במאמר
הבא, נבאר בעז"ה את שיטת הרמב"ם בסוגיית עירוי מכלי ראשון בשבת. דבר
מפורסם הוא, כלי ראשון הרי הוא מבשל, וכלי שני אינו מבשל, והשאלה הנשאלת, מה יהיה
הדין בעירוי מכלי ראשון, האם מבשל או לא.
ראשית
נבאר מהו כלי ראשון, ומהו כלי שני. וזה לשון הרמב"ם:
הלכות
שבת כב,ו
קדירה רותחת - אף על פי שהורידה מעל האש, לא ייתן לתוכה תבלין; ... ואם צק
התבשיל מקדירה לקערה - אף על פי שהוא רותח בקערה, מותר לו ליתן לתוך הקערה
תבלין: שכלי שני אינו מבשל".
הקדירה שהורידה מעל האש היא כלי ראשון, ואסור לתת לתוכה תבלין, כיון שכלי
ראשון מבשל. הקערה היא כלי שני, ולמרות שהיא רותחת, כלי שני אינו מבשל.
וכבר היקשו חכמי התוספות מה ההבדל בין כלי ראשון לכלי שני? וזה
לשונם:
תוספות מסכת שבת דף מ עמוד ב
ושמע מינה כלי שני אינו מבשל - תימה
מאי שנא כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת אפי' כלי שני נמי ואי אין יד סולדת אפילו
כלי ראשון נמי אינו מבשל? ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין
ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני
אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר.
כאן כדאי לציין, שהמ"מ דייק מההלכה ברמב"ם שהבאנו, שלשיטת
הרמב"ם עירוי מכלי ראשון אסור, והוא מבשל. וזה לשונו:
מגיד משנה הלכות שבת פרק כב הלכה ו
וכן קדרה רותחת וכו'. משנה (דף מ"ב:)
האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה ולתוך התמחוי.
... ופירש"י ז"ל שכשהוא נותן תבלין לתוך הקערה דוקא אחר שהרותחין בתוכה אבל
לתת לתוך הקערה תבלין תחלה ולערות עליהן רותחין אסור מפני שעירוי כלי ראשון מבשל והרי
הוא לענין זה ככלי ראשון וכן יראה מלשון רבינו. אבל קצת מפרשים התירו אפי' עירוי
כלי ראשון לפי שאינו מבשל. וזה נראה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל
להלכה אבל למעשה ראוי להחמיר כדברי רש"י ז"ל.
אולם אם נעיין בהלכה ח, שהובאה לאחר מכן, נראה שהרמב"ם כותב
בפירוש, שמותר לערות מכלי ראשון, וזה לשונו:
הלכות
שבת כב,ח
דבר שנתבשל קודם השבת, או נשרה בחמין
מלפני השבת - אף על פי שהוא עכשיו צונן, מותר לשרותו בחמין בשבת. ודבר שהוא צונן
מעיקרו, ולא בא בחמין מעולם - מדיחין אותו בחמין בשבת, אם לא הייתה הדחתו גמר
מלאכתו; אבל אם הייתה הדחתו גמר מלאכתו, אין שורין אותו בחמין.
הלכה זו עוסקת בכלי ראשון[1]. דבר
שנתבשל על האש קודם השבת, או נשרה בכלי ראשון קודם השבת, ונתבשל בשרייתו זו, מותר
לשרותו בכלי ראשון בשבת. ולמרות שכלי ראשון מבשל, אין בישול אחר בישול. אולם דבר
שלא נתבשל כלל קודם השבת, מותר לערות עליו מכלי ראשון, כי עירוי אינו מבשל. ואם
הוא מקלי הבישול כגון הדגים המלוחים
הישנים, או מין דג שקלפתו דקה והוא הנקרא קוליס האספנן, אסור לערות עליו, כי גם
עירוי גורם להם להתבשל.
נמצא שפשטנו את הספק שהיה לנו, לפי הרמב"ם, מותר לערות מכלי
ראשון בשבת, והוא אינו מבשל[2],
והסברא, כפי שביארנו בשם התוספות, כלי ראשון מבשל כיון שמחמת דפנותיו החמים חומו
מחזיק זמן רב, ואילו כשמערה את המים, משיגיעו המים לאויר הם מצטננים, ואין להם דפנות
כלי חמים שיגרמו להם לשמור על חומם.
***
נצטט את מקורות ההלכה, ונביא מדברי המפרשים.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף מב עמוד א-ב
משנה. האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין
- לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך
הקערה או לתוך התמחוי.
ופירש רש"י
לא יתן לתוכן תבלין - משתחשך, דכלי
ראשון כל זמן שרותח מבשל.
אבל נותן הוא לתוך הקערה - דכלי שני
אינו מבשל.
תמחוי - כעין קערה גדולה שמערה כל האילפס
לתוכה, ומשם מערה לקערות.
משנה זו היא מקור הלכה ו של הרמב"ם, כלי ראשון הרי הוא מבשל כל
זמן שרותח, כלי שני אינו מבשל.
***
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמה עמוד ב
משנה. כל שבא בחמין מערב שבת - שורין
אותו בחמין בשבת. וכל שלא בא בחמין מערב שבת - מדיחין אותו בחמין בשבת. חוץ מן המליח
הישן (ודגים מלוחין קטנים) וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן.
ופירש רש"י
כל שבא בחמין - כלומר שנתבשל.
שורין אותו בחמין - כדי שיהא נמוח.
וכל שלא בא בחמין - כגון בשר יבש, שאוכלין
אותו חי על ידי הדחק.
מדיחין אותו - ולא אמרינן זהו בישוליה,
אבל לא שורין.
חוץ מן המליח ישן - דג מליח של שנה
שעברה.
וקולייס האיספנין - שם דג שאוכלין אותו
מחמת מלחו על ידי הדחה בחמין, והנך אפילו הדחה נמי לא, שזהו גמר מלאכתן והוי בשול.
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת שבת פרק כב
אמר שכל מה שנתבשל מלפני השבת והוצא
מתוך המרק והוצנע הרי זה מותר לשרותו במים חמין בשבת. וכל שלא נתבשל מלפני השבת אסור
לשרותו, אבל מותר להדיח אותו בלבד בחמין, חוץ מן הדגים המלוחים הישנים, וכן מין דג
שקלפתו דקה והוא הנקרא קולים האספנן, כי אלה אם הודחו במים החמין הוכשרו לאכילה ונעשה
כמי שבשלם בשבת.
משנה זו היא מקור הלכה ח של הרמב"ם, דבר שנתבשל קודם השבת, מותר
לשרותו בכלי ראשון בשבת, דבר שלא נתבשל קודם השבת, אסור לשרותו בכלי ראשון בשבת,
אבל מותר לערות עליו מכלי ראשון, והוא הדין שיהיה מותר להשאירו בתוך המים החמים
שהודח בהם, כיון שהוא כלי שני, וכלי שני אינו מבשל.
***
כעת שהוכחנו מהמשנה (שבת קמה:) שמותר לערות מכלי ראשון בשבת, נעתיק
מדברי התוספות, המעמתים את דברי המשנה מול השיטה האוסרת לערות מכלי ראשון בשבת,
ונראה כיצד לשיטה זו צריך לבאר את המשנה בדוחק, ואין צורך לכך, ודברי המשנה
פשוטים, וגם פסק הרמב"ם ברור. וזה לשון תוספות:
תוספות מסכת שבת דף לט עמוד א
כל שבא בחמין מלפני השבת - פירוש שנתבשל
לגמרי כדמפרש לקמן בפרק חבית (דף קמה:), כגון תרנגולת דרבי אבא, שורין אותו בחמין אפילו
בכלי ראשון, וכל שלא בא כו' מדיחין אותו. לפירוש רשב"א דמפרש דעירוי ככלי שני
אתי שפיר הכא דאין שורין אותו בכלי ראשון אבל מדיחין אותו מכלי ראשון דרך עירוי,
אבל לפר"ת דמפרש דעירוי הוי ככלי ראשון, ע"כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר,
וא"כ מאי איריא מדיחין אפילו שורין נמי? ואומר ר"י דאפילו בכלי שני אין שורין
דהואיל דהמים חמין מיחזי כמבשל, ואף על גב דתנן לקמן (דף מב:) אבל נותן לתוך הקערה
או לתוך התמחוי, היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדירה ולא מיחזי כמבשל. א"נ
ה"ה שורין אותו כיון דאיירי בכלי שני, והא דנקט מדיחין לאשמעינן דאפילו הדחה הויא
גמר מלאכה במניח /במליח/ הישן וקולייס האיספנין.
תוספות מציינים בתחילת דבריהם, שדברי המשנה מתישבים עם השיטה הסוברת,
שעירוי מכלי ראשון הרי הוא ככלי שני ואינו מבשל, ולפיכך מותר לערות מכלי ראשון, אף
על דבר שלא נתבשל קודם השבת.
אולם לשיטה האוסרת לערות מכלי ראשון, קשה מהמשנה, כיצד התירה לערות
מכלי ראשון על דבר שלא נתבשל קודם השבת? וביארו התוספות, שלשיטה זו כל המשנה עוסקת
בכלי שני, ומה שהתירה המשנה לערות זה מכלי שני.
אולם ביאור זה קשה, כלי שני אינו מבשל, כיון שכן, מדוע כתבה המשנה
מותר לערות מכלי שני, היתה צריכה לכתוב מותר לשרות בכלי שני? וביארו התוספות, שכלי
שני הרי הוא נראה כמבשל הואיל והמים חמים, ואף בכלי שני, מותר לערות ואסור לשרות.
ואם ישאל השואל, משנה מפורשת היא (דף מב) כלי שני אינו מבשל, נשיב
לו, שזה אינו נכון, ואף כלי שני הוא מבשל, ומה שהתירה המשנה לתת לכלי שני, הוא
תבלין, שעשוי למתק ואינו נראה כמבשל.
תירוץ שני כתבו התוספות, על השאלה מדוע כתבה המשנה מותר לערות מכלי
שני, היתה צריכה לכתוב מותר לשרות בכלי שני? אכן מותר לשרות בכלי שני, והסיבה
שכתבה המשנה מותר לערות ולא מותר לשרות, כיון שרצתה ללמדנו שבקלי הבישול אפילו
עירוי [הדחה] אסור.
בתירוץ הראשון דחו התוספות את ההבנה הפשוטה היוצאת מהמשנה (שבת מב),
כלי שני אינו מבשל, ואמרו, רק תבלין מותר לבשל, כיון שעשוי למתק ואינו נראה כמבשל.
ובתירוץ השני דחו התוספות את ההבנה הפשוטה של המשנה בפרק כב (שבת קמה), שבאה לחלק
בין שרייה להדחה, ואמרו שלא התכוונה המשנה לדייק בזאת, ורק בסוף המשנה שייך דיוק
זה.
בשיטת הרמב"ם אין צורך לבאר את המשנה שלא לפי פשוטה. והרי
התלמוד בדף מב: מבאר את המשנה כלי ראשון מבשל כלי שני אינו מבשל, וכיצד ניתן
להתעלם מכך, ולפרש שאף כלי שני הוא מבשל! ועוד, והרי התלמוד דן על השוואת המלח
לתבלין, האם הוא מקלי הבישול או מקשי הבישול שאינו מתבשל אלא על האש, וכיצד ניתן
להתעלם מהתלמוד, ולבאר שסיבת ההיתר של תבלין בכלי שני משום שאינו נראה כמבשל אלא
כממתק, כאשר התלמוד מבאר את המשנה משום בישול, וכלי שני אינו מבשל, ומלח אפילו
בכלי ראשון אינו מתבשל אלא על האש!
וכן בתירוץ השני של תוספות, בביאורם למשנה בפרק כב (שבת קמה), והרי המשנה
דייקה לכתוב, שורין אותו, מדיחין אותו, ואם אנו עוקרים את המשנה, ומבארים שבשני
המקרים מותר לשרות, דברי המשנה אינם מובנים כלל! כל שבא בחמין מערב שבת - שורין אותו
בחמין בשבת. וכל שלא בא בחמין מערב שבת - שורין אותו בחמין בשבת. מדוע חילקה המשנה,
כל שבא בחמין מערב שבת, כל שלא בא בחמין בערב שבת, כאשר ההלכה בשני המקרים זהה!
ועוד, אילו רצתה המשנה להשמיענו איסור הדחה במליח הישן וקוליס האספנין, היתה כותבת
הדחה בסוף המשנה, והיינו מדייקים זאת, אבל מדוע כתבה הדחה, בדבר שלא בא בחמים מערב
שבת, שלא לצורך!
על כורחנו, דברי המשנה פשוטים וברורים, ופסק הרמב"ם פשוט וברור,
ואין צורך להוציא את דברי חז"ל מפשוטם.
***
אליבא דאמת, לחכמי התוספות יש שלש שיטות בסוגיה (שבת מב ע"ב, תוס' ד"ה אבל). לשיטת הרשב"ם,
עירוי נחשב ככלי שני ואינו מבשל. לשיטת ר"י, עירוי נחשב כמו בישול בכלי
ראשון. לשיטת ר"ת, עירוי מבשל כדי קליפה. ראה שם בתוספות שהוכיחו את השיטות מהירושלמי ומהבבלי. אולם
כבר האריך הריטב"א ודחה את הוכחותיהם מהירושלמי והבבלי, ואין להשוות בין
איסורים לבין דיני שבת, והעיקר כפשט המשנה, וכפסק הרמב"ם. וזה לשונו:
חידושי הריטב"א מסכת שבת דף מב עמוד א
אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי.
פירוש דהוו להו כלי שני שאינו מבשל, ורשב"ם ז"ל מתיר לערות עליהם מכלי ראשון
מרותח דעירוי מכלי ראשון אינו אלא כלי שני, ודייק לה מרישא דלא קאסר אלא שלא יתן לתוך
הקדרה, ומאי דקתני בסיפא אבל נותן לתוך הקערה לאו דוקא אלא דנקט ליה אגב רישא, ור"ת
ז"ל פירש דעירוי מכלי ראשון הרי הוא ככלי ראשון והיינו דלא קא שרי בסיפא אלא לתת
לתוך הקערה, והא דקתני רישא לא יתן לתוך הקדרה ולא קתני שלא יערה מתוך הקדרה עליהם,
איידי דקתני רישא גבי מיחם לא יתן לתוכו קתני הכא שלא יתן לתוך הקדרה תבלין, אבל לעולם
עירוי מכלי ראשון ככלי ראשון הוא, דאפי' למאן דאמר תתאה גבר מודה הוא דאדמקרר ליה בלע
כדי קליפה והכא נמי מבשל ליה כדי קליפה, ופלוגתא דהני רבוותא ז"ל פלוגתא היא בירושלמי
(ה"ה) בין ר' יונה ור' יוסי, דר' יונה סבר עירוי מכלי [ראשון] הרי הוא ככלי ראשון
ור' יוסי סבר שהוא כלי שני, ובתוספות הביאו הירושלמי וכתבתיו אני בארוכה בחידושין הארוכין
כאן ובמסכת פסחים (מ' ב'), ואיברא דירושלמי כר' יונה מכרע וכר"ת ז"ל,
אבל לפום גמרא דילן דלא פריש האי איסורא משמע דסבירא ליה להיתירא כר' יוסי, וכן הכריע
רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל.
ולענין בליעת איסורים וכן לענין הגעלה
האריכו הרבה מן המפרשים ז"ל, אבל הדבר המוכרע שהאמת מורה עליו הוא כי ענינים חלוקים
הם ואינם ענין להא דגבי שבת, דאילו לענין שבת
בבישול תליא מילתא וקים להו לרבנן דכלי שני אפי' רותח אינו מבשל, אבל לענין איסורים
אפי' כלי שני מבליע ומפליט, וראיה גמורה לדבר מבית השחיטה דאמרינן בפ"ק דחולין
(ח' ב') דלמאן דאמר בית השחיטה רותח צריך קליפה והא ודאי לאו רותח שהיד סולדת בו הוא
והחוש יוכיח, ולא עוד אלא דאפי' למאן דסבר בית השחיטה צונן אמרינן התם דאגב דוחקיה
דסכינא בלע, ועוד ראיה ברורה מחם לתוך (חם) [צונן] דצלי (פסחים ע"ו א' עי"ש)
דבלע כדי קליפה או נטילת מקום וההוא גרע מכלי שני, מעתה הרי לך שני עדים כשרים דלגבי
בליעת איסורים אפי' כלי שני אסור ואפי' אין היד סולדת בהם, ואף על גב שאמרו לענין שבת
כי אין יד סולדת בהם אינו מבשל כדאיתא לעיל.
***
לעומת מה שכתבנו, השו"ע, פסק כביאור המ"מ בדעת הרמב"ם,
וכך ביאר בב"י, ולשיטתו אסור לערות מכלי ראשון, שלא כמו שביארנו בדעת הרמב"ם,
שמותר לערות מכלי ראשון. וזה לשונו:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף י
אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון.
בית יוסף אורח חיים סימן שיח
וכתבו התוספות (מב: ד"ה אבל) שרשב"ם
סובר דלא מיתסר אלא ליתן התבלין לתוך הכלי ראשון אבל מותר ליתן התבלין לתוך הקערה ולערות
עליהם מכלי ראשון דעירוי דכלי ראשון אינו ככלי ראשון ור"י אוסר דעירוי ככלי ראשון.
והרא"ש (סי' טז) והר"ן (כ. ד"ה ודאמרי') כתבו שרבינו תם אוסר. ודברי
הר"ן נוטין לדברי רשב"ם ודברי הרא"ש לדברי רבינו תם וכן דעת הרב המגיד
שכתב בפרק כ"ב (ה"ו) שפירש רש"י דעירוי ככלי ראשון ושכן נראה מלשון
הרמב"ם אבל קצת [מפרשים] התירו וזה נראה דעת הרמב"ן (חי' סוף ע"ז) והרשב"א
(שם עד: ד"ה דרש רבא, שבת מב. ד"ה מתני') להלכה אבל למעשה ראוי להחמיר כדברי
רש"י עכ"ל.
***
כדי שיהיה הנושא של עירוי מכלי ראשון ברור, נכתוב עוד שתי הלכות
הנוגעות לנושא זה, ונבאר אותם.
הלכות שבת פרק כב
ה אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמים - אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן
הרבה; וכן לא ייתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו. אבל נותן הוא מים חמין, לתוך
אמבטי של צונן.
ו מיחם שפינה ממנו מים - מותר ליתן לתוכו מים צונן, כדי להפשירן; ומותר
ליצוק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך החמין - והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני
שהוא מחממן הרבה. וכן קדירה רותחת - אף על פי שהורידה מעל האש, לא ייתן לתוכה תבלין;
אבל נותן לתוכה מלח, שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה. ואם צק התבשיל מקדירה לקערה
- אף על פי שהוא רותח בקערה, מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין: שכלי שני אינו מבשל.
ביאור הלכה ה: האמבטי היא
כלי ראשון[3], לכן
אין נותנים לתוכה מים צוננים, כיון שכלי ראשון הוא מבשל, ומחמם את המים הרבה. וכן
לא ייתן לתוכה כד קטן של שמן, מפני שהוא מחמם את השמן שתהיה היד סולדת בו, וכאילו בישלו[4]. אבל מותר לתת מים מכלי ראשון לתוך אמבטי של צונן, כיון
שבאמבטי יש הרבה מים, ויצטננו המים ששופך מיד, ועוד שהמים בכלי שני, וכלי שני אינו
מבשל.
ביאור הלכה ו: מיחם שפינה
ממנו את כל מימיו, ולא נשארו בו מים כלל, למרות שהמיחם הוא כלי ראשון, מותר לתת
לתוכו הרבה מים בבת אחת על מנת להפשירם. שכיון שאין בו מים, אין חומו מחזיק ללא
מים, ואינו נחשב כלי ראשון, ולפיכך מותר[5]. מים
חמים שבכלי שני, מותר ליצוק לתוכם מים צוננים, וכן מותר ליצוק אותם לתוך מים
צוננים. אבל מים חמים שבכלי ראשון, אסור ליצוק לתוכם מים צוננים. אולם מותר ליצוק
אותם לתוך מים צוננים, מפני שכאשר יוצק אותם הרי הם בכלי שני, וכלי שני אינו מבשל,
ועוד שחומם מתמעט מהמים הקרים שנפלו לתוכם[6]. בהמשך
ההלכה נאמר, כלי ראשון מבשל, כלי שני אינו מבשל.
***
הלכה ה מורכבת משני מקורות בתלמוד
תלמוד בבלי מסכת שבת דף מב עמוד א
תנו רבנן: נותן אדם חמין לתוך הצונן,
ולא הצונן לתוך החמין, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: בין חמין לתוך הצונן, ובין
צונן לתוך החמין מותר. במה דברים אמורים - בכוס, אבל באמבטי - חמין לתוך הצונן.
ולא צונן לתוך החמין.
ההלכה מורכבת מסוף הקטע שהבאנו, באמבטי מותר לתת חמין לתוך צונן, ולא
צונן לתוך חמין.
תלמוד בבלי מסכת שבת דף מ עמוד ב
אמר רבי יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי
אחר רבי לבית המרחץ ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי, ואמר לי: טול בכלי שני ותן.
שמע מינה תלת, שמע מינה: שמן יש בו משום בשול, ושמע מינה: כלי שני אינו מבשל, ושמע
מינה: הפשרו זהו בשולו. [גירסת הרי"ף: הפשרו לא זהו בישולו].
בהלכה הובא מה שנזכר בקטע זה, שאסור לתת פך שמן באמבטי, כיון שהאמבטי
כלי ראשון והשמן מתבשל. הרמב"ם בדבריו גם
רמז, מהי דעתו במחלוקת שנזכרה בסוגיה בנושא בישול השמן. בסוגיה שם (שבת מ,ב) נחלקו
האם שמן הפשרו זהו בישולו, או שהפשרו לא זהו בישולו. כלומר האם בהפשרת השמן
וחימומו קצת כבר נחשב שבישלו, או שצריך לחממו שתהיה יד סולדת בו ורק אז נחשב
שבישלו, אבל סתם הפשרה אינה נחשבת בישולו, ומסקנת התלמוד לפי גירסת הרי"ף
(יט,א בדפיו) שמן הפשרו לא זהו בישולו. ולפיכך כתב הרמב"ם מפני שהוא כמבשלו,
מפני שבא להשמיענו שצריך לבשל את השמן ויחממנו שתהיה היד סולדת בו, ולא די להפשירו
ולחממו קצת. והסיבה שכתב כמבשלו ולא מבשלו ממש, מפני
שמבשלו באמבטיה שהיא כלי ראשון, ויש הפסק כלי. ואינו נותן כלי ישירות על האש, וכן
אינו נותן מאכל ישירות לתוך כלי ראשון. [סברא זו נזכרה בתלמוד שבת מב,א בהקשר אחר,
ואף מרכבת המשנה חלמא הזכירה בהקשר אחר, ואנו אימצנוה לבאר את לשון הרמב"ם].
***
הלכה ו מורכבת משלושה מקורות
תלמוד בבלי מסכת שבת דף מא עמוד א
משנה. המיחם שפינהו - לא יתן לתוכו
צונן בשביל שיחמו, אבל נותן הוא לתוכו, או לתוך הכוס כדי להפשירן.
גמרא. מאי קאמר? - אמר רב אדא בר מתנא,
הכי קאמר: המיחם שפינה ממנו מים חמין - לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו, אבל נותן
לתוכו מים מרובים - כדי להפשירן. (עמוד ב) והלא מצרף! - רבי שמעון היא, דאמר: דבר שאין מתכוין - מותר.
משנה זו על פי ביאור רב אדא בר מתנא, היא החלק הראשון של הלכה ו,
מיחם שפינה ממנו את כל המים, מותר לתת לתוכו מים מרובים כדי להפשירן[7]. ואין
לחשוש משום מצרף, כיון שאינו מתכוון, והלכה כרבי שמעון שאם אינו מתכוון מותר.
אמנם אביי דחה פירוש זה, וביאר שמדובר שפינה את המיחם מעל גבי האש,
ונשארו במיחם מים חמים, ונותן לתוכו מים צוננים מרובים כדי להפשירן. אולם אם נאמר
שהרמב"ם פסק כאביי, תהיה סתירה בדבריו מתחילת ההלכה לאמצעה, בתחילת ההלכה
התיר לתת מים צוננים מרובים לכלי ראשון שנשארו בו מים, ואילו באמצע ההלכה כתב שאם
המים החמים היו בכלי ראשון, אסור לערות עליהם מים צוננים, משמע שבכל עניין אסור,
כיון שלא חילק! על כורחנו, הרמב"ם במשנ"ת לא ביאר את המשנה כאביי, אלא
כרב אדא בר אהבה, וחזר בו ממה שביאר בפיהמ"ש כאביי, כיון שדרכו של
הרמב"ם לפסוק כפשט המשנה, ודברי רב אדא בר אהבה הם פשט המשנה.
אמצע הלכה ו, מותר ליצוק מים חמים לתוך צונן, או צונן לתוך חמים,
בכלי שני. מקורו בדברי בית הלל, הובאו בהלכה ה, "ובית הלל אומרים: בין חמין לתוך
הצונן, ובין צונן לתוך החמין מותר. במה דברים אמורים – בכוס [הכוס הוא כלי
שני]". וכבר ביארנו, מים חמים בכלי ראשון, אין לאסור לערות אותם למים צוננין[8], אלא
מה שנאסר על מים הנמצאים בכלי ראשון, שיערה לתוכם מים צוננים, ויבשלם בכלי ראשון[9].
תלמוד בבלי מסכת שבת דף מב עמוד א-ב
משנה. האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין
- לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך
הקערה או לתוך התמחוי.
משנה זו היא המקור של סוף הלכה ו, כלי ראשון מבשל, כלי שני אינו
מבשל, וכבר נתבאר.
***
להשלמת העניין, נצטט הלכה ברמב"ם עם פירוש הרב קאפח עליה, ונראה
את עומק עיונו בתלמוד וברמב"ם. כל דברינו באו כדבריו.
הלכות
שבת ט,ב
הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ונתגלגלה
- חייב: שהמבשל בתולדת האור, כמבשל באור עצמה. וכן המדיח בחמין מליח הישן, או קולייס
האספנין והוא דג דק ורך ביותר - הרי זה חייב: שהדחתן בחמין, זה הוא גמר בישולן. וכן
כל כיוצא בהן.
ביאור הרב קאפח הערה ח
שבת פכ"ב הל' ב, כל שבא בחמין
מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין
בשבת, חוץ מן המליח הישן וקוליס האספנן שהדחתן היא גמר בשולן.
וכתב רבנו שם בפירושו, אמר שכל מה שנתבשל
מלפני השבת והוצא מתוך המרק והוצנע הרי זה מותר לשרותו במים חמין בשבת, וכל שלא נתבשל
מלפני השבת אסור לשרותו אבל מותר להדיח אותו בלבד בחמין, חוץ מן הדגים המלוחים הישנים
וכן מין דג שקלפתו דקה, והוא הנקרא קוליס האספנן, כי אם הודחו במים החמים הוכשרו לאכילה
ונעשה כמי שבשלם בשבת. עכ"ל.
והוא שם בגמ' דף קמה ב, הדיח חייב חטאת.
ולא הגדיר רבנו מליח הישן, ופרש"י דג מליח של שנה שעברה. אך קוליס האספנין פירשו
רבנו במסכת מכשיריו פ"ו הל' ג, מין דג עורו רך מאד ידוע אצלינו במערב בשם "אלשבוט".
ע"כ. והוא דג קטן מצוי בנהרות כל השנה, ראשו קטן וגופו רחב וסנפיריו לכל אורך
גופו מתחת לצוארו ועד זנבו, שמו באנגלית sole בגרמנית schollen וידוע בארצנו בשם "דג משה רבנו". ועיין באנציקלופדיא
התלמודית זיהוים אחרים. ונראה דאף קוליס האספנן לא אמרינן שהדחתן הוא גמר בשולן אלא
בקטנים אבל גדולים לא, וכמ"ש רבנו בפ"ו יום טוב הל' ד, אפלו דגים קטנים שהדיחן
במים חמין והדחתן היא גמר בשולן לאכילה. ע"ש. ואפשר דאדרבה חומרא איכא למילף מינה,
דקוליס האספנן בין גדולים בין קטנים הדחתן הויא גמר בשולן, ושאר דגים קטנים נמי דינא
הכי ואסור. ומשמע לשון רבנו גם כאן וגם בפיהמ"ש שדבר שכבר נתבשל מלפני השבת מותר
ליתנו בכלי ראשון וזהו שכתב מותר לשרותו במים חמין, ולפיכך היו נוהגין בתימן ליתן
חמאה קרושה או שומן קרוש לתוך תבשיל או לתוך "כבאנה" בכלי ראשון, שאין אסור
מדרבנן לבשל דבר שכבר נתבשל אלא על האור, וכדלקמן הל' ג, אבל שלא על האור מותר
גמור. וכן משמע שמותר לערות מכלי ראשון אפלו על דבר חי, ולא נאסר הערוי אלא על
דברים הקלים להתבשל כגון קוליס האספנין ודגים המלוחים הישנים שהם קרובים לרקבון, וכדברי
רש"י שעברה עליהם שנה, אבל לאחר שעירה המים לכלי שני אין לחוש כלל, וכפי שכתב
רבנו בפכ"ב הל' ו שכלי שני אינו מבשל. ולאו דוקא דבר שכבר נתבשל מותר ליתנו בשבת
בכלי ראשון, וכן לערות עליו מכלי ראשון, אלא גם אם נקלה או נצלה או נאפה, שאין בשול
אחר בשול לכל סוגיו. ומה שפסק רבנו בפ"ו חמץ ומצה הל' ו יוצאין ברקיק השרוי אבל
לא במבושל, לא משום שיש בשול אחר אפיה, אלא כמו שכתב שהרי אין בה טעם פת, וכדאיתא בברכות
לה ב. ומה שפסק רבנו בקרבן פסח פ"ח הל' ח צלאו ואח"כ בשלו חייב, הוא מרבויא
דקרא בשל מבושל מכל מקום.
ונראה לכאורה לא למעשה, שאין איסור
לערות מכלי ראשון מים על עלי התה, כיון שקשים הם ואינם מתבשלים, ואין שום כוונה לבשלם,
והמטרה היא רק להוציא צבעם וטעמם, ואותה המטרה אפשר להשיג על ידי שרייה ממושכת, ואין
החמין באין אלא להחיש פליטתן. ומדגיש אני שוב לא אמרתי דבר זה למעשה כלל, ויש לנהוג
אסור כהוראת כל המורים. ע"כ.
בנוגע להכנת תה או קפה בשבת, נראה שאין סיבה לאסור להכין תה או קפה בשבת
על ידי עירוי מכלי ראשון, והרי הקפה מתבשל היטב בקלייתו לפני שחיקתו[10], וכן
עלי התה, הם קלוים על ידי טסי נחושת מלובנים באור, וכאילו נצלו או נאפו[11], כיון
שכן, יש להתיר לערות עליהם מכלי ראשון, שאין בישול אחר אפייה וקלייה, ועוד שעירוי מכלי
ראשון אינו מבשל.
***
לאחר שזכינו להבין את שיטת הרמב"ם בסוגיית עירוי מכלי ראשון
בשבת, נעיין בשיטת השו"ע עם ביאור המשנ"ב בסוגיה זו, ונראה כיצד בדבריו
יש סתירה.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף ד
תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול
אם נצטנן. ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל ב"ד =בן דרוסאי=, שייך בו
בישול אפילו בעודו רותח; וה"מ שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק, אבל
דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת. ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני
השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחים אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ומן
הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתן.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף ט
כלי ראשון (פי' הכלי שמשתמש בו על האש)
אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל, כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין,
אבל מלח מותר ליתן לתוכו כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא. ויש
מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מלוח, אפילו הוא של שור.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף י
אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן
מכלי ראשון.
בסעיף ד כתב השו"ע, דבר יבש שלא נתבשל קודם השבת, אין שורין
אותו אבל מדיחין אותו.
אם סעיף זה עוסק בכלי ראשון, כשיטת הרמב"ם, מכאן שמותר לערות
מכלי ראשון[12]. אולם השו"ע פסק בסעיף
י, עירוי מכלי ראשון אסור.
על כורחנו סעיף ד עוסק בכלי שני, דבר יבש שלא נתבשל קודם השבת, אין
שורין אותו בכלי שני, אבל מדיחין אותו מכלי שני[13]. וכך
ביאר המשנ"ב וזה לשונו:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח
ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת,
אין שורין (לד) אותו בחמין בשבת אבל (לה) מדיחים אותו בחמין בשבת, ...
משנה ברורה סימן שיח
(לד) אותו בחמין - שהיד סולדת בהן ואפילו
אם לא יניחו שם עד שיהיה נימוח ואפילו בכלי שני נמי אסור לשרות דמיחזי כמבשל,
ולא דמי לתבלין בסעיף ט' דלא אסר אלא בכלי ראשון דתבלין עשויין למתק הקדירה ולא מיחזי
כמבשל.
(לה) מדיחין אותו - והיינו שמערה עליו
מכלי שני, דמכלי ראשון אסור לערות עליו, דעירוי ככלי ראשון ומבשל כדי קליפה כמו שכתוב
סעיף יו"ד.
אולם גם ביאור זה קשה, והרי בסעיף ט נאמר, שכלי ראשון אסור לתת לתוכו
תבלין, משמע דוקא כלי ראשון אסור, אבל כלי שני מותר, שאינו מבשל[14],
ואילו בסעיף ד נאמר שכלי שני הרי הוא מבשל! וזה לשון המשנ"ב בסעיף ט:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח
כלי ראשון (פי' הכלי שמשתמש בו על האש)
אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל, כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן (סה) לתוכו
תבלין, ...
משנה ברורה סימן שיח
(סה) לתוכו תבלין - אבל בכלי שני
מותר לתת תבלין אפי' יד סולדת בו דאין מתבשל שם.
בסעיף קטן לד כתב המשנ"ב, שאפילו בכלי שני אסור לתת דבר
יבש שלא נתבשל, כיון שנראה כמבשל, ואילו בסעיף קטן סה כתב המשנ"ב, שבכלי שני מותר
לתת תבלין שלא נתבשל, כיון שכלי שני אינו מבשל. והסתירה גלויה.
[2] וכך כתב
הרב קאפח בהלכות שבת ט,ב הערה ח.
[3] לשון
הרמב"ם: "וכן לא ייתן לתוכה פך של שמן, מפני שהוא כמבשלו". מקור דבריו שבת (מ,ב), שם הובא
מעשה עם רבי יצחק בר אבדימי שרצה לחמם את השמן באמבטי, והורה לו רבי שיקח מים בכלי
שני, ובתוכם יחמם את השמן. כלומר, יתן מים מהאמבטי שהיא כלי ראשון לתוך כלי, ואותו
כלי יהיה כלי שני, ומותר לתת בתוכו את השמן. מכאן שאמבטי היא כלי ראשון. ממה שפסק
הרמב"ם את אותה מימרה, ואסר לתת את השמן באמבטיה, מכאן שלשיטתו היא כלי
ראשון, מפני שאם היתה האמבטיה כלי שני, לא מצאנו בתלמוד איסור לתת לתוכה שמן
(הוכחה זו הזכירה הרב קאפח הערה ט). וכך פירש הכס"מ את ההלכה, וכך פירש הרב
צדוק.
[4] ראה בהמשך
שיתבאר.
[6] ע"פ
הכס"מ שם.
[8] אם נאסור
לערות מים חמים שבכלי ראשון לתוך מים צוננים, יהיה משתמע שעירוי מכלי ראשון אסור,
והוא מבשל. ותהיה סתירה להלכה ח, שם נאמר שעירוי מכלי ראשון אינו מבשל. וכפי
שביארנו.
[9] כך פירש
הכס"מ, הובאו דבריו בהלכה ה. וכך פירש הטור בסימן שיח. וזה לשונו: וכן הדין בכלי
ראשון והוא לשתייה שמותר לערות ממנו לתוך צוננין, ואסור לערות צוננין לתוכו.
[10] שו"ת
משפטי עוזיאל, חלק יורה דעה מהדורא תנינא סוף סימן מד. הובא בילקוט יוסף שבת ג שיח,לז,
בהערה.
[13] כתירוץ
הראשון של תוס' שבת לט. ד"ה כל שבא בחמין. ומה שהיתרנו בסעיף ט לתת תבלין
בכלי שני, זה רק תבלין שבא למתק, ולא שאר דברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה