אמר רב יהודה אמר רב: הבודק צריך שיבטל. מאי טעמא? אי נימא משום פירורין הא לא חשיבי [והם במחשבתו כעפר אפילו בלי שיבטלם, וממילא אינו עובר על שהייתם], וכי תימא: כיון דמינטר להו אגב ביתיה חשיבי - והתניא: סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים, סופי ענבים ומשמר שדהו מפני מקשאות ומפני מדלעות [עונת הענבים אחרי התאנים, ועונת הקישואים והדלועים אחרי הענבים], בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן - אסורין משום גזל וחייבין במעשר, בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן - מותרין משום גזל ופטורין משום מעשר! - אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה [ומחמת חשיבותה לא היה בדעתו להחשיבה כעפר כמו הפירורים, ולפיכך צריך לבטלה ולהחשיבה כעפר, כדי שלא יעבור על שהייתה]. - וכי משכחת ליה לבטליה! - דילמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל. דאמר רבי אלעזר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה. וניבטליה בארבע, וניבטליה בחמש! - כיון דלאו זמן איסורא הוא, ולאו זמן ביעורא הוא - דילמא פשע ולא מבטל ליה [אבל כשבודק את החמץ בליל ארבעה עשר, עוסק בחמץ, והסמיכו חכמים לכך גם את הביטול]. [דף ז עמוד א] וניבטליה בשית! - כיון דאיסורא דרבנן עילויה - כדאורייתא דמי, ולאו ברשותיה קאי, ולא מצי מבטיל. דאמר רב גידל אמר רבי חייא בר יוסף אמר רב: המקדש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה, אפילו בחיטי קורדניתא [חיטים קשות, ולמרות זאת, אם באו עליהם מים אין חוששים לקידושין, שודאי החמיצו] - אין חוששין לקידושין.
חמץ ומצה ג,ז-ח
כשגומר לבדוק - אם בדק בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות - צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו, ואינו רואהו; ויאמר, כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו, הרי הוא בטיל, והרי הוא כעפר. אבל אם בדק מתחילת שעה שישית ולמעלה, אינו צריך לבטל - שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהניה.
לפיכך אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ומעלה מצא חמץ[1] שהיה דעתו עליו והיה בליבו[2], ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו - הרי זה עבר על "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט), שהרי לא ביער ולא ביטל; ואין הביטול עתה מועיל לו כלום, לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו, לחייבו משום "לא ייראה" ו"לא יימצא". וחייב לבערו, בכל עת שימצאנו. ואם מצאו ביום טוב - כופה עליו כלי עד לערב, ומבערו; ואם של הקדש הוא - אינו צריך לכפות עליו, שהכול פורשין ממנו.
מעשר א,יב
המשמר שדהו מפני ענביו, ובא אחר ואסף את התאנים הנשארות באותה שדה, או שהיה משמר שדהו מפני המקשאות והמדלעות, ובא אחר ואסף את הענבים הנשארים שם המפוזרים בשדה - בזמן שבעל השדה מקפיד עליהן - אסורין משום גזל, ולפיכך חייבין במעשרות ובתרומה; אין בעל הבית מקפיד עליהן - מותרין משום גזל, ופטורין מן המעשר.
אישות ה,א
המקדש בדבר שהוא אסור בהנאה - כגון חמץ בפסח או בשר בחלב, וכיוצא בהן משאר איסורי הנאה - אינה מקודשת; ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם, כגון חמץ בשעה שישית מיום ארבעה עשר - אינה מקודשת.
ולבתר איסורא לא מצי מבטיל ליה? והא תניא: היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש
חמץ בתוך ביתו - מבטלו בלבו, אחד שבת ואחד יום טוב. בשלמא שבת - משכחת לה, כגון
שחל ארבעה עשר להיות בשבת. אלא יום טוב - בתר איסורא הוא! - אמר רב אחא בר יעקב:
הכא בתלמיד יושב לפני רבו עסקינן, ונזכר שיש עיסה מגולגלת בתוך ביתו, ומתיירא שמא
תחמיץ קדים ומבטיל ליה מיקמי דתחמיץ. דיקא נמי, דקתני: היה יושב בתוך בית המדרש,
שמע מינה.
חמץ ומצה ג,י
מי שהניח עיסה מגולגלת בתוך ביתו ויצא, ונזכר אחר שיצא והוא יושב לפני רבו, והיה ירא שמא תחמיץ קודם שיבוא - הרי זה מבטלה בליבו קודם שתחמיץ; אבל אם החמיצה, אין הביטול מועיל כלום, אלא כבר עבר על "לא ייראה" (שמות יג,ז; דברים טז,ד) ו"לא יימצא" (שמות יב,יט), וחייב לבער מיד כשיחזור לביתו.
[1] הסוגיה
שלפנינו היא המקור למשפט "ומשש שעות ומעלה מצא חמץ", וכן היא המקור למה
שנזכר בהמשך ההלכה "שהיה דעתו עליו והיה בליבו, ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו",
שכל זה הוא סיכום הסוגיה שלפנינו, והוא גלוסקא יפה שבסוגיה.
בהלכה שלפנינו, בכתבי יד תימן, מופיע
נוסח, שכפי שהוא הוא טעות: "לפיכך אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות
ומעלה, ומצא חמץ שהיה דעתו עליו". כי מלשון נוסח זה משמע, גם אחרי שש
שעות אפשר לבטל את החמץ, כמו כן בנוסח זה לא ברור אימתי מצא את החמץ האם לאחר שש,
או בפסח. לעומת זאת, בשאר הנוסחים הגירסה: לפיכך אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות
ומעלה, מצא חמץ שהיה דעתו עליו", וכן הוא נוסח הרב פרנקל הרב שילת
והדפוסים.
מאחר וראינו בכמה מקומות שבנוסח כתבי
יד תימן יש נוסח מהדורה ראשונה של הרמב"ם, גם לפנינו יש לבאר את השינוי כך.
בתחילה היה כתוב ומצא חמץ..., ולא היה מופיע המשפט ומשש שעות ולמעלה, כי בזמן
כתיבת ההלכה כבר סבר הרמב"ם שאיסור בל יראה ובל ימצא קיים רק בשבעת הימים ולא
בארבעה עשר, אולם לאחר שהגיע הרמב"ם לסוגיה שלפנינו, הוא הוסיף "ומשש
שעות ולמעלה" מצא חמץ, כדי להדגיש שמשש שעות אי אפשר לבטל את החמץ, אף שהחמץ
בשעה שישית אסור מדברי חכמים, ורק משעה שביעית החמץ אסור מהתורה, [וכך כתב
הרמב"ם בהלכות אישות (ה,א) "...ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם, כגון חמץ
בשעה שישית מיום ארבעה עשר", ומלשונו שם למדנו שזהו החידוש בהוספת המילים "ומשש
שעות ולמעלה", שבזמן זה החמץ אסור רק מדברי חכמים], ובכתבי היד הראשונים היתה
תוספת זו בצד או באמצע השורות, ועדין לא נמחקה האות ו', והיה כתוב בהם ומצא חמץ,
וזה מה שהגיע לכתבי יד תימן, ומשש שעות ולמעלה, ומצא חמץ.
לעומת ביאור זה של השתלשלות שינוי
הנוסח, הרב קאפח בהערותיו על משנ"ת (הערה יט), ביאר, שהתהליך היה בדיוק
להיפך. ובתחילה היה כתוב ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ, ומלשון זה משמע שמשש שעות
ולמעלה כבר עובר על בל יראה ובל ימצא, ולאחר מכן הרמב"ם תיקן, אם לא ביטל
קודם שש ומצא חמץ, כדי שלא תהיה הבנה מוטעית כאילו יש איסור בל יראה ובל ימצא כבר
ביום ארבעה עשר משש שעות, כי לאוין אלו קיימים רק בשבעת ימי חג המצות, ולא ביום
ארבעה עשר.
לסיכום, לפי נוסח הדפוסים הרב שילת
והרב פרנקל, יש לגרוס ללא אות ו', והגירסה היא: "ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ...",
ולכאורה, לנוסחתם יצא, שיש איסור לאו של בל יראה ובל ימצא כבר ביום ארבעה עשר משש
שעות. ואילו לפי הרב קאפח, יש לגרוס: "לפיכך אם לא ביטל קודם שש, ומצא חמץ...",
ולגירסתו, דעת הרמב"ם המעודכנת, שאין איסור לאו של בל יראה ובל ימצא ביום
ארבעה עשר משש שעות, אלא רק בשבעת ימי חג המצות. ראה שם בהערה יט של הרב קאפח,
שביאר בהרחבה.
אליבא דאמת, צודק הרב קאפח בדיוקו,
שבהוספת משפט זה, משתמע לכאורה שיש איסור בל יראה ובל ימצא כבר ביום ארבעה עשר,
אולם לרמב"ם היה חשוב להוסיף משפט זה, כדי להדגיש, כבר משעה שישית אי אפשר
לבטל את החמץ, אף שאיסורו מדברי חכמים, כי אין החמץ ברשותו. והוא סמך על המעיין
הנבון שיראה במקורות האחרים, שאיסור בל יראה ובל ימצא שייך רק כל שבעה ולא ביום
ארבעה עשר.
גם לגירסת הרב קאפח, הטוען
שהרמב"ם מחק את המשפט, ומשש שעות ולמעלה, והוסיף ו', וכתב ומצא חמץ, כדי
להינצל מהבנה מוטעית זו שיש איסור בל יראה ובל ימצא משש שעות ביום ארבעה עשר, עדין
נוסחתו אינה מבוארת כל הצורך, שהרי מה שכתב הרמב"ם הרי זה עובר על לא יראה
ולא ימצא, עוסק שמצא את החמץ מליל חמישה עשר, ומה שכתב ואין הביטול עתה מועיל לו
כלום, עוסק שמצא את החמץ ביום ארבעה עשר משש שעות ואילך, כך שגם נוסחה זו אינה
מסוגננת כראוי.
כיון שכן, אף אם נגרוס כגירסת הרב
שילת, "ומשש שעות ולמעלה מצא...", אין הכוונה שנדייק מכך שמשש שעות
ואילך עובר על בל ייראה ובל ימצא, כי לאוין אלו רק בשבעת הימים ולא ביום ארבעה עשר
מחצות, אלא הכוונה להדגיש שכעת משש שעות ולמעלה אין הביטול מועיל כי החמץ אינו
ברשותו, וכדברי התלמוד בסוגיה שלפנינו.
היוצא מכל הנ"ל, אין הבדל מהותי
בין הנוסחים, ולנוסח הרב שילת צריך להדגיש שאין עובר בבל יראה ובל ימצא אלא מליל
חמישה עשר, ולנוסח הרב קאפח צריך להדגיש, שמשש שעות ואילך החמץ כבר לא ברשותו ואינו
יכול לבטלו אז.
[2] החמץ היה
חשוב אצלו, ולא היה נחשב אצלו כעפר, כמו הפירורים הנמצאים על רצפת הבית, ולכן כדי
להחשיבו כעפר, צריך לבטלו, ורק אז ייחשב כעפר ולא יעבור עליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה