אמר רב יהודה: הבודק צריך שיברך. מאי מברך? רב פפי אמר משמיה דרבא: אמר לבער חמץ. רב פפא אמר משמיה דרבא: על ביעור חמץ. בלבער - כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע, [דף ז עמוד ב] כי פליגי - בעל ביעור. מר סבר: מעיקרא משמע, ומר סבר: להבא משמע. מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה! - התם היכי נימא? נימא למול - לא סגיא דלאו איהו מהיל? [כל מצוה שאינה חובה עליו, אינו יכול לברך בל', למול לשחוט, אלא מברך 'על'] - אבי הבן מאי איכא למימר? - אין הכי נמי [רק אבי הבן שיש עליו חובה למול מברך בל', למול]. מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. - התם נמי, היכי נימא? נימא לשחוט - לא סגיא דלאו איהו שחט? - פסח וקדשים מאי איכא למימר? - אין הכי נמי. מיתיבי: העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. - שאני התם, דבעידנא דאגבהה נפק ביה. - אי הכי, לצאת בו? יצא בו מיבעי ליה! - אין הכי נמי, ומשום דקא בעי למיתנא סיפא לישב בסוכה תנא רישא נמי לצאת בו. דקתני סיפא: העושה סוכה לעצמו אומר: ברוך אתה ה' שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נכנס לישב בה אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. והלכתא: על ביעור חמץ [שמעת שגמר בליבו לבטל, נעשת מצות הביעור, קודם שיבדוק, ונמצא שהיא ברכה על לשעבר, ולפיכך מברך 'על'].
חמץ ומצה ג,ו
כשבודק החמץ בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל - מברך קודם שיתחיל לבדוק, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ביעור חמץ...
ברכות יא,ז-ט
אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה לעולם, אלא טבילת הגר בלבד - שאינו יכול לומר, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו, ועדיין לא נתקדש ולא נצטווה, עד שיטבול; לפיכך אחר שיטבול, מברך על הטבילה, מפני שהיה דחוי מעיקרו, ולא היה ראוי לברכה.
כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה, מברך בשעת עשייתה; וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר, אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון. כיצד: העושה סוכה, או לולב, או שופר, או ציצית, או תפילין, או מזוזה - אינו מברך בשעת עשייה אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה, או לולב, או לכתוב תפילין, מפני שיש אחר עשייתן ציווי אחר. ואימתיי מברך - בשעה שיישב בסוכה, או כשינענע הלולב, או כשישמע קול השופר, או כשיתעטף בציצית, ובשעת לבישת תפילין, ובשעת קביעת מזוזה. אבל אם עשה מעקה - מברך בשעת עשייה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה; וכן כל כיוצא בזה.
כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה, וכן כל מצוה שהיא קניין לו, כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה, וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן - מברך עליה בשעת עשייה, שהחיינו. ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה, מברך עליהן שהחיינו בשעה שייצא ידי חובתו בהן; וכן כל כיוצא בהן.
שם הלכות יא-טו
כל העושה מצוה, בין שהייתה חובה עליו בין שאינה - אם עשה אותה לעצמו, מברך לעשות; עשה אותה לאחרים, מברך על העשייה.
כיצד: לבש תפילין, מברך להניח תפילין; נתעטף בציצית, מברך להתעטף בציצית; ישב בסוכה, מברך לישב בסוכה. וכן הוא מברך להדליק נר של שבת, ולגמור את הלל. וכן אם קבע מזוזה לביתו, מברך לקבוע מזוזה; עשה מעקה לגגו, מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה; הפריש תרומה ומעשרות לעצמו, מברך להפריש; מל את בנו, מברך למול את הבן; שחט פסחו וחגיגתו, מברך לשחוט.
אבל אם קבע מזוזה לאחרים, מברך על קביעת מזוזה; עשה להן מעקה, מברך על עשיית מעקה; הפריש להם תרומה ומעשרות, מברך על הפרשת תרומה; מל את בן חברו, מברך על המילה. וכן כל כיוצא באלו.
עשה המצוה לו ולאחרים כאחד - אם הייתה מצוה שאינה חובה, מברך על העשייה; לפיכך הוא מברך על מצות עירוב. הייתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה, ולהוציא אחרים - מברך לעשות; לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר.
נטל את הלולב - מברך על נטילת לולב, שכיון שהגביהו, יצא ידי חובתו; אבל אם בירך קודם שייטול - מברך ליטול לולב, כמו לישב בסוכה. ומכאן אתה למד, שהמברך אחר שעשה, מברך על העשייה. אבל נטילת ידיים ושחיטה, הואיל וכדברי הרשות הן - אפילו שחט לעצמו - מברך על השחיטה ועל כיסוי הדם, ועל נטילת ידיים. וכך הוא מברך על ביעור חמץ, בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים - שמעת שגמר בליבו לבטל, נעשת מצות הביעור, קודם שיבדוק, כמו שיתבאר במקומו.
השגת הראב"ד
נטל את הלולב כו', עד מברך על העשייה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ הנה לדבריו אם שכח בעטיפת ציצית או בהנחת תפילין ולא בירך תחלה כשיזכור ויברך מברך על עטיפת ציצית ועל הנחת תפילין ואינו כן[1] שהרי מצותו כל היום לפניו אבל נטילת לולב כיון שהגביהו נפטר ממנו כל היום וכן הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשגמר בלבו נעשית מצות ביעור עכ"ל.
השגת הראב"ד
וכך הוא מברך על ביעור חמץ כו'. כתב הראב"ד ז"ל קשה לי על מקרא מגילה ואם יאמר כל מצוה שהיא מדבריהם אומר על שהיא כעין רשות קשיא לי נר חנוכה ואולי מפני שאין לה קצבה שמהדרין מוסיפין וכן המהדרין מן המהדרין יותר, א"נ מפני שזו הברכה הוקבעה על הנרות שבמקדש שהן של תורה לפיכך עשאוהו כשל תורה, ובין כך ובין כך קשיא לי על אכילת מצה ועל אכילת מרור, ועוד שיש תימה איך לא הקשה אותם בגמרא למ"ד לבער ומסתברא דלאכול אמרינן בהני ורמיזן הכי בגמרא דאמר מברך ב"פ האדמה ולאכול מרור עכ"ל.
מגדל עוז
ואני אומר הנני משיב על ראשון ראשון אחת לאחת למצוא חשבון. מה שהקשה תחלה ממקרא מגילה, ממנה פירש מפה והשליך חכה לנר חנוכה, והעריך לתרץ תירוצים מן המהדרים או מן התיקונין, אין לו צורך לאלו הדחוקים. כי ר"מ ז"ל כתב פ"ג דהלכות מגילה וחנוכה שהדלקת נר חנוכה ומקרא מגילה שתיהן מצות מדברי סופרים, ועוד הוסיף לכתוב כן בתשובתו לחכמי לוני"ל, וכלל עמהם מצות עירוב שהיא מצוה שאינה חובה כמו שאני עתיד להעתיק לשון תשובתו פ"ג דהלכות מגילה בע"ה. ומעתה מה שכתב כאן לפי כללו המקובל לו וז"ל, עשה המצוה לו ולאחרים כאחד אם היה מצוה שאינה חובה מברך על העשייה עכ"ל. וידוע שמקרא מגילה עיקר תקנתה בעשרה בין בזמנה בין שלא בזמנה משום פרסומי ניסא, ואפילו לדברי ר"מ ז"ל שפוסק פרק ראשון דה' מגילה וחנוכה בזמנה ביחיד, מ"מ הוא כתב שם כי שלא בזמנה כגון בני הכפרים המקדימים בי', ואפילו בזמנה לכתחילה מצוה מן המובחר כאשר נתקנה דהיינו בי'. וגם ידוע שאחד קורא להוציא עצמו ולאחרים, ועל סדר זה היתה התקנה על מקרא מגילה ולא לקרות. אבל נר חנוכה איש וביתו, כמו ששנויה פרק במה מדליקין להדיא בברייתא, נמצא אפילו בני הבית מאה כולן כאיש אחד לעיקר התקנה, ומעתה המברך לכולן כמברך לעצמו. ור"מ ז"ל כתב כאן בכללו כל העושה מצוה בין שהיתה עליו חובה בין שאינה עליו חובה אם עשאה לעצמו מברך לעשות עכ"ל. וכבר הוכחתי שנר חנוכה מצוה ועושה אותה לעצמו כעיקר התקנה איש וביתו, ולכך תקנו ברכתה להדליק נר חנוכה ולא תקנו על, והרי היא וברכתה כנר שבת. ומזה יתבאר מצה ומרור, שעיקר מצוה מן המובחר לאכול הפסח על מצות ומרורים כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, ונאכל על השובע ובחבורה כדכתיב איש לפי אכלו תכוסו על השה, וכ"כ ר"מ ז"ל פ"ח דה' קרבן פסח. וכבר כתבתי מלשונו שלהוציא אחרים מברך בעל, ואף על פי שגם הוא מוציא עצמו, לכך הם התקינו כן לגלויי טעמא ופרסומי מילתא, שמצותה ברבים עד שתהיה הברכה במברך עיקרה להוציא אחרים.
רש"י
והלכתא על ביעור - נמי להבא משמע, וגבי מילה נמי לא שנא אבי הבן מאינש דעלמא דהא להבא משמע ועל המילה נמי כלמול דמי[2].
[1] ראה הלכה
ה' (יובא בהמשך הסוגיה, ב"ברכה קודם המצוה"), שם כתב הרמב"ם שבמצות
אלו מברך בל', כדברי הראב"ד.
[2] רש"י
מפרש, שבסוף הסוגיה נדחה מה שאמרנו בתחילה, שיש הבדל בין ברכה בל' לברכה 'על'.
והרמב"ם מפרש, שמברך על ביעור חמץ, בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים - שמעת
שגמר בליבו לבטל, נעשת מצות הביעור, קודם שיבדוק, ונמצא שהיא ברכה על לשעבר,
ולפיכך מברך 'על'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה