כתב הרמב"ם
בהלכות שבת ה,א:
הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו
מדליק; ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון עירובי חצרות או נטילת
ידיים לאכילה: אלא חובה. ואחד אנשים ואחד נשים, חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת.
אפילו אין לו מה יאכל – שואל על הפתחים, ולוקח שמן ומדליק את הנר: שזה בכלל עונג
שבת הוא. וחייב לברך קודם הדלקה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת –
כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים.
לשון הרמב"ם בתחילת ההלכה: "הדלקת
נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק; ולא מצוה שאינו חייב
לרדוף אחריה עד שיעשנה, ... אלא חובה". לשון זה משמעו ברור, יש מצווה
שהיא חובה, להדליק נר קודם כניסת השבת, כדי שבכניסת השבת כבר יהיה הנר דלוק. ובסוף
ההלכה נתבאר שגם חייב לברך קודם הדלקה זו. ובהלכה ג נתבאר שהמדליק צריך להדליק
מבעוד יום, קודם שקיעת החמה,
ויאמר
לאנשי ביתו קודם שתחשך הדליקו את הנר.
מאחר ומצוות הדלקת נר לכבוד שבת, היא מצווה שהיא
חובה שיש לעשותה קודם שקיעת החמה, כמו שנתבאר בהלכה ג, אם הדליק נר לכבוד שבת בשעות
הבוקר של יום שישי, אינו יכול לברך עליו. ואם היה נר דולק מבעוד יום הרבה זמן לפני
השקיעה, כלומר שהדליקו קודם פלג המנחה [=שעה ורבע קודם השקיעה] שהוא זמן מופלג קודם
השקיעה, שלא יכל לברך עליו בשעת הדלקתו, עליו לכבות אותו לפני השקיעה ולחזור להדליקו,
ובכך לקיים את מצוות חכמים שהיא חובה, ולברך עליה.
ואין לדחות את מה שכתבנו, ממה שכתב
הרמב"ם: "ואחד אנשים ואחד נשים, חייבין להיות בבתיהן נר דלוק
בשבת". וכן להלן שם (ל,ה) כתב: "וצריך לתקן ביתו מבעוד יום, לכבוד השבת;
ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך, ומיטה מוצעת – שכל אלו לכבוד שבת הן".
ונדייק מכך שעיקר החובה בהדלקת נר שבת שיהיה נר דלוק, ולא שידליקנו בפועל קודם
כניסת השבת, שהרי בהלכה ג ביאר הרמב"ם ברור, "המדליק צריך להדליק מבעוד
יום קודם שקיעת החמה", מכאן שזמן הדלקת נר שבת הוא קודם השקיעה, ואם תירצה
אמור מפלג המנחה, ולא קודם לכן. ומה שכתב הרמב"ם חייבים שיהיה בבתיהם נר
דלוק, ולא כתב חייבים להדליק נר בבתיהם, כדי ללמדנו שהחובה היא שבכניסת השבת
כבר יהיה הנר דלוק בבית, ואין חובה מיוחדת על האיש או על האישה להדליק את הנר
בעצמם, כך שאם אחד מהם מדליק הוא מוציא את השני ידי חובתו שהיתה מוטלת עליו, ואם
אחד מהם שוהה מחוץ לבית זה שבבית מוציאו ידי חובתו כמו בהלכות נר חנוכה (חנוכה
ד,יא), אלא העיקר שאחד מבני הבית יקיים מצווה זו וידליק את הנר בבית.
אילו רצה הרמב"ם לרמוז לנו שעיקר מצוות
הדלקת נר שבת היא שיהיה נר דלוק בבית, הוא היה צריך לפתוח את הפרק במילים אלו,
"אחד אנשים ואחד נשים, חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת", המבטאות את
עיקר הגדרת המצווה. אולם ממה שפתח הרמב"ם במילים "הדלקת נר בשבת אינה רשות,
אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק", משמע שיש מצווה להדליק. ובהלכה ג נתבאר, שהמדליק,
בין אם הוא האיש או האישה או אחד מבני הבית, ידליק קודם השקיעה, משמע שלא ידליק משעות
הבוקר, אלא סמוך לשקיעה, ואם תירצה אמור מפלג המנחה.
היוצא מכך, צריך להקפיד שלא ידליקו חרש שוטה
וקטן או גוי את הנר, אלא גדול שהוא מחוייב במצוות שיכול לברך על הדלקת הנר, כפי
תקנת חכמים. ואף שבדיני הדלקת נר שבת לא כתב הרמב"ם שאם הדליקו חרש שוטה וקטן
או גוי לא יצא ידי חובתו, כמו שכתב בהלכות חנוכה (ד,ט), כך הדין.
דברינו שלא כדברי מהר"י קאפח
(הערה ה), הרב צדוק, אורה ושמחה, ובאר שרים או"ח ב עמ' תצח, שכתבו
בדעת הרמב"ם שאם הדליק את הנר מבעוד יום, אינו צריך לכבות אותו ולשוב
להדליקו, ודייקו זאת מלשון הרמב"ם "נר דלוק". אלא ביארנו את
הרמב"ם כדעת הרמ"א שכתב (רסג,ד) שיכבה את הנר ויחזור וידליקנו לכבוד
שבת. וכך היא דעת ילקוט יוסף (קיצוש"ע רסג,מט)].
וראה בדברי הטור (סי' רסג) שכתב, שמי שסובר
שאם הדליק את הנר מבעוד יום אינו צריך לכבותו ולחזור להדליקו, סובר שמצוות הדלקת
נר שבת היא כמו שמצאנו בהלכות שחיטה (יד,ז), שיש מצווה לברך על כיסוי הדם, אולם אם
הרוח כיסתה אינו צריך לכסות וממילא לא יברך. מכאן שייתכן שתהיה מצווה שחייבים לברך
עליה, אולם אם נעשתה המצווה לא יברך עליה.
וראה בילקוט יוסף (שבת, כרך א,
רסג,לט הערה נז), שכתב שהרמב"ם מלמדנו במילים "נר דלוק", שאם כבה
נר השבת קודם השבת, צריך לחזור ולהדליקו קודם השבת, שלא כמו בנר חנוכה שאם כבה הנר
אחר שהדליקו אינו צריך לחזור ולהדליקו (חנוכה ד,ה), ודיוקו נכון.
היוצא מכך, נר אחד
מספיק לכולם, לכן כשמתארחים אצל אחרים, אין חובה על כל אישה נשואה להדליק בעצמה,
ודי בנר שהדליק בעל הבית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה