אמר רבה בר רב הונא אמר רב: הפת שעיפשה, כיון שרבתה מצה – מותרת [פת שהתעפשה, ואין ניכר עליה אם היא חמץ או מצה, ונמצאת בתוך ארגז שבו נותנים את הלחם, כיון שרבתה מצה באותו ארגז, הרי היא מותרת בפסח, כי הולכים אחר הרוב שהיה מצה], היכי דמי? אילימא דידע בה דחמץ היא - כי רבתה מצה מאי הוי? אלא, דלא ידעינן בה אי חמץ הוא אי מצה הוא - מאי איריא כי רבתה מצה? אפילו כי לא רבתה מצה נמי, ניזיל בתר בתרא! מי לא תנן: מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה - לעולם מעשר, בהר הבית - חולין, בירושלים, בשעת הרגל - מעשר, בשאר ימות השנה - חולין. ואמר רב שמעיה בר זירא: מאי טעמא - הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום. אלמא אמרינן: קמאי קמאי אזלי ליה, והני אחריני נינהו. הכא נמי - נימא: קמא קמא אזיל, והאי דהאידנא הוא! - שאני הכא, דעיפושה מוכיח עילויה [שנמצאת בארגז ימים רבים עוד מלפני פסח, ובודאי היא חמץ]. - אי עיפושה מוכיח עילויה - כי רבתה מצה מאי הוי? - אמר רבה: לא תימא שרבתה מצה, אלא אימא: שרבו ימי מצה עילויה [הפת נמצאת לאחר שעברו כמה ימי פסח, והעיפוש המרובה אינו מוכיח שהיא מלפני פסח, ולכן אנו תולים שהיא מצה]. - אי הכי פשיטא! - לא צריכא, דעיפושה מרובה. מהו דתימא: כיון דעיפושה מרובה - איגליא מילתא דודאי חמץ מעליא הוא, קא משמע לן: כיון שרבו ימי מצה עילויה, אמרינן: כל יומא ויומא נהמא חמימא אפה, ושדא עילויה ועפשא טפי. ומי אזלינן בתר בתרא? והא תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר, אם רוב חולין - חולין, אם רוב מעשר - מעשר. ואמאי? ליזיל בתר בתרא! - אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן - כגון שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר, ואין יודע איזה מהן בסוף. רב זביד אמר: כגון שנשתמשו בה ציבורין ציבורין. רב פפא אמר: כגון דאישתכח בגומא[1].
מעשר שני ו,י
מעות הנמצאות לפני סוחרי בהמה בירושלים, לעולם מעשר - שחזקת רוב העם מביאין מעות מעשר שני, וקונין בו בהמות; והנמצאות בהר הבית, לעולם חולין - שחזקתן מתרומת הלשכה, שחיללום הגזברין על הבהמה.
שם הלכה ט
מעות הנמצאות בירושלים - אפילו דינרי זהב עם הכסף ועם המעות - הרי אלו חולין, הואיל ושוקי ירושלים מתכבדין בכל יום. מצא בתוכן חרס, וכתוב בו מעשר - הרי אלו מעשר שני. במה דברים אמורים, בשאר ימות השנה; אבל בשעת הרגל, הכול מעשר.
שם הלכה יא
תיבה שנשתמש בה חולין ומעשר שני, ומצא בתוכה מעות - אם רוב מניחי מעשר, הרי המעות מעשר; ואם רוב מניחי חולין, חולין; מחצה למחצה, חולין.
[1] הרי"ף
והרמב"ם לא פסקו את דברי רב שנזכרו בסוגיה שלפנינו, בפת שעיפשה, משום שהדברים
אינם ברורים. שהרי, במעות שנמצאו בשוקי ירושלים, הטעם שהולכים אחר אחרון, מפני שהם
עשויים להתכבד בכל יום, אבל כפי שנזכר בסוף הסוגיה, מעות הנמצאות בתיבה, שם לא
הולכים אחר אחרון אלא אחר הרוב. והנה, אם נדקדק קצת בדברים, נווכח שאין להשוות את
הפת שעיפשה, שאינו יודע האם היא מצה או חמץ, למעות הנמצאות בתיבה, כי הפת שעיפשה
והיא ספק חמץ, היא ספק באיסור תורה, ובמקרה כזה יש לאסור, ולא יעלה על הדעת להתיר
ספק חמץ, רק משום הרוב, או משום שעברו כמה ימי פסח, ועיפוש הפת ייתכן שהגיע מפת
מצה, שהרי אף אם ייתכן שיגיע העיפוש ממצה, עדין יש לפנינו ספק מצה ספק חמץ, ואין
להתיר ספק של תורה כלל וכלל. ולפיכך הרי"ף והרמב"ם לא פסקו את האמור
בסוגיה לפנינו כי אינו מבורר.
ולעומת זאת, בשו"ע כתוב
(או"ח תמו,ד): "מצא פת בפסח בביתו ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה, מותר
אפילו באכילה דאזלינן בתר בתרא; ואם הוא מעופש הרבה, שאי אפשר לו להתעפש כל כך
משנכנס הפסח, אז ודאי הוא חמץ. ואם עברו מימי הפסח שנוכל לתלות שנתעפש משנכנס הפסח
עד עתה, אם אנו נוהגים לאפות בפסח פת חם בכל יום תולין להקל אפילו הוא מעופש הרבה,
שאנו תולים לומר בכל יום אפה פת חם ונתנו עליו ולפיכך הרבה להתעפש". ובמשנ"ב
כתב (ס"ק יג): "בתר בתרא - והרי משתמשין כעת רק במצה בכל הבית ועוד
שהרי בדק את הבית כדין קודם פסח ולא נשאר מחמץ כלום ובודאי היא ממצה שמשתמשין
באחרונה. וכתבו האחרונים דאפילו מצא הפת בגומא או בחור אין חוששין שמא לא ראה אותה
בשעת הבדיקה שמן הסתם בדק כדינו בחורין ובסדקין כמו שנתבאר לעיל בסימן תל"ג
ודוקא כשהגומא מגולה אבל אם מצא פת בגומא שאינה נראית לכל כגון שמצא בחריץ ובשולי
התיבה ומכוסה בקרשי שולי התיבה ואינו נראה לכל יש לחוש שמא פת זו היא חמץ וחייב
לבערה מיד. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הר"ח בעיקר דינו דסעיף זה". ובביאור
הלכה כתב: "מותר אפילו באכילה דאזלינן בתר בתרא - הרי"ף
והרמב"ם והרא"ש השמיטו דין זה לגמרי ועיין באחרונים שנדחקו בזה והנה
בפיר"ח שבידינו אשר יצא כעת לאור בעזה"י כתב להדיא בהאי סוגיא שכל
עיקר דין זה הוא רק אלאחר הפסח ע"ש ומובן טעמו דעל תוך הפסח שהוא בכרת
לא הוי מקילינן כולי האי לאכול דבר שהוא חשש חמץ גמור רק בלאחר הפסח שהוא
מדרבנן ואפילו למ"ד שהוא מדאורייתא עכ"פ אין בו כרת לכו"ע ואפשר
דמשום טעם זה השמיטו הראשונים דלא היה ברירא להו ד"ז. ולמעשה בודאי אין
להקל בתוך הפסח כנגד הר"ח שכל דבריו הם דברי קבלה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה