ביאור המקורות
להגדרת רשות הרבים
במאמר הבא, נבאר
בעז"ה את דברי הרמב"ם בהלכות שבת (יד,א), בהגדרת רשות הרבים, ורשות
היחיד. הגדרת רשות הרבים שנזכרה בדברי הרמב"ם, הוקשתה בעיני המפרשים, מפני
שלכאורה מה שכתב הרמב"ם אינו תואם את התלמוד, וגם נמצאו תיקוני נוסח בהגדרה
זו, וגם נחלקו המפרשים בביאור ההלכה, כך שדברי הרמב"ם סתומים ועמומים.
***
הגדרת
רשות הרבים
הגדרת רשות הרבים. רמב"ם
הלכות שבת (יד,א):
"איזו
היא רשות הרבים - מדברות ויערים ושדות, ודרכים המפולשין להן: ובלבד שיהיה
רוחב הדרך שש עשרה אמה, ולא תהיה עליו תקרה".
היוצא מההלכה, רשות
הרבים נמצאת מחוץ לעיר, כמו שהדגים הרמב"ם, מדברות ויערים ושדות, וכן דרכים
המובילות ממדבר למדבר, או מיער לשדה, וכדומה. אבל בתוך העיר לכאורה אין רשות
הרבים.
דבר זה נכפל בדברי
הרמב"ם גם בהלכות עירובין (א,ד) וזה לשונו שם:
"מפני מה
תיקן שלמה דבר זה [=עירובי
חצרות ושיתופי מבואות]: כדי שלא יטעו ויאמרו, כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות
המדינה [=העיר] ושווקיה, ולהכניס
מהם לחצרות – כך מותר להוציא מן המדינה [=העיר] לשדה, ולהכניס מן השדה
למדינה [=לעיר]; ויחשבו שהשווקים
והרחובות, הואיל והן רשות לכול, הרי הן כשדות וכמדברות, ויאמרו שהחצרות בלבד,
הן רשות היחיד; וידמו שאין ההוצאה מלאכה, ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות
הרבים".
היוצא מההלכה בהלכות עירובין,
החצרות ורחובות העיר ושווקיה נחשבים רשות היחיד, ורק מחוץ לעיר בשדה ובמדבר נחשב רשות
הרבים.
כאן המקום לבאר, את מה
שכתב הרמב"ם כהגדרת רשות הרבים, מדברות ויערות ושדות. מדברות שעליהם
מדבר הרמב"ם, הם מדברות הקרובים ליישוב, שהשיירות העוברות מעיר לעיר עוברות
בהם, ולפיכך הם נחשבים כרשות הרבים. גם יערות שעליהם מדבר הרמב"ם, הם יערות
הקרובים ליישוב, בזמנם בני אדם היו צריכים לחטוב עצים לצורך בישול אוכל, והיו הרבה
בני אדם מצויים ביער, אולם אין ההלכה עוסקת ביער עבות מרוחק ושומם. שדות שעליהם
מדבר הרמב"ם, הם שטחי מרעה בלתי חרושים הסמוכים לעיר, והרבה בני אדם רועים שם
את צאנם. יש להבחין בין שדה, לבין בקעה שהיא כרמלית (הלכות שבת יד,ד), מפני שבקעה
היא שדה חרוש וזרוע, וכך פירש הרמב"ם בפה"מ טהרות (ו,ה), ואין הרבים
מצויים בה, מה שאין כן שדה, הוא שטח מרעה שהרבים מצויים בו, וכך פירש הרב קאפח
בהערותיו על משנ"ת (פרק יד הערה ט), וכך פירש אורה ושמחה בעקבותיו.
***
הגדרת
רשות היחיד
נעבור כעת להגדרת רשות היחיד. רמב"ם הלכות
שבת (יד,א):
"ואי
זו היא רשות היחיד – תל [=ערמת עפר]
שגבוה עשרה טפחים, ורחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יתר על כן; וכן חריץ [=חפירה
באדמה] שהוא עמוק
עשרה, ורחב ארבעה על ארבעה או יתר על כן; וכן מקום שהוא מוקף ארבע מחיצות, גובהן
עשרה וביניהן ארבעה על ארבעה או יתר על כן, אפילו יש בה כמה מילין [מיל=קילומטר], אם הוקף לדירה כגון מדינה [=עיר] המוקפת חומה שדלתותיה ננעלות
בלילה;
ומבואות שיש להן שלושה כתלים, ולחי ברוח רביעית; וכן חצר [=רחבה לפני הבית] ודיר [=מכלאת צאן בעיר] וסהר [=מכלאת צאן בשדה], שהוקפו לדירה [=הוקפו כדי
שגם הרועה ידור בהם]:
כולן, רשות היחיד גמורה הן".
היוצא מהלכה זו, כדי להפוך את רחובות העיר
לרשות היחיד, צריך שתהיה העיר מוקפת חומה, ויהיו דלתותיה ננעלות בלילה.
ואם ישאל השואל: מדוע צריך שתהיה העיר מוקפת חומה?
מדוע אין די לעשות לה ברוח הרביעית לחי או קורה או צורת הפתח כמו במבוי (ראה הלכות
שבת יז,ב-ג)? ועוד, מדוע צריך שיהיו דלתותיה ננעלות בלילה? תשובה: מאחר ויש בעיר הרבה
דיירים, הנכנסים אליה ויוצאים ממנה, כמו כן יש בה הרבה רחובות שיש בהם שש עשרה אמה,
שרבים עוברים ושבים בהם, שהם רשות הרבים, בכדי לעשותה כרשות היחיד, צריך לעשות מעשה
ניכר שיבדיל אותה מרשות הרבים, והוא שיהיו דלתותיה ננעלות בלילה. וכך כתב בבית הבחירה
למאירי (עירובין ו,ב), ובחידושי המאירי שם (עמ' לה), וכך כתב ביד פשוטה, וכך כתב אורה
ושמחה בפרק שלפנינו [אולם בפרק יז,י כתב אחרת].
אם נשים לב, ניווכח שההבנה שהבנו בתחילה נסתרה.
כשקראנו בתחילה את הגדרת הרמב"ם לרשות הרבים, הבנו, שרשות הרבים נמצאת רק
מחוץ לעיר, כגון מדברות יערים ושדות, ואילו כעת כשקראנו את הגדרת הרמב"ם
לרשות היחיד, אנו מבינים, שגם בעיר יש רשות הרבים, וכל רחוב ראשי שיש בו שש עשרה
אמה מוגדר כרשות הרבים, וכן שוק שהרבים מהלכים בו מוגדר כרשות הרבים [בנוגע למבוי
ראה בהמשך], ולפיכך כדי להפוך את העיר לרשות היחיד, צריך שתהיה העיר מוקפת חומה,
ויהיו דלתותיה ננעלות בלילה. כאשר רוצה להכשיר מבוי סתום שהוא כרמלית, די בלחי או
קורה, ואם הוא מבוי מפולש שגם הוא כרמלית, יעשה לו בצד אחד גם צורת הפתח, כמו
שנתבאר בהלכות שבת (יז,א-ג), אולם כאשר רוצה להכשיר את רשות הרבים, לא די בהם,
מפני שאין רשות הרבים ניתרת בלחי או קורה, ואם רוצה להכשיר את כל העיר, צריך שתהיה
מוקפת חומה וינעלו דלתותיה בלילה.
ואם ישאל השואל, סוף סוף, מה נעשה עם הגדרת
הרמב"ם לרשות הרבים, והרי הרמב"ם כתב בבירור, בשני מקומות, גם בהלכות
שבת וגם בהלכות עירובין, שרשות הרבים נמצאת מחוץ לעיר! תשובה: ההלכה בהלכות
עירובין תסייענו להבין, שבדעתו של הרמב"ם, עיר היא מוקפת חומה, ולא יניחוה אנשי
העיר להיות מקום האסור בטלטול בשבת, אלא יכשירוה כולה על ידי חומה ודלתותיה ננעלות
בלילה (ראה גם עירובין א,א), וגם אם לא יכשירוה כולה, יכשירו בה כמה מבואות וחצרות,
על ידי לחי או קורה וצורת הפתח, ולפיכך לא שייך להגדיר את העיר כרשות הרבים,
ולפיכך הגדיר הרמב"ם את רשות הרבים כנמצאת מחוץ לעיר, מפני שמחוץ לעיר לעולם
יהיה רשות הרבים, ולא יהפכו בני העיר את מחוץ לעיר לרשות היחיד לעולם, והיא הגדרה
ברורה וקבועה. אולם מעולם לא חשב הרמב"ם להכחיש את הדבר הברור, שרחוב ראשי
בעיר שאין בה חומה, שרבים מהלכים בו, ויש בו רוחב שש עשרה אמה, הוא רשות הרבים,
שהרי כמות האנשים העוברים בו מרובה מכמות האנשים העוברים מחוץ לעיר במדבר בשדה
וביער, וכפי שמוכח מהגדרת הרמב"ם לרשות היחיד, שצריך להתירה על ידי חומה
ודלתותיה ננעלות בלילה, ואין די בלחי או קורה וצורת הפתח.
***
אליבא דאמת, הרמב"ם בפה"מ שבת כתב במפורש,
שכל הרחובות המפולשים שבתוך העיר שיש ברוחבם שש עשרה אמה ואינם מקורים, נחשבים
כרשות הרבים. וזה לשונו בפה"מ שבת (טז,א): "ומבוי זה שקראו מפולש, אינו
מפולש משני צדדים לפי שהוא רשות הרבים בלי ספק". נמצא שהדברים נכתבו
במפורש, ואין צורך להסתמך רק על דיוקים.
***
כאן ראוי לבאר, שאין להשוות את ההלכה בפרק (יד,א),
שביארה כיצד יהפוך את כל העיר לרשות היחיד, להלכה בפרק (יז,י):
"שני
כתלים ברשות הרבים, והעם עוברים ביניהם – כיצד מכשיר ביניהם: עושה דלתות מכאן ודלתות
מכאן, ואחר כך ייעשה ביניהם רשות היחיד. ואינו צריך לנעול הדלתות, אבל צריך שיהיו
ראויות להינעל; היו מושקעות בעפר, מפנה אותן ומתקנן להינעל. אבל צורת פתח, או לחי
וקורה – אינן מועילין בהכשר רשות הרבים".
ביאור ההלכה בפרק יז': אדם שהיו לו שתי בתים
בשני צידי רשות הרבים, כגון שהיה בית אחד בצד מזרח של רשות הרבים, ובית שני בצד מערב,
והיו הכותלים של הבתים עומדים משני צידי רשות הרבים, והעם עוברים ביניהם, ורצה לעשות
את המקום שבין שני הכותלים כרשות היחיד – עושה דלתות ברשות הרבים בצד צפון, וכן דלתות
ברשות הרבים בצד דרום, ובאופן זה ייעשה המקום שבין הבתים כרשות היחיד. ואינו צריך לנעול
את הדלתות, אבל צריך שיהיו ראויות להינעל. והטעם שאין להשוות את ההלכה בפרק יז'
להלכה בפרק יד', מפני שבפרק יז' מדובר שרוצה להכשיר רק מקום קטן ברשות הרבים, כלומר
רחוב אחד, ודי לו בהיכר זה, מה שאין כן בפרק יד' רוצה להכשיר את כל העיר, וצריך לעשות
מעשה ניכר כדי לעשותה רשות היחיד, שיהיו דלתותיה ננעלות בלילה במציאות.
גם מהלכה זו מוכח שיש רשות הרבים בתוך העיר,
שהרי היא עוסקת בשני כתלים הנמצאים ברשות הרבים ורצה לעשות את השטח שביניהם כרשות
היחיד, כלומר שהוא רוצה לטלטל מבית הנמצא בצד אחד של רשות הרבים, לבית הנמצא בצד השני, מכאן שדרך הנמצאת
בתוך העיר היא רשות הרבים. וכך מוכח מהתלמוד עירובין (ו,ב) שהוא המקור להלכה זו,
שאבולי דנהרדעא, כלומר פתחי העיר נהרדעא, שיש להם דלתות, די שיהיו אותן דלתות
ראויות להינעל, כדי להתיר לטלטל ביניהן. מכאן שההלכה עוסקת ברשות הרבים שבתוך העיר
כדרכו של עולם, ולא במי שבנה שני כתלים באמצע המדבר.
***
דיני
מבוי
כעת צריכים אנו לבאר את דין המבוי, האם יש בו
רוחב שש עשרה אמה או לא. כמו כן, צריכים אנו לבאר מה ההבדל בין מבוי מפולש הפתוח
משני צדדיו לרשות הרבים, שהוא כרמלית, וניתר בלחי או קורה מצד אחד וצורת הפתח מהצד
השני, ובין רשות הרבים, שהיא אינה ניתרת בלחי או קורה וצורת הפתח, אלא צריך לעשות
חומה ודלתותיה ננעלות בלילה.
דיני מבוי נזכרו ברמב"ם בהלכות שבת פרק
יז', ושם נזכרו שני סוגי מבואות. א- מבוי סתום, הסגור בכתלים משלושה צדדים, ופתוח
ברוח הרביעית לרשות הרבים, הכשרו בלחי או קורה ברוח הרביעית. ב- מבוי מפולש הפתוח
משני צדדיו לרשות הרבים, הכשרו בצורת הפתח מצד אחד, ולחי או קורה מהצד השני. מבוי
סתום נקרא בלשוננו רחוב ללא מוצא, שפתוחים אליו חצרות, ולכל חצר פתוחים בתים,
ואילו מבוי מפולש הוא רחוב צדדי הפתוחים אליו חצרות ובתים, אולם הוא אינו מקום
מעבר ראשי כמו רשות הרבים, אלא בעיקרו הוא משמש לתושבי האזור ואורחיהם.
המ"מ מבאר בהלכות שבת (יז,ג), שמבוי מפולש
שבו עוסקת ההלכה שהוא כרמלית, הוא מבוי שאין בו רוחב שש עשרה אמה, אולם מבוי מפולש
שיש בו רוחב שש עשרה אמה, הוא רשות הרבים גמורה. והנה, המעיין בהלכות שבת פרק יז' הלכות
יד' כא', יראה שהרמב"ם מביא דוגמאות של מבואות, שיש בפתח המבוי רוחב עשרים אמה
או מאה אמה. על כורחנו, על פי דברי המ"מ הנ"ל, ההלכות שם עוסקות במבוי סתום,
אבל מבוי מפולש הרחב שש עשרה אמה הוא רשות הרבים ולא כרמלית, ואין בו את דיני
המבוי. נמצאנו למדים, מבוי שאינו מפולש, אף שיש בו רוחב שש עשרה אמה הוא כרמלית, ועל
מבוי זה דיבר הרמב"ם בהלכה (יד,ד) וכן בפרק יז' בהלכות יד' כא'. ואילו מבוי מפולש,
אם אין ברוחבו שש עשרה אמה הוא כרמלית, ואם יש ברוחבו שש עשרה אמה הוא רשות הרבים,
וכפי כתב הרמב"ם בפה"מ שבת (טז,א): "ומבוי זה שקראו מפולש, אינו
מפולש משני צדדים לפי שהוא רשות הרבים בלי ספק".
בנוגע להבדל בהגדרה, מתי נגדיר רחוב מפולש
כמבוי ומתי נגדיר אותו כרשות הרבים, אם הוא רחוב מפולש שבתים וחצרות פתוחים לתוכו
תהיה הגדרתו מבוי מפולש, ואם הוא רחוב מפולש שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו תהיה
הגדרתו רשות הרבים. וכאמור, מבחינה הלכתית גם המבוי המפולש נחשב כרשות הרבים.
וכשרוצה להכשיר את כל העיר שיש בה מבואות מפולשים ושאינם מפולשים ורחובות שהם רשות
הרבים, צריך להכשיר אותה על ידי חומה ודלתות הננעלות בלילה.
***
ביאור
המקורות להגדרת רשות הרבים
לאחר שביארנו את מכלול ההלכות, נעבור לדון במקורות
הרמב"ם להגדרת רשות הרבים, כי מקור הלכה זו עמום, וגם יש בהלכה תיקוני נוסח, שנעשו
במטרה להשוות את ההלכה למקורות.
לשון התלמוד הבבלי שבת (ו,א): "ואיזו היא
רשות הרבים - סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין". לשון הירושלמי שבת (א,א):
"ואי
זהו רשות הרבים גמורה. איסטרטייא ופלטיא ומדבר ומבואות המפולשין".
סרטיא היא דרך המיועדת למהלך
הרבים מעיר לעיר. פלטיא היא רחבה גדולה שיש בה שוק גדול, כך פירשו רש"י
והערוך. מבואות המפולשין, הם מבואות הנמצאים בתוך העיר, שיש בהם רוחב שש
עשרה אמה, כך פירש רש"י.
כאשר קרא הרמב"ם את דברי התלמוד, הוא ראה
שסרטיא היא רשות הרבים, כלומר דרך המובילה מעיר לעיר היא רשות הרבים. גם פלטיא
כלומר רחבת השוק, היא אינה מקום הנמצא בתוך העיר בין הבתים, אלא היא ממוקמת במקום
מוגדר, בצידי העיר או באמצעה, אולם אין בני אדם דרים שם, כמו בשאר רחובות העיר.
כיוון שכן, החליט הרמב"ם להגדיר את רשות
הרבים כמקום הנמצא מחוץ לעיר, בעקבות התלמוד, שגם הוא כך הגדיר. ואז כתב
הרמב"ם "איזו היא רשות הרבים - מדברות ויערים ושדות, ודרכים
המפולשין להן". נוסח זה של ההלכה שכתבנו הוא נוסח כ"י תימן, כך נמצא ברוב
כ"י תימן, חוץ משני כ"י תימנים, שבהם נמצא תיקון לנוסח זה, וכפי שנבאר
בהמשך.
הדוגמא הראשונה שכתב הרמב"ם לרשות הרבים,
היא מדבר; דוגמה זו לא נזכרה בתלמוד בדף (ו,א), אולם בדף (ו,ב) הובאה ברייתא שבה
נזכר שמדבר הוא רשות הרבים, וגם בירושלמי (א,א) היא כן נזכרה. אמנם בבבלי הקשו בין
הברייתא שהובאה בדף ו' עמוד א' שם לא נזכר שמדבר הוא רשות הרבים, לבין הברייתא
שהובאה בדף ו' עמוד ב' שם נזכר שמדבר הוא רשות הרבים, ותירצו שמדבר בזמן הזה אינו
כרשות הרבים וזהו האמור בעמוד א', ואילו מדבר בתקופת המדבר דינו כרשות הרבים וזהו
האמור בעמוד ב', וכך פירש רש"י. [וזה לשון התלמוד: ולחשוב נמי מדבר, דהא תניא:
איזו היא רשות הרבים - סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר! - אמר אביי:
לא קשיא, כאן - בזמן שישראל שרויין במדבר, כאן - בזמן הזה]. אולם הרמב"ם לא
קיבל חילוק זה להלכה, שהרי בירושלמי לא נזכר חילוק זה, אלא נזכר בסתם, שמדבר הוא
רשות הרבים, וכך פסק הרמב"ם; וכפי שביארנו, מדובר במדבר הסמוך ליישוב,
והשיירות מצויות בו, ולא מסתבר לעשותו ככרמלית, כאשר במציאות הרבה בני אדם מהלכים
בו, אלא מדבר הוא רשות הרבים.
[בסוגריים נעיר, שראב"ם בשו"ת ברכת
אברהם, סימן טו, ביאר את דברי התלמוד בצורה שונה מפירוש רש"י שכתבנו, ובזמן שישראל
חונים במדבר והיו מחנותיהם סדורין בו והוא מקום דירתן היה לגבן כמו בקעה ושדה ומאי
דדמי להו [וזהו האמור בברייתא בדף ו' עמוד א', שלא נזכר בה שמדבר הוא רשות הרבים],
ובזמן הזה שאין ישראל דרין בו אלא כל מי שירצה מהלך ועובר בתוכו בלבד הוא רשות הרבים
[וזהו האמור בברייתא בדף ו' עמוד ב', שנזכר בה שמדבר הוא רשות הרבים]. ע"כ
ראב"ם. ולא ביארנו כמותו, מפני שלשיטתו מקום שדרים בו הרבה בני אדם, דינו כמו
בקעה ושדה שהם כרמלית, ורק מקום שלא דרים בו בני אדם הוא רשות הרבים. אולם דבר זה
לא מסתבר, ואדרבה, עיר שדרים בה הרבה בני אדם, רק הבתים והחצרות הם רשות היחיד,
ואילו שאר רחובות העיר הם רשות הרבים, כיוון שכן מדוע רחבי המדבר בזמן שהיו ישראל
שרויים בו לא היה רשות הרבים, כמו רחובות העיר. ומה שהשווה לבקעה שהיא כרמלית,
בבקעה לא מצויים הרבה בני אדם, ולפיכך היא כרמלית ולא רשות הרבים, ודבר זה אינו
מתאים למצב שהיה בזמן שהיו ישראל במדבר. ומחמת שאלות אלו לא ביארנו כמותו. אלא
הרמב"ם פסק כסתמות הירושלמי, ולא כחילוק הבבלי, וכסתמות הברייתא שהובאה בדף
ו,ב].
מאחר שהזכיר הרמב"ם מדבר, הוא הזכיר גם יערים
ושדות, כדוגמאות לרשות הרבים מחוץ לעיר, מפני שהרבים מצויים בהם כמו במדבר, ולא מסתבר
לכתוב כדוגמה לרשות הרבים מחוץ לעיר, רק מדבר. וכן מצאנו בתורה שאנשים מצויים ביער
לחטוב עצים, ומסתבר שהיער הוא רשות הרבים. וכן מצאנו בעשיו שהיה איש שדה, נמצא
שבני אדם מצויים בשדה, ומסתבר שהשדה הוא רשות הרבים. ואז סגנן הרמב"ם, איזו
היא רשות הרבים - מדברות ויערים ושדות.
בנוגע למבואות המפולשים, הרמב"ם ראה לנכון
שלא לכותבם כהגדרה העיקרית לרשות הרבים, מפני שמבוי ניתר בלחי או קורה ובצורת
הפתח, ואילו רשות הרבים אינה ניתרת בכך, אלא בדלתותיה ראויות להינעל בלילה כשבא
להכשיר רחוב אחד (שבת יז,י), או דלתותיה ננעלות בלילה כשבא להכשיר את כל העיר (שבת
יד,א). אולם כפי שכתבנו לעיל, הרמב"ם אינו חולק מבחינה עקרונית על כך שמבוי
מפולש הוא רשות הרבים, וכפי שכתב בפה"מ שבת (טז,א).
ומה שכתב הרמב"ם ודרכים המפולשים להם, ביאורו,
דרכים מחוץ לעיר המובילים ממדבר למדבר, ומשדה ליער, וכדומה. אולם פשוט וברור שגם
רחובות מפולשים בתוך העיר שיש בהם את תנאי רשות הרבים, כלומר שהם רחבים שש עשרה
אמה ואינם מקורים, הם רשות הרבים.
מה שכתבנו עד כעת, הוא נוסח מהדורה ראשונה של
הרמב"ם, והוא הנוסח המופיע ברוב כתבי יד תימן. אולם השואלים לא שקטו, וטענו
לרמב"ם מדוע השמטת פלטיא, כלומר רחבת השוק, שנזכר בתלמוד! ואז הוסיף
הרמב"ם, "איזו היא רשות הרבים - מדברות ויערים ושדות ושווקים,
ודרכים המפולשין להן". נוסח זה מופיע בשני כ"י תימנים, כפי שהובא
ברמב"ם פרנקל בילקוט שינויי נוסחאות, ובעוד כ"י ספרדים, ובדפוסים
קדמונים. [בסוגריים נעיר, שמכאן הוכחה שכתבי יד תימן אינם כוללים בתוכם רק נוסח
מהדורה ראשונה של הרמב"ם כפי שטוענים, אלא יש כתבי יד תימנים, שכבר עודכנו
בתיקוני הרמב"ם. אולם תיקונים שנעשו באחרית ימיו של הרמב"ם כשתש כוחו,
לא מופיעים בכתבי יד תימן כלל, וחלק מאותם תיקונים מאוחרים שיבוש הם ולא תיקון,
כפי שביארנו במקום אחר, כך שכתבי יד תימן ניצולו מכך. אולם יש תיקונים נצרכים שעשה
הרמב"ם כשהיה בכוחו ועיונו, שאינם מופיעים בכ"י תימן, וצריך לתקן את
נוסח הרמב"ם מכ"י ספרדים, שהיו במקומו של הרמב"ם].
לאחר תיקון זה, ננסה לברר, מה פסק הרמב"ם
מהתלמוד. סרטיא, כלומר דרך המובילה מעיר לעיר, פסק הרמב"ם באומרו
ודרכים המפולשים להם. פלטיא, כלומר רחבת השוק, פסק הרמב"ם באומרו
ושווקים. מדבר שנזכר בירושלמי בפשיטות, ובברייתא בבבלי שבת (ו,ב), פסק
הרמב"ם בצורה מוחלטת, וכפי הירושלמי, והוסיף לו יערים ושדות. אולם
מבואות המפולשים כפי פירוש רש"י, כלומר מבואות שיש בהם רוחב שש עשרה אמה,
הנמצאים בתוך העיר, לא כתב הרמב"ם במפורש, אולם כתבו בפה"מ שבת (טז,א).
בהלכה זו, כתב ראב"ם, בנו של הרמב"ם,
עוד תיקון נוסח; יש למחוק שדות, ולהכניס שווקים; תיקון זה כתבו ראב"ם
בשו"ת ברכת אברהם, סימן טו, אולם הוא לא מופיע בכתבי היד. וזו היא גירסת
ראב"ם: "איזו היא רשות הרבים - מדברות ויערים ושווקים, ודרכים
המפולשין להן". אולם המעיין יווכח שתיקון זה קשה, שהרי בהלכות עירובין (א,ד)
כתב הרמב"ם במפורש, ששדות ומדברות הם רשות הרבים, כך שאם מתקנים בהלכות שבת
(יד,א), צריך לתקן גם בהלכות עירובין (א,ד), וכך העירו ברמב"ם פרנקל בשולי
הגיליון [במקורות וציונים], ולכך רמזנו על איכות התיקונים שנעשו באחרית ימיו של
הרמב"ם.
***
האם
צריך שיעברו שישים רבוא
בשולי הדברים, נעיר על שיטות של ראשונים
ומפרשים, שביארנו את שיטת הרמב"ם, שלא כדבריהם.
מפורסמת היא שיטתם של רש"י ותוספות ועוד
ראשונים, הסוברים שאחד מתנאי רשות הרבים שיעברו בה שישים רבוא, כמו יוצאי מצרים;
ככל הנראה רש"י דייק זאת מסרטיא, שהיא דרך מעבר לרבים מעיר לעיר, וכן ממה
שתירץ התלמוד (שבת ו,א), שכשהיו ישראל במדבר היה המדבר רשות הרבים, מכאן שצריך
שתהיה דרך שיש בה שישים רבוא, כדי לעשותה רשות הרבים. אולם בדברי הרמב"ם לא
נזכר תנאי זה, וכפי שהעיר המ"מ (יד,א), אף הרמב"ן והרשב"א, סוברים
כשיטת הרמב"ם.
שני
פתחים מכוונים זה מול זה
הכסף משנה כתב בהלכות שבת (יד,א): "ומשמע לי,
דהא דבעינן [=מה שהצרכנו] שיהו דלתותיה ננעלות בלילה, דוקא בשיש לה שני פתחים זה כנגד
זה, שנמצא מדינה [=עיר] זו מפולשת משער לשער, שאם אין לה אלא פתח אחד, מה צורך שינעלו
בלילה, בלאו הכי רה"י כדין כל חצרות שבעולם, דלא מצרכינן שיהו דלתותיהם ננעלות
בלילה, וכן נראה מדברי רש"י בריש עירובין". (ע"כ כס"מ) ולא ביארנו
את דברי הרמב"ם כשיטתו, משום שדבר זה לא נזכר בדברי הרמב"ם, ויש הבדל רב
בין חצר שנכנסים אליה רק תושבי החצר ואורחיהם, והיא רשות היחיד, לבין עיר שנכנסים אליה
אנשים שונים ממקומות שונים, ולפיכך צריך שיהיו דלתותיה ננעלות בלילה, אף אם אין בה
שני פתחים מכוונים זה כנגד זה. ובמרכבת המשנה חלמא הקשה על הכס"מ, שהרי מבוי
עקום תורתו כמפולש (שבת יז,ג), כלומר מבוי העשוי כדוגמת האות ר', ואין פתחיו
מכוונים זה מול זה, דינו כמבוי מפולש, שפתחיו מכוונים זה מול זה, מכאן שאין עדיפות
למה שהפתחים מכוונים זה מול זה.
דלתותיה
ננעלות בלילה
מרכבת המשנה חלמא, כתב בהלכות שבת (יד,א):
"מה שכתב רבנו שדלתותיה ננעלות בלילה, לאו דוקא, דהוא הדין בראויות לנעול אף על
פי שאינן ננעלות כדלקמן פי"ז ה"י עיין שם". (ע"כ מהרמ"ח)
אולם כבר ביארנו שאין להשוות את ההלכה בפרק יז', שצריך שיהיו הדלתות ראויות להינעל,
להלכה בפרק יד', שצריך שיהיו הדלתות ננעלות בלילה; מפני שההלכה בפרק יז' עוסקת, שמכשיר
רק מקום קטן ברשות הרבים, ודי לו בהיכר זה; מה שאין כן ההלכה בפרק יד' עוסקת,
שרוצה להכשיר את כל העיר, וצריך לעשות מעשה ניכר כדי לעשותה רשות היחיד, שיהיו דלתותיה
ננעלות בלילה. וכך כתבו בביאור שיטת הרמב"ם, בבית הבחירה למאירי (עירובין ו,ב),
ובחידושי המאירי שם (עמ' לה), וכך כתב ביד פשוטה (יז,י), וכך כתב אורה ושמחה (יד,א).
***
תקציר
הדיון בביאור המקורות
בתלמוד הובאו דוגמאות לרה"ר:
1- סרטיא.
2- פלטיא.
3- מבואות המפולשין.
ויש מקורות שכתוב בהם גם 4- המדבר.
סרטיא- הוא דרך ראשית המובילה מעיר לעיר.
פלטיא- הוא רחבת השוק.
מבואות המפולשין- הוא מבוי הפתוח משני צדדיו לרה"ר,
לדרך ראשית, שיש בו רוחב שש עשרה אמה.
מדבר- כמשמעו.
היוצא מהתלמוד, רשות הרבים קיימת גם בתוך העיר וגם
מחוצה לה, סרטיא היא מחוץ לעיר, מדבר הוא מחוץ לעיר, פלטיא הוא בתוך העיר, ומבואות
המפולשין הוא בתוך העיר.
כאשר בא הרמב"ם לכתוב את ההגדרה של רשות
הרבים, באופן עקבי הוא הגדיר רשות הרבים מחוץ לעיר, כך נהג הרמב"ם גם בפה"מ
שבת (א,א) וגם במשנ"ת (יד,א). הוא הזכיר מדבר, והרחיב עם עוד דוגמאות, יערים ושדות,
וגם הזכיר דרכים המובילות למקומות אלו.
לאחר מכן, תיקן הרמב"ם במשנ"ת והוסיף
שווקים. אולם מבואות המפולשין לא הזכיר הרמב"ם בדבריו במשנ"ת, אולם כתבו
בפה"מ שבת (טז,א).
העיון מלמד, שפשוט וברור בדעת הרמב"ם,
שרחוב מפולש הנמצא בעיר נחשב כרשות הרבים. כך מוכח מהלכות שבת (יד,א) שכדי להפוך
את רחובות העיר לרשות היחיד צריך שדלתותיה ינעלו בלילה, ולא די להכשירה בלחי או
קורה וצורת הפתח כמו מבוי, מפני שאי אפשר להכשיר רשות הרבים בכך. וכך מוכח מהלכות
שבת (יז,י) שכדי להפוך רחוב אחד בעיר שהוא רשות הרבים, לרשות היחיד, צריך להעמיד
בשני קצותיו דלתות הראויות להינעל בלילה, ולא די להכשירו בלחי או קורה וצורת הפתח
כמו מבוי. וכך כתב הרמב"ם במפורש בפה"מ שבת (טז,א).
והסיבה שהרמב"ם במשנ"ת באופן עקבי הגדיר
רה"ר מחוץ לעיר, מפני שמחוץ לעיר הגדרת רה"ר היא קבועה ומוחלטת, ואילו בתוך
העיר ההגדרה אינה מוחלטת וקבועה, ואם יש לעיר חומה אינה רה"ר, ואם עשו למבואות
העיר לחי או קורה וצורת הפתח אינם רה"ר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה