בהודעה הבאה נדון על הלכה שנכתבה בשו"ע, והיא כולה תמוהה ביותר, ההלכה
גובלת בעבירה על מצוות של תורה, אבילות אדם על אביו או אמו או קרובו, והכל משום
מימרה תלמודית שהתפרשה בצורה שאינה הולמת.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ג עמוד ב
רב כהנא חלש, שדרוה רבנן לרבי יהושע בריה דרב אידי, אמרו ליה: זיל בדוק מאי
דיניה. אתא אשכחיה דנח נפשיה. קרעיה ללבושיה, ואהדריה לקרעיה לאחוריה, ובכי ואתי.
אמרו ליה: נח נפשיה? אמר להו: אנא לא קאמינא, (משלי י) ומוציא דבה הוא כסיל.
(ע"כ תלמוד)
וכתב שם רש"י, ד"ה אהדריה לקרעיה לאחוריה: שלא יבינו מהר להדיא ויצא
ליבם.
ביאור הדברים: ר' יהושע שנשלח לבדוק מה שלומו של רב כהנא, לא רצה לבוא ולהודיע
לשולחים בצורה ישירה שהוא מת, ולפיכך הוא נהג בעורמה, וקרע והחזיר את הקרע
לאחוריו, כך שכל הרואהו יבין מה קרה, והוא יעכל את השמועה בצורה הולמת מעצמו, ולא
יהיה הוא השליח הרע שבא לבשר בשורות רעות.
מכאן ועד שנגיע לכלל הלכה "אסור להודיע לאדם שמת קרובו" הדרך
רחוקה, כי בכך אנו גורמים לאדם שיעבור על מצווות עשה של תורה, חובת אבילות על
קרוביו.
בנוסף כדאי לשים לב שבסיפור שבתלמוד מדובר שנפטר רב כהנא כבר קודם לכן בכמה
זמן, והיה הדבר שמועה רחוקה, אבל מכאן ועד שנסיק מסקנות שאם שמע שמת אביו לא יאמר
לו, ויהיה האדם מרקד ומפזז בחתונה ואביו מת, ואנו ניתמם ולא נודיעו, זאת לא יעשה.
שולחן ערוך יורה דעה סימן תב סעיף יב
מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה
נאמר: מוציא דבה הוא כסיל (משלי י, יח) ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל
שמחה, כיון שאינו יודע. מיהו אם שואל עליו, אין לו לשקר ולומר: חי הוא, שנאמר:
מדבר שקר תרחק (שמות כג, ז).
הגה: ומכל מקום בבנים זכרים, נהגו להודיע, כדי שיאמרו קדיש; אבל בבנות, אין
מנהג כלל להודיעם (מהרי"ו סי' י"ג)... (ע"כ שו"ע)
מקור הדברים מהמרדכי והגהות מיימוניות (ב"י שם).
ולא יסכים הרמב"ם לכך כלל וכלל, והמעשה שהובא בתלמוד מלמדינו, שאם יכול
להמנע מלהוציא בפיו את האמירה על מות קרובו, והוא יודיעו על ידי רמז, כך ינהג,
וכפי שאכן אירע בסיפור בתלמוד, שהנרמז הבין את הרמז. אולם אין מעשה זה מלמדינו שיש
היתר לשמור בסוד את מות קרובו.
ואדרבה הוא עושה איסור שמונע ממנו לקיים מצוות אבילות, ואם מזמינו לשמחה, הוא
מוסיף חטא על פשע שמחטיאו בזמן שהוא אסור בשמחה, ועובר על "ולפני עור לא תתן
מכשול".
ומה שכתב הרמ"א שבבנים זכרים מותר להודיעו, כי צריך לומר קדיש, אין
בדברים נחת. כי אם לא התרנו לומר כדי לקים מצות אבלות, בודאי שאין להתיר לומר כדי
לקים אמירת קדיש, כי אין שום חובה לומר קדיש על אביו או אמו שמתו. והסיפור שהובא
עם רבי עקיבא בבנו של אותו רשע, שאמר לו שיברך בקהל (מסכת כלה רבתי פ"ב), מלמד
שאם הבן ממשיך בדרך התורה והמצוות, הדבר גורם נחת רוח לאביו לאחר מותו וגם יכול
להועיל לנפטר, אבל אין כאן שום חובה, לא להתפלל לאחר מות אביו, ולא לומר קדיש, ולא
לבקר את קברו ולפקוד אותו אחת לשנה. מצוות עשה של להתאבל על קרובו לא גברה על הבנה
מוטעית זו בתלמוד, אבל מנהג אמירת קדיש, גדול כוחו מכל דבר שבעולם, והוא יתיר
להודיע לאדם שמת קרובו.
וראה עוד שו"ת משפטי עוזיאל (כרך א - אורח חיים סימן ב) שכתב:
"מנהג אמירת הקדיש למנוחת נפש הנעדרים, בשנים עשר חודש הראשונים ובכל שנה
ושנה ביום הפקידה, לא מצאתי לו מקור מפורש בתלמוד, ורק במסכת כלה רבתי
(פ"ב) נזכר: 'מעשה ברבי עקיבא דאשכחיה [=שמצאו] לההוא גברא שהיה נושא חבילת
עצים על כתפו, והלך ומל את בנו ולימדו תורה ואוקמיה בבי כנישתא לברוכי בקהלא
[=והעמידו בבית הכנסת לברך בקהל], לימים אזל [=הלך] רבי עקיבא לההוא אתרא, איתחזי
ליה [=נראה לו בחלום אותו המת] ואמר לו: תנוח דעתך כשם שהנחת דעתי'. ובמנורת המאור
(כלל א נר א ח"ב פרק א) נזכר מעשה זו בשינויים קלים מאוד בשם התנחומא. ובספר
אליהו זוטא נאמרה עובדא זו בשם רבן יוחנן בן זכאי בלשון זה: 'בבקשה ממך הווי זהיר
בו משעה שיהיה נולד עד שיהיה בן חמש שנים הולך אותו לבית רבו למקרא, כי בשעה שהוא
יאמר ברכו את ה' המבורך אז יהיו מעלים אותי מדינא של גהינם' (אליהו זוטא ח"ב
פרק יז).
מדבריהם אלה נלמד שמעשיו הטובים של הבן כשהם נעשים בקהל ה' בבית הכנסת לזכות
את הרבים לברוכי בקהלא ולומר להם ברכו, מעלים את נפש אבותיהם מדינא של גהינם, ומזה
נלמד שהוא הדין והוא הטעם באמירת קדיש שמזכה את הציבור ואומר יתגדל ויתקדש וכו'
יהא שמיה רבא וכו' ואמרו אמן, במעשה זכות זו, מציל את אביו מדינא של גהינם.
אבל עניין הקדיש שאנו נוהגים היום לא היה ידוע לרבותינו הגאונים ז"ל, וכן נאמר בתשובות גאונים קדמונים (סימן צד): 'וששאלתם מי שמת ולאחר שנה
הביאו קרוביו עצמותיו, אי אומרים עליו צידוק הדין וקדיש או לא? הווי יודע כי קדיש
שהוא 'יתגדל' לא מצאנו לו עיקר על המת, אלא לאחר המספד או לאחר צידוק הדין, שכל
מקום שיש שם דברי תורה עונין אחריהם אמן יהא שמיה רבא, וכן הספד וכן צידוק הדין
וכו', ודבר זה תוך שנים עשר חודש אבל לאחר שנים עשר חודש לא. אלא דקאמרינן 'ויאמר
ה' אל שאול ואל בית הדמים', 'אל שאול' - שלא נספד כהלכה וכו' ואמרינן: אמר דוד:
שאול פסקו ליה תריסר ירחי שתא ולא דרכיה למספדיה [=מאז מיתת שאול עברו כבר שנים
עשר חודשים, ואין זה כבודו של המת שיספידוהו לאחר שנים עשר חודשים] (יבמות עט).
למדנו ממנו שאינו ראוי להספידו לאחר שנים עשר חודש וכיוון שאין הספד ולא צידוק
הדין אין דרך לקדיש (עיין אוצר הגאונים מועד קטן כה סימן קלט). הרי שהקדיש
שאומרים על המת בתוך שנים עשר חודש במקרה של הספד או צידוק הדין אינו לעילוי נשמה,
אלא משום שהספד וצידוק הדין יש בהם דברי תורה וכל מקום שיש שם דברי תורה עונין
אחריהם אמן יהא שמיה רבא". ראה שם שהאריך הגאון רבי בן ציון מאיר חי
עוזיאל הרבה בביאור העניין.
ועוד, אם נדקדק בדברי המדרשים, נראה שכלל לא הזכירו שיאמר דווקא קדיש שנה
תמימה על אביו ואמו, ומה שהזכירו הוא שיאמר קדיש וברכו וקריאת שמע ותפילה ולימוד
תורה. [בב"י נזכר שיאמר קדיש או יפטיר בנביא, משמע אפילו פעם אחת, ואין עניין
לומר קדיש שנה שלמה דווקא. במסכת כלה רבתי נזכר, שלימדו תורה והעמידו בקהל לברך,
ולא נזכר כלל אמירת קדיש. ובאליהו זוטא נזכר, שלימדוֹ תורה והעמידוֹ לומר ברכו את
ה' המבורך, ואף בדבריו לא נזכר קדיש].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה