מצוות עשה לקדש את השבת בדברים, בקידוש או בתפילה?

כתב הרמב"ם בהלכות שבת, פרק כט' הלכה א': "מצות עשה מן התורה, לקדש יום השבת בדברים – שנאמר "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ,ז), כלומר זוכרהו זכירת שבח וקידוש; וצריך לזוכרהו בכניסתו, וביציאתו – בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה".

המעיין בסוגיה זו, של קיום מצוות עשה מהתורה, לקדש את יום השבת בדברים, יראה שיש במקורות סתירה. יש מקורות שמהם מוכח ברור שקיום המצוות עשה מהתורה, לקדש את יום השבת בדברים, הוא דוקא בברכת הקידוש הנאמרת על כוס יין. ולעומתם יש מקורות, שמהם מוכח ברור, שיצא ידי חובת המצווה מהתורה, כבר בתפילת ערבית של ליל שבת.

להלן המקורות שמהם מוכח שקיום המצוות עשה הוא בברכת הקידוש. מכילתא (שמות כ,ח), כפי שהביאה הרמב"ם בספר המצוות (עשין קנה), "זכור את יום השבת לקדשו, לקדשו בברכה", פשטות לשון המכילתא, שבברכת הקידוש יוצא ידי חובת המצוות עשה מהתורה. וכך משמע משגרת לשון הרמב"ם בהלכות שבת פרק כט', שכתב בהלכה א', שצריך לזכור את יום השבת בכניסתו [של יום שבת] בקידוש, ובהלכה ב' הובא נוסח הקידוש, משמע שבאמירת נוסח זה מקיים את המצוות עשה. וכך כתב הצל"ח [הוא בעל הנודע ביהודה] בסוגיה במסכת ברכות (לג,א, ד"ה בתחילה קבעוהו בתפילה), שיש להבחין בין קידוש להבדלה, ובקידוש עיקר התקנה היתה על הכוס, ואילו בהבדלה עיקר התקנה היתה בתחילה בתפילה. ולפיכך בהלכה ו' הרמב"ם הזכיר, "ואף על פי שהבדיל בתפילה, צריך להבדיל על הכוס", ולא הזכיר משפט זה בקידוש, מפני שרק בהבדלה שמזכיר את כל נוסח ברכת ההבדלה בתפילה, כפי שהיתה התקנה בתחילה להבדיל בתפילה, משפט זה ראוי להיאמר, אבל בקידוש, שלא נתקן מתחילה לאומרו בתפילה, אלא על הכוס, ואין אומרים את נוסח ברכת הקידוש בתפילה, אין משפט זה ראוי להיאמר. היוצא מדבריו שתיקנו חכמים לומר את ברכת הקידוש על הכוס, ובברכה זו מקיים את המצוות עשה מהתורה לקדש את יום השבת בדברים. ועל פי זה נבין מדוע לא תיקנו חכמים להזכיר יציאת מצרים בתפילה, כמו שתיקנו בקידוש, מפני שעיקר תקנתם היתה שיקיים את המצוות עשה מהתורה בברכת הקידוש, ולא בתפילה.

לעומת מקורות אלו, מדברי התלמוד ברכות (לג,ב) משתמע, שהמצווה עשה לקדש את יום השבת בדברים, היא בכל לשון שמשתמע ממנו קדושת השבת, ואם הזכיר בתפילה לשון של קדושת השבת, יצא ידי חובת המצוה של התורה. וזה לשון התלמוד ברכות (לג,ב): "אמר ליה רבינא לרבא: הלכתא מאי [=מה הדין של המבדיל בתפילה, האם צריך להבדיל על הכוס]? - אמר ליה: כי קידוש, מה קידוש אף על גב דמקדש בצלותא מקדש אכסא, אף הבדלה נמי - אף על גב דמבדיל בצלותא מבדיל אכסא" [=יש לפשוט ספק זה מהשוואה לקידוש, כמו בקידוש אף על פי שיצא ידי חובת המצווה מהתורה בתפילה, חוזר ומקדש על הכוס, כך בהבדלה, אף על פי שיצא ידי חובת מצוות הבדלה בתפילה, חוזר ומבדיל על הכוס]. מכאן שבין בקידוש ובין בהבדלה יוצא ידי חובת המצוה בתפילה. [ראוי לבאר, שמצוות הקידוש היא מהתורה, ואילו מצוות הבדלה היא מדברי חכמים]. את דברי התלמוד האלו כתב המגן אברהם (רעא,א), וכך היא שיטתו.

וכך סובר גם הרשב"א, כפי שביאר את דעתו בתשובה (ח"ד סימן רצה), שם כתב, שהמצווה עשה לקדש את יום השבת בדברים, היא בכל לשון שמשתמע ממנו קדושת השבת, בין אם אומר זאת בסגנונו ובין אם אומר זאת ע"י פסוק, ואין צורך שיאמר את קדושת השבת על כוס יין או פת. ומאחר שבתפילת ערבית כבר הזכיר את קדושת השבת, בהזכרה זו כבר יצא ידי חובת המצווה מהתורה.

