תנו רבנן: שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך. לפי שנאמר לא יראה לך שאר - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי - תלמוד לומר לא ימצא. אין לי אלא בנכרי שלא כבשתו, ואין שרוי עמך בחצר. נכרי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם. אין לי אלא שבבתיכם, בבורות בשיחין ובמערות מנין? תלמוד לומר: בכל גבלך. ועדיין אני אומר: בבתים - עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרי. בגבולין - שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. מניין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה? תלמוד לומר: שאר שאר לגזירה שוה. נאמר שאר בבתים - שאר לא ימצא בבתיכם ונאמר שאר בגבולין - לא יראה לך שאר. מה שאור האמור בבתים - עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים, אף שאור האמור בגבולין - עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים. ומה שאור האמור בגבולין - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף שאור האמור בבתים - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה.
אמר מר: אין לי אלא בנכרי שלא כבשתו ואין שרוי
עמך בחצר, נכרי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר: לא ימצא. - כלפי לייא? [להיכן נוטה דבר
זה? שהרי איפכא מסתברא, שפקדון של נכרי הכבוש תחת ידך או השרוי עמך בחצר, יותר
מסתבר לאסור, משום שהוא דומה יותר לחמץ שלך!] - אמר אביי: איפוך[1].
רבא אמר: לעולם לא תיפוך, וארישא קאי. שלך אי אתה רואה - אבל אתה רואה של אחרים
ושל גבוה, אין לי אלא בנכרי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר, נכרי שכבשתו ושרוי עמך
בחצר מנין? תלמוד לומר לא ימצא. - והאי תנא מיהדר אהיתירא ונסיב לה קרא לאיסורא? -
משום שנאמר לך לך תרי זימני.
חמץ ומצה ד,א-ב
כתוב בתורה "לא ייראה לך חמץ" (שמות יג,ז). יכול אם טמן אותו, או הפקיד אותו ביד גויים, לא יהיה עובר - תלמוד לומר "שאור, לא יימצא בבתיכם" (שמות יב,יט), אפילו הטמינו או הפקידו. יכול לא יהיה עובר אלא אם כן היה החמץ בביתו, אבל אם היה רחוק מביתו בשדה או בעיר אחרת, לא יהיה עובר - תלמוד לומר "בכל גבולך" (שמות יג,ז; דברים טז,ד), בכל רשותו. יכול יהא חייב לבער מרשותו חמץ של גוי, או של הקדש - תלמוד לומר "לא ייראה לך" (שם), שלך אי אתה רואה; אבל אתה רואה של אחרים, או של גבוה.
הא למדת, שחמץ של ישראל - אם הניחו ברשותו, אפילו טמון, ואפילו בעיר אחרת, ואפילו מופקד ביד גויים - הרי זה עובר משום "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט); וחמץ של הקדש או של גוי, שהיה אצל ישראל - אפילו היה עימו בבית - הרי זה מותר, מפני שאינו שלו. ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת עליו, אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותנו בפסח...
אמר מר: יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים - תלמוד לומר לא ימצא. הא אמרת רישא:
שלך - אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה! - לא קשיא; הא - דקביל עליה
אחריות, הא - דלא קביל עליה אחריות. כי הא דאמר להו רבא לבני מחוזא: בעירו חמירא
דבני חילא מבתייכו, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד - ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי
- כדילכון דמי, ואסור. - הניחא למאן דאמר: דבר הגורם לממון - כממון דמי [שהרי הוא "גורם
לממון" אצל הנפקד, שאם היה נאבד היה צריך לשלם תמורתו, ולכן הוא נחשב כשלו].
אלא למאן דאמר: לאו כממון דמי, מאי איכא למימר? - שאני הכא, דאמר לא ימצא. איכא
דאמרי: הניחא למאן דאמר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי - [דף ו עמוד א] היינו דאיצטריך לא ימצא. אלא, למאן
דאמר כממון דמי - לא ימצא למה לי? - איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכי איתיה -
הדר בעיניה, לאו ברשותיה קאי - קמשמע לן.
חמץ ומצה ד,ג-ד
גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם קיבל עליו ישראל אחריותו, שאם אבד או נגנב, ישלם לו דמיו - הרי זה חייב לבערו: הואיל וקיבל עליו אחריות, נעשה כשלו. ואם לא קיבל אחריות - מותר לקיימו אצלו, ומותר לאכול ממנו אחר הפסח: שברשות הגוי הוא.
גוי אלם שהפקיד חמצו אצל ישראל - אם יודע הישראלי שאם אבד או נגנב, מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם, ואף על פי שלא קיבל אחריות - הרי זה חייב לבערו: שהרי נחשב כאילו הוא שלו, מפני שמחייבו האנס באחריותו.
רבנו חננאל
פי' הנכרים בני החיילות היו מפקידין את החמץ שלהן בבתי ישראל והיו נותנין להם קמח ואומרין להם עשו לנו לחם ואפילו אם אבד אותו הלחם באונס אין משגיחין אלא מענישין אותם נמצא אותו לחם כל זמן שהוא אצלם כאלו שלהם.
השגת הראב"ד
גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל. א"א דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מיגניב ברשותייכו הוא כדידכו דמי (פסחים ה,ב), ונדמה לו שזה האחריות מן האנס הוא ועל כרחם היה, וא"כ במוצאי הפסח איך היה נמצא שהיה אומר להם רב נחמן (פסחים ל,א) פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא והלא נשרף היה כשלהם, אלא ודאי לא היה אונס בדבר כלל [והישראלים היו חייבים לשמור על הפת כל זמן שהיא בידם מדין המלכות], ויכולים היו להחזירו לשמירת עצמן כשירצו [והישראלים יכלו להחזיר את החמץ לבני החייל בכל עת שירצו], וערב הפסח החזירוהו להם, ומוצאי הפסח נטלוהו מהם [ואכן הישראלים החזירוהו לבני החייל במשך כל ימי הפסח, ולכן הורה רב נחמן לקנות מבני החייל חמץ בצאת הפסח], והתשלומין שהם מן האונס אינן כדין אחריות [אבל תשלומים הנכפים על האדם באונס, אינם כמי שקיבל עליו אחריות, ואינו עובר משום בל יראה][2].
חידושי הריטב"א
הא דקביל עליה אחריות. פי' סתמא קאמר ואפי' כשומר חנם, ומאי דנקיט בחמירא דבני חילא מיגניב או מיתביד משום דהכי קושטא דמילתא, ודוקא נקט דקביל, דמסתמא אין אחריות לגוי דהא מיעטיה רחמנא דרעהו כתיב, מיהו כל שבדיני גוים חייב באחריות כמאן דקביל דמי כההיא דבני חילא דמדינא דמלכותא הוה ולא שאונסין אותם כפירוש הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' חמץ ומצה ה"ד) דבודאי כל שבאונס גזל לשעתו הוה ולא חשיב כשלו לעבור עליו, וכן כתב הראב"ד ז"ל, ובודאי אף על פי שישראל זה עובר עליו, חמץ של נכרי מיקרי לאשתרויי אחר הפסח[3], מפי מורי נ"ר (עי' לקמן כ"ט א'), ע"כ מלשון הרי"ט ז"ל.
חובל ומזיק ז,ז
כל הגורם להזיק ממון חברו, חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין. אף על פי שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה, הואיל והוא הגורם הראשון, חייב. כיצד: הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות, ובא אחר וקדם וסילק את הכרים מעל הארץ, ונחבט הכלי בארץ ונשבר - חייב נזק שלם כאילו שיברו בידו, שסילוק הכרים והכסתות גרם לו שיישבר. וכן כל כיוצא בזה.
[1] לפי אביי,
זה הנוסח המתוקן של הברייתא: "אין לי אלא בגוי שכבשתו או השרוי עמך בחצר, גוי
שלא כבשתו או שאינו שרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר: לא ימצא". ודבריו כלולים
בפסק הרמב"ם. ואף רבא שיובא בהמשך, אינו חולק עליו להלכה, אלא רק באופן שיש
לבאר את המימרה.
[2] הראב"ד
מפרש, שהתשלומים עבור הקמח של בני החייל היו מתוקף חוק המלכות ולא בגלל אונס,
והישראלים היו יכולים להחזיר את החמץ לבני החייל בכל עת שירצו, ובסוגיה שלפנינו
מדובר שנשאר החמץ ברשות ישראל, ולפיכך הצריכם רבא לבערו, ואילו להלן (ל,א) מדובר
שהחזירו הישראלים את החמץ לבני החייל, ולפיכך שם לא הצריכם רב נחמן לבערו, אלא אמר
להם שיקנו מהם ויאפוהו בצאת פסח.
והרמב"ם יאמר, גם אם יש חוק מלכות
כזה, הוא חוק של אונס. ויותר מסתבר לומר שמדובר שהישראל אינו יכול להחזיר את החמץ
בכל עת שירצה, ולפיכך הצריכם רבא לבער. כיון שכן, מכך מוכח שתשלומים מחמת אונס
נחשבים כקבלת אחריות. ובנוגע לסוגיה להלן (ל,א) שם נאמר: "דאמר רבא: כי הוינן
בי רב נחמן, כי הוו נפקי שבעה יומי דפסחא, אמר לן: פוקו וזבינו חמירא דבני חילא".
גם שם מדובר שהיה החמץ ברשות הישראל כל הפסח, שאם כדברי הראב"ד מה החידוש,
וכי צריך ללמדינו שמותר לקנות מגוים חמץ אחר הפסח? ועוד לשון זבינו ביאורו שימכרו,
שלא כראב"ד שביאר שיקנו מבני החייל, ורב נחמן אמר לישראלים שהיה החמץ ברשותם
בפסח שבצאת הפסח ימכרוהו לישראלים אחרים, וכפי שביאר שם רבנו חננאל: "מראין
הדברים דחמירא דא דבני חילא ברשות ישראל הות ואף על גב דכדידהו הות דמיא הוה שרי
רב נחמן דהא על ידי תערובות היא". כלומר שהסיבה שאין בחמץ זה איסור של חמץ
שעבר עליו הפסח, משום שהוא תערובת חמץ, ובו אין איסור של חמץ שעבר עליו הפסח.
רבנו חננאל ביאר מדוע אין לאסור את
החמץ משום חמץ שעבר עליו הפסח, אולם צריך לבאר מדוע לא הורה רב נחמן לבער את החמץ
בפסח, כמו הוראת רבא? ביאר הרב קאפח (חמץ ומצה, פרקד, הערה ז), משום שמדובר שאפו
את הפת בשביעי של פסח ובני החייל עומדים עליהם שיתנוהו להם, ואין באפשרותם לבערו.
ואפשר לפרש אחרת, שאכן יש מחלוקת בין רב נחמן לרבא, ולרב נחמן חמץ של בני החיל
מותר לשהותו בפסח, ולרבא הוא אסור, והרמב"ם פסק כסוגיה שלפנינו, כרבא, שהוא
מבתראי והלכה כמותו. וכן הרי"ף (ז,ב מדפיו) לא כתב את היתר רב נחמן להשאיר את
החמץ של הגוי ברשותו.
[3] לפי
הריטב"א מצד אחד הישראל עובר בבל יראה משום שהוא חייב באחריות החמץ מתוקף חוק
המלכות, אולם מצד שני אין בחמץ זה איסור של חמץ שעבר עליו הפסח כיון שהוא של גוי,
ולפיכך רב נחמן התיר למוכרו. והרמב"ם יאמר, גם אם יש חוק מלכות כזה, הוא חוק
של אונס, כי הישראל לא מעוניין בקמח של החייל, ולא בזכיה בו לאחר הפסח. ואם הוא
חייב באחריותו חייב לבערו, ואסור משום חמץ שעבר עליו הפסח. ובדברי הריטב"א
אין התייחסות ליישוב הסוגיות זו עם זו, כי אם החמץ נחשב ברשות הישראל בגלל חוק
המלכות, ולכן הוא חייב לבערו בפסח, אם כן החמץ נחשב ברשות הישראל, ומדוע אין
לאוסרו אחר הפסח משום חמץ שעבר עליו הפסח. וכן לא נתבאר, מדוע רבא הורה לבער את
החמץ ורב נחמן לא הורה כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה