.

בהלכות שבת טו,ג ביאר הרמב"ם את כל הסוגיה בעירובין צט,ב, באופן שונה מרש"י, וביאורו מסתייע מהתוספתא עירובין (ו,כג, מהדורת ר"ש ליברמן).

בהלכות שבת כו,ז קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו, ולא הזכיר הרמב"ם שהקנה תלוי בפתח כדברי התלמוד שבת קכו,א, מפני שגם בתוספתא שבת (יד,ג, מהדורת ר"ש ליברמן) לא נזכר דבר זה.