[דף ט עמוד א] משנה. אין חוששין שמא גיררה חולדה [למקום שאין מכניסין בו חמץ, ונצריך לבדוק גם במקום שאין מכניסים בו חמץ] מבית לבית וממקום למקום, דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר - אין לדבר סוף.
חמץ ומצה ב,ז
אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ, למקום שאין מכניסין בו חמץ[1]: שאם נחוש מבית לבית, נחוש מעיר לעיר; ואין לדבר סוף. בדק ליל ארבעה עשר, והניח עשר חלות ומצא תשע - הרי זה חושש, וצריך לבדוק פעם שנייה: שהרי גררה חולדה או עכבר, בוודאי.
רש"י
אין חוששין שמא גיררה חולדה כו' - אין חוששין כשבדק זוית זו ובא לבדוק זו שמא בתוך שבא לבדוק זו גיררה חולדה חמץ למקום הבדוק, וצריכנא לחזור ולבדוק[2].
גמרא. טעמא - דלא חזינא דשקל, הא חזינא דשקל - חיישינן, ובעי
בדיקה. ואמאי? נימא אכלתיה! מי לא תנן: מדורות הנכרים טמאים. וכמה ישהה במדור ויהא המדור צריך
בדיקה - ארבעים יום [כדי שתתעבר אישה ותפיל נפל שמטמא], ואף על פי שאין לו אשה
[גזירה משום מדור שתהיה בו אישה]. וכל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלוך - אין צריך בדיקה! - אמר רבי
זירא: לא קשיא; הא - בבשר, והא - בלחם. בבשר - לא משיירא, בלחם - משיירא. אמר רבא:
האי מאי? בשלמא התם - אימור הוה אימור לא הוה, ואם תמצא לומר הוה - אימור אכלתיה.
אבל הכא - דודאי דחזינא דשקל - מי יימר דאכלתיה? הוי ספק וודאי, ואין ספק מוציא
מידי ודאי[3]. –
אין
ספק מוציא מידי ודאי
ואין ספק מוציא מידי ודאי? והא תניא: חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות,
ואפילו הן בני יומן - הרי הן בחזקת מתוקנין. והא הכא, דודאי טבילי הני
פירי, וספק מעושרין וספק לא מעושרין - וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי! - התם ודאי וודאי הוא, דודאי מעשרי,
כדרבי חנינא חוזאה. דאמר רבי חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר
שאינו מתוקן. ואי בעית אימא: ספק וספק הוא, דילמא מעיקרא אימור דלא טבילי,
כרבי אושעיא. דאמר רבי אושעיא: מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן
המעשר [וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית, ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות,
שהרי אינו מתחיל לגמור הכול]. ואין ספק מוציא מידי ודאי? והתניא, אמר רבי יהודה: מעשה בשפחתו של
מציק אחד ברימון, שהטילה נפל לבור [דף ט עמוד ב] ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא. ובא מעשה
לפני חכמים וטיהרוהו, מפני שחולדה וברדלס מצויין שם. והא הכא, דודאי הטילה,
וספק גררוהו וספק לא גררוהו ההיא שעתא, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי! - לא תימא
שהטילה נפל לבור אלא אימא שהפילה כמין נפל לבור והוי ספק וספק. - והא לידע אם זכר
הוא אם נקבה היא קתני! - הכי קאמר: לידע אם רוח הפילה אם נפל הפילה, ואם תמצא לומר
נפל הפילה - לידע אם זכר הוא ואם נקבה היא. ואיבעית אימא: התם ודאי וודאי הוא, כיון דחולדה וברדלס מצויין שם -
ודאי גררוהו בההיא שעתא. נהי דשיורי משיירא - מיגרר מיהת ודאי גררום בההיא שעתא.
(לישנא אחרינא: נהי דודאי - אכלום - לא אמרינן, ודאי גררוהו לחורייהו - אמרינן.)
טומאת מת יא,ז-ט
[ז] מקום ששכנו בו גויים בארץ ישראל - הרי זה מטמא כארץ העמים עד שייבדק, שמא קברו בו נפלים. [ח] ותרומה וקודשים שנטמאו מחמת מדור העמים - תולין, לא אוכלין ולא שורפין. וכמה ישהו במקום, ויהיה צריך בדיקה - ארבעים יום, כדי שתתעבר אישה ותפיל נפל שמטמא.
