כל מקום שאין מכניסין כו'. כל מקום לאתויי מאי? - לאתויי הא דתנו רבנן: חורי בית העליונים והתחתונים, וגג היציע [גג משופע של מעין מחסן הצמוד לבית שמניחים עליו חפצים[1]], (וגג המגדל[2] [גג הארון]), ורפת בקר, ולולין, ומתבן, ואוצרות יין, ואוצרות שמן - אין צריכין בדיקה. רבן שמעון בן גמליאל אומר[3]: מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת - צריכה בדיקה. ורמינהו: חור שבין אדם לחבירו - זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מטה החולקת בתוך הבית, ועצים ואבנים סדורים תחתיה, ומפסקת [יש הפסק בינה לבין העצים והאבנים] - אינה צריכה בדיקה. קשיא מטה אמטה, קשיא חורין אחורין! - חורין אחורין לא קשיא; הא - בעילאי ובתתאי, והא - במיצעי. מטה אמטה לא קשיא; הא - דמידליא, הא - דמיתתאי.
ואוצרות יין אין
צריך בדיקה? והתניא: אוצרות יין - צריך בדיקה, אוצרות שמן - אין צריך בדיקה! - הכא
במאי עסקינן - במסתפק. - אי הכי שמן נמי! - שמן - יש קבע לאכילה, יין - אין
קבע לשתיה. תני רבי חייא:
עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בארץ ישראל במסתפק. אמר רב חסדא: בי דגים אין
צריך בדיקה. והתניא: צריכין בדיקה! - לא קשיא; הא - ברברבי, הא - בזוטרי. אמר רבה
בר רב הונא: בי מילחי ובי קירי [שעוה] צריך בדיקה. אמר רב פפא: בי ציבי ובי תמרי[4]
צריך בדיקה.
חמץ ומצה ב,ה-ו
חור שבאמצע הבית[5] שבין אדם לחברו - זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בליבו; וכל מקום שאין מכניסין לו חמץ, אינו צריך בדיקה.
חורי הבית התחתונים והעליונים, וגג היציע, ורפת הבקר, ולולין, ומתבן, ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן, ובית דגים גדולים - אינן צריכין בדיקה, אלא אם כן הכניס להן חמץ. אבל אוצרות שיכר ואוצרות יין שמסתפק מהן, ובית המלח, ובית השעווה, ובית דגים קטנים, ובית העצים, ובית המורייס[6], וחורי הבית האמצעיים, וכיוצא באלו - צריכין בדיקה, שסתמן שמכניסין להן חמץ; ואם ידע בוודאי שלא הכניס שם חמץ, אינו צריך בדיקה. וכשבודק המרתף, בודק ממנו שתי שורות החיצונות, שהן העליונה ושלמטה ממנה.
השגת הראב"ד
ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן. א"א טעה בשמן שאע"פ שמסתפק מהן אינו צריך לפי שיש קבע לסיפוקו[7].
בדיקה
בתוך החור
תנא: אין
מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק - מפני הסכנה. מאי סכנה?
אי נימא מפני סכנת עקרב - כי משתמש היכי אישתמש? - לא צריכא, דנפל [לאחר נפילת הבית, יש סכנת עקרבים
בחורים שבו]. - אי נפל -
למה לי בדיקה? והתנן: חמץ שנפלה עליו מפולת - הרי הוא כמבוער! - התם - שאין הכלב
יכול לחפש אחריו, הכא - כשהכלב יכול לחפש אחריו [בית שנפל והכלב יכול לחפש
אחריו צריך בדיקה[8]]. - והא אמר רבי
אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! - אמר רב אשי: שמא תאבד לו מחט, ואתי לעיוני בתרה
[בודק זה אינו שליח מצוה, כי בודק בחור גם כדי למצוא מחט שאבדה]. וכהאי גוונא לאו
מצוה הוא? - והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא - [דף ח עמוד ב] הרי זה צדיק
גמור! - דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה [חיפש המחט בחור יהיה לאחר סיום המצוה,
ואז יסתכן]. רב נחמן בר יצחק אמר: משום סכנת הנכרים, ופלימו היא. דתניא: חור שבין יהודי לגוי -
בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר: כל עצמו אינו בודק
מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא סכנת כשפים - כי אישתמיש היכי אישתמיש? התם כי
אישתמיש - יממא, ונהורא, ולא מסיק אדעתיה. הכא - ליליא, ושרגא הוא, ומסיק אדעתיה.
- והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! - היכא דשכיח היזיקא שאני, שנאמר
ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך וגו'[9].
[1] ביאור הרב
מקבילי.
[2] ברי"ף
וברמב"ם לא גורסים זאת.
[3] סתמא
רבנן, וכמותם ההלכה ולא כרשב"ג.
[4] בית
התמרים, שנותנים מהם לקטנים גם באמצע האכילה, ולפיכך צריך בדיקה. ולעומת זאת,
הרמב"ם כתב ובית המורייס, וכנראה גרס "בי מריס" (יד פשוטה), וביאורו,
רוטב של דגים כבושים במי מלח או בשמן שנהגו ללפת בו את הפת (ביאור הרב מקבילי).
[5] הנמצא
באמצע גובה הקיר, לא למעלה או למטה.
[6] רוטב של
דגים כבושים במי מלח או בשמן שנהגו ללפת בו את הפת (ביאור הרב מקבילי).
[7] המעיין
יראה שהרמב"ם רמז לדברי התלמוד, שבשמן כתב שאינו מסתפק מהן, כי כך הוא דרך
בני אדם וכפי שנכתב בתלמוד, ולאחר מכן כתב אוצרות יין שמסתפק מהן, והוא כלשון
התלמוד. אולם אין שום סברא לומר, שאם דרך בני אדם להסתפק משמן באמצע האכילה, אין
צריך בדיקה, שהרי בית השעוה שדרך בני אדם להסתפק ממנו באמצע האכילה צריך בדיקה,
ודין השמן כדין השעוה. והתלמוד שכתב יש קבע לאכילה, ביאר מדוע בדרך כלל אין דרך
בני אדם להסתפק מהשמן באמצע האכילה, כי יודעים לחשב כמה שמן יצטרכו באכילה. אבל אם
ימצא אדם המסתפק מהשמן באמצע האכילה צריך בדיקה.
[8] אבל מפני
סכנת עקרבים לא יבדוק. וזאת ההלכה הראויה לצאת מהסוגיה שלפנינו, והיא נכללת בפסק
הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יא,ה): "הרבה דברים אסרו חכמים מפני
שיש בהם סכנת נפשות...". שאר הסוגיה אינה מבוררת, ולא פסקה הרמב"ם, כפי
שכתבנו בהערה הבאה.
[9] הרמב"ם
לא פסק כלום מהאמור בסוגיה שלפנינו, כי היא אינה מבוררת. בתחילת הסוגיה נאמר, שלא
יבדוק מפני העקרבים, ואז שאל התלמוד, אם כן היאך משתמש בחור זה? על פי שאלה זו,
ביאור זה נדחה. תירץ התלמוד, מדובר בחור הנמצא בבית שנפל, והכלב יכול לחפש אחריו,
ובחור זה יש חשש עקרבים. מקשה התלמוד, והרי הוא עושה מצוה? תירץ התלמוד אנו חוששים
שמא יחפש מחט. שואל התלמוד, גם אם יחפש מחט הוא עושה מצוה ולא יינזק מהעקרבים?
מתרץ התלמוד, אנו חששים שינזק מהעקרבים בחיפושו מחט אחר סיום הבדיקה.
וזה לשון השו"ע (או"ח תלג,ח): "כותל שנשתמש בו חמץ בחורין, ונפל ונעשה
גל, אפילו אינו גבוה ג' טפחים כדי חפישת הכלב, אין צריך לבדוק תחתיו כיון שיש בו
סכנת עקרב שמצויים בגלים חיישינן שמא אחר שישלים בדיקתו שאינו עוסק במצוה יחפש אחר
מחט שנאבד לו ויבא לידי סכנה. והני מילי בסתם, אבל בידוע שיש תחתיו חמץ, אם אין
עליו גובה שלשה טפחים, צריך להוציאו משם במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה; ואם יש
עליו גובה שלשה טפחים, מבטלו בלבו ודיו".
דברי התלמוד ופסק השו"ע אינם
מבוררים, שהרי בסוף הסוגיה נאמר, במקום ששכיח ההיזק אין סומכים על הנס או על
המצוה, כיון שכן בכל אופן אסור לבדוק היכן שיש חשש סכנה של עקרבים, ואין לסמוך על
כך שהוא שליח מצוה.
בהמשך הסוגיה הובא, חור שבין ישראל
לגוי, יבדוק עד מקום שידו מגעת, ופלימו חושש שיאמר הגוי שעושה לו כשפים. אבל חכמים
החולקים על פלימו לא חששו לכך. ובימינו בטלו הכשפים, ולפיכך לא פסק הרמב"ם
הלכות שאינם שייכות לימינו, ולא נאמרו אלא לאותם זמנים. ולפיכך לא פסק הרב"ם
מכל הסוגיה שלפנינו כלום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה