בהודעה הבאה נשווה בין התרגום המשובש לפירוש המשנה לרמב"ם, הנדפס בסוף
מסכתות הש"ס, לעומת תרגומו של הרב יוסף קאפח, ונראה כיצד הפוסקים שהיה לפניהם
אותו תרגום נדפס משובש, לא הבינו כיאות את שיטת הרמב"ם, והם פירשו את
הרמב"ם כתואם לשיטת תוס', ובעקבות התרגום המשובש אף נפסקו הלכות והתווספו
דינים, דברים שלא עלו על דעתו של הרמב"ם, ואילו שיטת הרמב"ם דרך אחרת
עמה, והיא איננה דומה לשיטת התוס' כלל.
הנושא הוא בהלכות שבת, אמנם המשנה שנצטט תהיה ממסכת כלים, אבל אנו נתמקד
בדברים הנוגעים להלכות שבת.
משנה במסכת כלים יח,ב
מוכני שלה
[של השידה, שנזכרה במשנה הקודמת] - בזמן שהיא
נשמטת - אינה חיבור לה, ואינה נמדדת עימה, ואינה מצלת עימה באוהל המת, ואין גוררין
אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות; אם אינה נשמטת - חיבור לה, ונמדדת עימה, ומצלת
עימה באוהל המת, וגוררין אותה בשבת אף על פי שיש בתוכה מעות. ...
משנה זו הובאה במסכת שבת דף מד עמ ב.
ופירש רש"י: מוכני- אופן, בלשון ימינו 'גלגל', וכך פירשו ר"ש
וברטנורא.
הראב"ד מפרש: גלגל של מעלה שבו מעלין המשא לתוך השידה.
תוס' מפרשים: הבסיס שהשידה יושבת עליו.
פירוש הרמב"ם יובא בהמשך.
השידה היא עגלה של עץ מוקפת מחיצות (רש"י שם), והדיון במשנה הוא על אופן
[=גלגל] השידה, המשנה חילקה בסוגי האופנים [=גלגלים] בין נשמטים מהעגלה ללא
נשמטים.
בתוס' ד"ה אין גוררין אותה בשבת, פירש ר"י, דכשהיא נשמטת היא כלי
בפני עצמה, אבל כשאינה נשמטת מותר לגוררה אע"פ שיש עליה מעות, דכיון שאינם
ע"ג השידה שהיא עיקר הכלי, שרי. (ע"כ תוס')
ביאור הדברים: כאשר יש כלי ונספח אליו עוד חלק, כגון גלגל הנספח לעגלה, אם
אותו חלק נספח נשמט מהכלי, הרי שהוא עומד בפני עצמו, ואם יש עליו מעות אסור לטלטלו
בשבת [=אסור לטלטל את אותו חלק נספח] משום שהוא בסיס לדבר האסור. אולם אם אותו חלק
נספח אינו נשמט מהכלי, הוא אינו עומד בפני עצמו, ולפיכך אם יש עליו מעות מותר
לטלטלו בשבת [=מותר לטלטל את הכלי העיקרי שאין עליו מעות], ולמרות שבטלטולו הוא
מטלטל את המעות [=שעל החלק הנספח], חכמים לא אסרו לטלטל מוקצה אלא כאשר מטלטל אותו
בצורה ישירה, אבל בצורה עקיפה [=המוקצה איננו על עיקר הכלי] לא אסרו.
***
עד כאן ביארנו את שיטת רש"י ותוס', כעת נקשה שתי שאלות לשוניות, שאלה
ראשונה על רש"י, ושאלה שנייה על רש"י ותוס', ובהמשך ניווכח כיצד בפירוש
הרמב"ם הדברים ברורים ואין שאלות.
לשיטת רש"י מוכני פירושו אופן, כלומר גלגל, המשנה השתמשה בלשון 'בזמן שיש
בתוכה מעות', והשאלה שיש להקשות על פירוש רש"י, שאין דרך בני אדם להניח את
מעותיהם בתוך גלגלי העגלה, וגם הלשון 'בתוכה' אינו מחוור, כי המעות לפי רש"י
הם על הגלגל ולא בתוכו. [משום שאלות אלה, ושאלות נוספות, פירשו תוס' שונה
מרש"י].
בין לפי פירוש רש"י ובין לפי פירוש תוס', המשנה בתחילתה עוסקת בטלטול
האופן, ובהמשכה היא עוסקת בטלטול השידה. כאשר בתחילת המשנה נכתב 'בזמן שהיא
נשמטת... ואין גוררין אותה בשבת בזמן שיש בתוכה מעות', היא מתייחסת לטלטול המוכני
[=הגלגל או הבסיס], ואילו כאשר בסוף המשנה נכתב 'אם אינה נשמטת... וגוררין אותה
בשבת אף על פי שיש בתוכה מעות', היא
מתייחסת לטלטול השידה. והשאלה הנשאלת על פירושם, שיש כאן חוסר עקביות בפירוש, האם
המשנה מלמדת אותנו מה דין טלטול המוכני או מה דין טלטול השידה? פשוטם של דברים כפי
הנאמר בתחילת המשנה 'מוכני שלה' מכאן שהמשנה עוסקת בדין טלטול המוכני בלבד.
***
כעת נכתוב את דברי הרמ"א (שו"ע שי סעיף ז) שלמד דין אקטואלי מתוך משנה
זו, העוסקת במוכני [=גלגל תחתון או עליון או בסיס].
"וכן
בכיס התפור בבגד, הואיל ועיקר הבגד עומד ללבוש, אם הוציא המעות משם, מותר ללבוש
הבגד, דהכיס בטל אצלו, אבל אם שכח מעות, מותר לטלטל הבגד, דלא אמרינן דכל הבגד
נעשה בסיס למעות הואיל ואין המעות על עיקר הבגד." (ע"כ רמ"א)
נתמקד בסוף הדברים, הרמ"א השווה את הכיס התפור בבגד, לאותו מוכני המחובר
לעגלה, כשם שהמוכני אם אינה נשמטת מותר לטלטל את השידה למרות שיש במוכני מעות, כך
גם הבגד ובו כיס תפור, למרות ששכח מעות בכיס, מכיוון שהם אינם על עיקר הבגד [לשון
ר"י בתוס' עיקר הכלי] מותר לטלטלו.
***
כעת נצטט את פירוש המשנה לרמב"ם למשנה זו, לפי נוסח הדפוס המשובש.
"מוכני
ירצה בו האופן ... מהם ממה שיצאו ויובדלו מהתיבות ומהן מה שלא יובדלו מהן ...
ומותר לגרר זה האופן בשבת אע"פ שבו מעות ואין ראויין ליטלטל, להיות זה האופן
בלתי מתנועע בעצמו, וכאשר טלטל האופן ובו המעות, לא יכול להוציאו ויבדיל אותו
מהשידה, הנה הוא לא יטלטל המעות אם לא שיסיר ויגביה השידה בכללה או יעתיקה ממקום
למקום שהוא אז כבר טלטל המעות" (ע"כ פה"מ בתרגום משובש).
בעיון קל רואים שהלשון מגומגמת, לא ברור מהי סיבת ההיתר לטלטול המוכני כאשר
אינה נשמטת, ואם ננסה בכל זאת למצוא את טעם ההיתר, נמצא אותו במשפט הבא: "הנה
הוא לא יטלטל המעות אם לא שיסיר ויגביה השידה בכללה או יעתיקה ממקום למקום שהוא אז
כבר טלטל המעות". אלא שגם משפט זה איננו ברור, כי לא נכתב בו טעם ההיתר, לא
נזכר בו שמותר לטלטל את השידה מפני שהיא עיקר הכלי, כמו שנזכר דבר זה בדברי התוס',
אלא רק הובא בו תיאור מצב שכאשר ירצה לטלטל שידה עם מוכני בלתי נשמטת יטלטל שניהם,
אבל טעם היתר לא נזכר.
***
למעלה הבאנו את הרמ"א שלמד על כיס התפור בבגד, ממוכני של השידה, וכשם
שמוכני שאינה נשמטת מותר לטלטלה, כך גם כיס התפור בבגד ושכח בו מעות מותר לטלטלו,
כיון שאין המעות על עיקר הבגד.
על דברי הרמ"א האלו מקשה המגן אברהם
"וקשה
דהא מיירי בשכח וא"כ אפי' הוא על עיקר הבגד לא נעשה בסיס?
וי"ל
דמ"מ היה צריך לנער המעות, כמו שכתב סי' שט ס"ד, אבל כיון דאינו מונח על
עיקר הבגד אין צריך לנער.
אבל
הרמב"ם כתב במסכת כלים גבי מוכני וזה לשונו, כיון שאינה נשמטת אם כן אי אפשר
לסלק המעות אלא אם כן יסלק השידה עם המעות, לכן מותר לגררה. עכ"ל.
וכיוון
שדין זה דכיס לקוח מההיא דמוכני, א"כ הכא נמי אם אפשר לנער צריך לנער"
(ע"כ מגן אברהם)
מתוך דברי המג"א, למדנו מה היתה הבנתו בביאור דברי הרמב"ם בפה"מ
הנדפס. המג"א הבין את דברי הרמב"ם כתואמים את שיטת התוס', הוא ביאר שגם
לפי הרמב"ם טעם ההיתר מכיוון שאין המעות על עיקר הכלי, אלא שהרמב"ם
הוסיף להחמיר על פני התוס', כי לפי הרמב"ם במוכני שאי אפשר לנער את המעות,
מותר לטלטל את המוכני עם המעות, אולם במקרה שיכול לסלק את המוקצה, אסור לטלטלו יחד
עם שאר הכלי, ועל פי הבנה זו פסק המג"א, שגם בכיס התפור בבגד, רק אם ינער את
המעות מהכיס, רק אז יותר לטלטל את הבגד.
***
כעת לאחר שביארנו את נוסח הדפוס המשובש, נכתוב את דברי הרמב"ם לפי תרגומו
של הרב קאפח, ונראה כיצד דברי הרמב"ם קלים להבנה, בדבריו יש סברא פשוטה,
ודיוק לשוני בדברי המשנה, והכל יבוא על מקומו בשלום.
מכני שלה-
רוצה לומר מגירה שיש בה, לפי שהרבה עושין בתיבות השלחנים וברוב התיבות מגירות
וקוראין להן גם תאים, יש מהן היוצאות ונפרשות מן התיבה או הארון ויש מהן שאינן
בדלות ממנו אלא יוצאת עד גבול מסויים ונעצרת מלצאת. ...
אבל אם
היתה המגירה הזו נבדלת ממנה אינה נחשבת מכללה בשום דבר מדינים אלו. והותר לגרור את
המגירה הזו בשבת ואף על פי שיש בתוכה מעות שאינו מותר לטלטלן, מפני שאין המגירה
הזו כלי בפני עצמו, וכאשר יגרור את המגירה ובה המעות הואיל ואינו יכול להוציאה
ולהבדילה מן השדה הרי זו כאלו לא טלטל את המעות. אלא אם כן טלטל את השדה בכללותה
או גררה ממקום למקום הרי הוא אז מטלטל את המעות. (ע"כ פה"מ)
מוכני פירושו מגירה, כלומר מגירה הנמצאת בארון, המשנה מחלקת בין מגירה הנשלפת
מהארון למגירה שאינה נשלפת. כעת נבין שהשאלה הראשונה ששאלנו על רש"י, נפתרה לפי
הרמב"ם, דרך בני אדם לשים מעות במגרות שבשידה, וגם לשון מעות שבתוכה הולם זאת
היטב.
גם השאלה השנייה ששאלנו על רש"י ותוס', נפתרה לפי הרמב"ם, המשנה
מתחילתה עד סופה עוסקת בדין טלטול מוכני, כלומר טלטול מגירה של ארון, אם המגירה
נשלפת הרי שהיא כלי בפני עצמו, ואם יש בתוכה מעות אסור לטלטלה, ואם המגירה איננה
נשלפת, הרי שהיא בטלה לארון, וטלטולה עם המעות שבתוכה אינו נחשב.
לפי תוס' מוקצה שאינו מונח על עיקר הכלי מותר לטלטלו ביחד עם כל הכלי, ואילו לפי הרמב"ם
דבר זה אסור, וכל מה שהותר זה לטלטל מוקצה שהונח על דבר הטפל לכלי, ואז אין טלטולו
לאותו נספח נחשב טלטול.
על פי זה, דברי המגן אברהם נאמרו רק לפי נוסח פה"מ המשובש הנדפס שהיה
לפניו, אבל לפי התרגום המדויק, מעולם לא עלתה על דעתו של הרמב"ם להתיר טלטול של
מעות על ידי טלטול כל הכלי, רק משום שהם נמצאים על החלק הנספח לכלי. שלא כמו שיטת התוס'
שהתירו זאת.
***
נוסיף לעיין בדין המוכני.
כפי שכתבנו לעיל, הרמ"א למד מדין מוכני הלכה אקטואלית אחרת, הוא למד, כשם
שמותר לטלטל את השידה עם המוכני שיש בתוכו מעות, כאשר המוכני איננו נשלף מהשידה,
כי המעות אינם נמצאות על עיקר הכלי, ואין טלטולו נחשב טלטול, כך מותר לטלטל בגד
ובו מעות בכיס הבגד, למרות שבטלטולו את הבגד גם יטלטל את המעות שבכיס, כי המעות
אינם נמצאות על עיקר הבגד, ואין טלטולם נחשב טלטול.
אמור מעתה, יתכן מצב שיהיה לאדם בכיס בגדו מעות, והוא יטלטל בשבת את הבגד עם
המעות ולא יעבור שום עבירה.
וראה עוד ברמ"א (שי,ז) שכל מה שהתירו זה רק לטלטלו, אבל ללובשו אסור גזירה
שמא יצא בו. אלא שיש להעיר על דברי הרמ"א, שגזירה זו שכתב שאסור ללובשו לא
נזכרה בתלמוד, ולשיטת הרמב"ם מעולם לא עלתה על לב איש להתיר לטלטל בשבת בגד
עם מעות בכיס, ואז נצטרך לגזור גזירה חדשה מדעתנו שאסור ללבוש בגד זה שמא יצא בו.
מי שהרגיש בחוסר ההיגיון שיש בהוראה זו הוא המגן אברהם, הוא השווה את דין
טלטול הבגד ובו מעות בכיס, לדין טלטול החבית כאשר עליה אבן, כשם ששם הצרכנו שינער
את האבן מהחבית ואז יטלטלה, אלא אם אין ברירה והיא בין החביות, כך גם בבגד ינער את
המעות ממנו ורק אח"כ יטלטלו.
לשון הרמב"ם לגבי ניעור האבן מהחבית שבת כה,יז
חבית ששכח
אבן על פיה - מטה על צידה, והיא נופלת; הייתה בין החביות, מגביהה למקום אחר והאבן
עליה, ומטה על צידה שם, והאבן נופלת. וכן השוכח מעות על הכר, וצרך לכר - נוער את
הכר, והן נופלות; ואם צרך למקום הכר, נוטל את הכר והמעות עליו. אבל אם הניח המעות
מערב שבת על הכר, או הניח האבן על פי החבית - הרי אלו אסורין לטלטלן, ואפילו נפלו
המעות והאבן: שהרי נעשו בסיס לדבר האסור.
לשון המגן אברהם לגבי ניעור המעות מכיס הבגד
וי"ל
דמ"מ היה צריך לנער המעות, כמו שכתב סי' שט ס"ד, אבל כיון דאינו מונח על
עיקר הבגד אין צריך לנער.
אבל
הרמב"ם כתב במסכת כלים גבי מוכני וזה לשונו, כיון שאינה נשמטת אם כן אי אפשר
לסלק המעות אלא אם כן יסלק השידה עם המעות, לכן מותר לגררה. עכ"ל.
וכיוון
שדין זה דכיס לקוח מההיא דמוכני, א"כ הכא נמי אם אפשר לנער צריך לנער"
(ע"כ מגן אברהם)
נמצא שהמגן אברהם הוסיף הסתייגות להיתר הרמ"א, ולכתחילה אין להתיר לטלטל
את המעות אף שהם נמצאות על הנספח של הבגד. וכאמור לפי הרמב"ם אין להתיר לטלטל
בגד שלם, כשיש מעות בכיס הבגד, כי מעולם לא התירו חכמים לטלטל אלא את המוכני [=מגירה]
בלבד ולא את כל השידה.
אליבא דאמת, אין להשוות כלל בין שידה ומוכני לבין בגד וכיס, שידה היא דבר קשיח
והמגירה שלה בטלה כלפיה, ואין טלטולה נחשב טלטול, ואילו בגד הוא דבר רך ואין כיסו
בטל כלפיו, שנאמר שאין תזוזתו וטלטולו נחשבים טלטול.