אפילו איש שאין עימו אישה - אם שהה ארבעים יום, מדורו טמא עד שייבדק: גזירה, משום מדור שתהיה בו אישה. אפילו עבד, או אישה, או סריס, או קטן בן תשע שנים ויום אחד - עושה מדור העמים.
[ט] מדור גויים שהיה בו עבד מישראל, או אישה, או קטן בן תשע, משמרין אותן שלא יקברו שם נפל - אינו צריך בדיקה. ואת מה הן בודקין - את הביבין העמוקים, ואת המים הסרוחין; וכל מקום שהחזיר והחולדה יכולין להוליך משם הנפל - אינו צריך בדיקה, מפני שהן גוררין אותן משם. מדור העמים שחרב, הרי הוא בטומאתו עד שייבדק.
מעשר י,ב
כל תלמיד חכמים - נאמן לעולם, ואינו צריך בדיקה אחריו; ובניו ובני ביתו ועבדיו ואשתו של תלמיד חכמים, הרי הן כתלמיד חכמים ונאמנין.
תלמיד חכמים שמת, והניח פירות - אפילו באותו היום כינסן, הרי הן בחזקת מתוקנין.
מעשר ג,ו
מותר להערים על התבואה, להכניס במוץ שלה, כדי שתהיה בהמתו אוכלת, ופטורה מן המעשר; וזורה מעט מעט אחר שהכניס לבית, ופטור לעולם מן התרומה ומן המעשרות - שהרי אינו מתחיל לגמור הכול.
האם
חוששים לגרירת חולדה
ומי אמרינן אין
חוששין שמא גררה חולדה? והא קתני סיפא: מה שמשייר יניחנו בצנעה, שלא יהא צריך
בדיקה אחריו! - אמר אביי: לא קשיא; הא - בארבעה עשר, הא - בשלשה עשר.
בשלשה עשר דשכיח ריפתא בכולהו בתי - לא מצנעא, בארבעה עשר דלא שכיחא ריפתא בכולהו
בתי - מצנעא, - אמר רבא: וכי חולדה נביאה היא? דידעא דהאידנא ארביסר ולא אפי עד
לאורתא, ומשיירא ומטמרא? אלא אמר רבא: מה שמשייר - יניחנו בצנעה, שמא תטול חולדה בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו
[כדי שלא יצטרך לבדוק גם בארבעה עשר, אם נראה שלקחה חולדה בפנינו, לכן את הנשאר
יניח מוצנע]. תניא כוותיה
דרבא: הרוצה לאכול חמץ אחר בדיקה כיצד יעשה? מה שמשייר - יניחנו בצנעה, שלא תבוא
חולדה ותיטול בפנינו, ויהא צריך בדיקה אחריו. רב מרי אמר: גזירה שמא יניח עשר
וימצא תשע [רב מרי הוסיף ביאור, כדי להצריך לחזור ולבדוק בארבעה עשר, איננו
צריכים לראות שגררה חולדה בפנינו, די שנראה שחסר ציבור של חמץ, כדי להצריכו לחזור
ולבדוק[4]].
חמץ ומצה ב,ז
אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ, למקום שאין מכניסין בו חמץ[5]: שאם נחוש מבית לבית, נחוש מעיר לעיר; ואין לדבר סוף. בדק ליל ארבעה עשר, והניח עשר חלות ומצא תשע - הרי זה חושש, וצריך לבדוק פעם שנייה: שהרי גררה חולדה או עכבר, בוודאי.
רי"ף
אבל אם לא ידע כמה הניח אף על פי שלא הצניעו אינו צריך לחזור ולבדוק דהא תנן אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וכו'.
[1] ונצריך לבדוק
גם במקום שאין מכניסים בו חמץ.
[2] והרמב"ם
פירש, אין חוששים שמא גררה חולדה למקום שאין מכניסין בו חמץ, ונצריך לבדוק גם
במקום שאין מכניסים בו חמץ.
[3] בהמשך
הסוגיה נזכר, חולדה וברדלס, גם אם אינם אוכלים, בודאי גוררים, ולכן אין לחשוש שיש
שם נפל. וכך כתב הרמב"ם, ראה בהמשך.
[4] וזה פסק
הרמב"ם, וממנו נלמד, שאם ראינו שגררה חולדה בודאי צריך לחזור ולבדוק.
[5] ונצריך
לבדוק גם במקום שאין מכניסים בו חמץ.