וזה לשון הרשב"א (ח"ד סימן רצה): "וכן קידוש היום [=קידוש יום השבת], לזכור אותו בכניסתו, כעין שבח וקילוס [=בלשון שיש בו שבח וקילוס], כענין מאמר (שבת דף קיט): "רבי חנינא שהיה אומר: נצא ונקבל פני שבת מלכתא כו'. והיה מקלס ואומר: בואי כלה, בואי כלה", וכיוצא בזה, בקריאת פסוקי קדושת השבת, בקריאת: ויכולו, או: ושמרו בני ישראל את השבת, וכיוצא באלו. וכל אחד ואחד אומר, כפי שיזומן לו מעניני שבחו, וקדושתו, והזכרת קדושתו, ובעל פה, ובלא שום נקיטת חפץ: לא כוסו, ולא פתו".

ובהמשך דבריו ביאר: שאנשי כנסת הגדולה הם שתקנו לקידוש נוסח קבוע, ושיאמר במקום סעודה, ויאחז בידו חפץ כגון יין או פת. ותקנו שיזכיר את הקידוש על היין, לפי שאין אומרים שירה אלא על היין. ותקנו להזכירו בתפלה, וקבעו לו ברכה רביעית. וכן בברכת המזון.

ומה שאמרו (פסחים קו,א) "זכרהו על היין", מדברי חכמים הוא. ראיה לדבר, שהרי אם חביב לאדם לאכול פת, יקדש על הפת, ואלו היתה זכירתו על היין דבר תורה, כיצד מבטלים את הקידוש על היין משום חביבותו לפת? ועוד שבמסכת שבת (כג,ב) נאמר, נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו עדיף, ואם הקידוש על היין הוא מהתורה, כיצד באה מצוה של נר ביתו שהיא מחכמים, ודוחה את מצוות קידוש היום על היין שהיא מהתורה?

ומה שנאמר בתלמוד ברכות (נא, א-ב): ב"ה אומרים מברך על היין ואח"כ על היום, מפני שהיין גורם לקידוש שתאמר, לאו דוקא יין, אלא הוא הדין פת. שלב"ה, המקדש על הפת, מברך על הפת תחילה. והיין והפת אינם הגורמים לקידוש היום שיאמר, מפני שמהתורה אינו צריך לא יין ולא פת, כמו שאמרנו, אלא התלמוד מתייחס לקידוש שהתקינו אנשי כנה"ג הנאמר במקום סעודה. (ע"כ רשב"א)

אם נתבונן, נראה שחייבים אנו לומר שיוצאים ידי חובת המצוות עשה לקדש את יום השבת בדברים, בכל לשון גם ללא כוס, שהרי ברכת הקידוש נתקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה כמו שאר הברכות, וקודם תקנתם כיצד קיימו מצווה זו? על כורחנו בכל לשון וללא כוס.

בנקודה זו של הדיון, שהבאנו מקורות להוכיח את שתי השיטות, שתקנת חכמים היתה לקדש על הכוס וכך יצא ידי חובת המצוה מהתורה, ושיוצא ידי חובת המצוה מהתורה כבר בתפילת ערבית של ליל שבת. יש לשואל לשאול, איך תיקנו חכמים שיצא ידי חובת מצוות זו בברכת הקידוש, והרי כבר יצא ידי חובת מצווה זו בהזכרת קדושת השבת בתפילה?

תשובה: תקנת חכמים לקדש את יום השבת בברכת הקידוש, תקנה קדומה היא, בתקופות שכלל לא התפללו תפילת ערבית, כי להלכה נפסק שתפילת ערבית רשות, ובאותם תקופות קדומות ניתקן שיקיים את מצוות עשה מהתורה לקדש את יום השבת בדברים, ע"י ברכת הקידוש שנאמרה על הכוס, אולם בתקופות יותר מאוחרות, שכבר נהגו כולם להתפלל ערבית, וקיבלוה עליהם כחובה, כלומר שמנהג זה קיבל תוקף של מנהג חובה אצל כולם, אכן כבר מקיים את המצוות עשה מהתורה בתפילת ערבית של ליל שבת.

כעת שביארנו את כל הנ"ל, מצאנו יישוב לסתירה שבמקורות. כל המקומות שבהם נאמר שתקנת חכמים לקיים את המצוות עשה מהתורה, בברכת הקידוש, עוסקים בתקנה הקדומה, שכך היא ניתקנה, וגם הרמב"ם בשגרת לשון ההלכות הנציח זאת, כי כך היתה תקנת חכמים. ואילו כל המקורות שמהם מוכח שכבר בתפילת ערבית של ליל שבת יצא ידי חובת המצווה מהתורה, עוסקים לאחר שכבר נהגו כולם להתפלל ערבית, ומנהג זה כבר נהג אצל כולם כבר בתקופת התלמוד, ולפיכך כבר בתלמוד מצאנו שיוצא ידי חובת המצוה מהתורה בתפילת ערבית.

כאן המקום לבאר, שאם התפלל ערבית, הקידוש שעושה אח"כ על היין הוא מדברי חכמים, ומה שנזכר בדברי הרמב"ם בהלכות שבת פרק כט' הלכה יג' "שלא יברך ברכת המזון ויקדש על כוס אחת, מפני שאין עושים שתי מצוות בכוס אחד: שמצות קידוש היום ומצות ברכת המזון, שתי מצוות של תורה הן". שם מדובר שעדין לא התפלל ערבית, שהרי היה אוכל וגמר אכילתו עם כניסת שבת, ולא התפלל ערבית, אולם אם כבר התפלל ערבית, מותר לברך ברכת המזון ולקדש על כוס אחת, וכך כתב ערוך השולחן בדעת הרמב"ם (רעא,טו).

ולעומת זאת, לפי מהר"י קאפח (הלכות שבת פרק כט הערה יז) אין יוצא ידי חובת קידוש מהתורה בתפילה, מפני שכך היתה תקנת חכמים לומר את הקידוש על היין או הפת, ובלעדיהם אין לומר את הקידוש, משמע מכך שבלעדיהם אינו יוצא ידי חובת קידוש. ועוד שתפילת ערבית שהיא התפילה הראשונה בשבת היא מהתורה, ואי אפשר לקיים שתי מצוות של תורה באמירה אחת. ויש להשיב על שיטתו, אדרבה, וכי אם אין לו יין ביטלו חכמים מצוות עשה מהתורה לקדש את יום השבת בדברים! ומה שכתב שאי אפשר לקיים שתי מצוות של תורה באמירה אחת, אין להשוות עשיית שתי מצוות של תורה שכל אחת מהם טעונה כוס, ואם עושה את שתיהם על כוס אחת נראה שהוא מתעצל מלהביא עוד כוס, ולפיכך הדבר אסור, לבין אמירה שבה יוצא בבת אחת ידי שתי מצוות, שאין בדבר זה מעשה המורה על עצלותו. ועוד מה יענה להוכחת המגן אברהם מהתלמוד ברכות (לג,ב), ועוד מדוע נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו עדיף, והרי עדיין לא קיים את המצוה שהיא מהתורה, וכיצד באה מצוה של נר ביתו שהיא מחכמים, ודוחה את מצוות קידוש היום על היין שהיא מהתורה?

ואין להוכיח כשיטת מהר"י קאפח, מהירושלמי פסחים (י,ב), שם נאמר: "אמר רבי יוסי בי רבי בון נהגין תמן [בבבל] במקום שאין יין שליח ציבור יורד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם מקדש ישראל ויום השבת". ולכאורה, ממה שהצרכנו את הש"ץ לומר ברכה מעין שבע כדי שיצאו ידי חובת קידוש, משמע שלא יצאו ידי חובת קידוש בתפילה. אלא שאין זו ראיה כלל, והטעם שלא יצאו ידי חובת קידוש בתפילה, מפני שהיו עניים עמי ארצות שלא ידעו להתפלל, ולפיכך אמר להם ש"ץ ברכה מעין שבע, כדי שיצאו ידי חובת הקידוש (שיירי קרבן על הירושלמי שם). ואדרבה נמצא שיש מכאן הוכחה, שיוצאים ידי חובת קידוש בתפילה.

בנוגע לאין עושים מצוות חבילות חבילות, דבר זה נזכר בברייתא בתלמוד (סוטה ח,א), ובדברי הרמב"ם במשנ"ת בהלכות טומאת צרעת (יא,ו), "ואין מטהרין שני מצורעין כאחת שאין עושין מצות חבילות". ובהלכות רוצח ושמירת הנפש (י,ה), "ואין עורפין שתי עגלות כאחת שאין עושין מצות חבילות חבילות". ובהלכות עבדים (ג,ט), "ואין רוצעין שני עבדים כאחד שאין עושין מצות חבילות חבילות". והטעם לכך: שלא יהיו נראות עליו המצוות כמשא, שממהר לפרוק מעליו משאו (רש"י סוטה ח,א). ובכל המקומות כשעושה שתי מצוות כאחת מראה על עצלותו, אבל באמירה אחת שיצא ידי שתי מצוות אין בדבר עצלות, ומותר. וראה עוד במסכת נדרים (ח,א), שאם קרא קריאת שמע שחרית וערבית, בנוסף למצוות עשה של קריאת שמע שנאמר בשכבך ובקומך, מקיים גם את המצוות עשה של ודברת בם, וכן את הפסוק והגית בו יומם ולילה, מכאן שבקריאה אחת יוצא ידי שתי מצוות. ובמסכת מנחות (צט,ב) נאמר, "אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית - קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ", מכאן שבקריאה אחת יוצא ידי שתי מצוות. וראה על כל נושא זה בהרחבה באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, אין עושים מצוות חבילות חבילות.