ושמו חגב - כשראשו וזנבו ארוכים

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,כב:

"מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן, אוכל; והצייד נאמן עליהן, כעוף. ומי שאינו בקי, בודק בסימנין; ושלושה סימנין יש להן: כל שיש לו ארבע רגליים, וארבע כנפיים שחופות רוב אורך גופו ורוב היקף גופו, ויש לו שני כרעיים לנתר בהן - הרי זה מין טהור. ואף על פי שראשו ארוך ויש לו זנב - אם היה שמו חגב, טהור".

ביאור ההלכה: רק כשראשו וזנבו ארוכים, ומראהו שונה משאר החגבים, צריך שייקרא חגב, כדי להתירו באכילה. אבל אם ראשו וזנבו אינם ארוכים, ומראהו כשאר החגבים, וניכר שהוא ממשפחת החגבים, אף שאין שמו חגב, מותר באכילה (מהר"י קאפח הערה לא).

וזה לשון מהר"י קאפח (הערה לא): "במשנה חולין פ"ג הל' ז: "ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופות את רובו. ר' יוסי אומר ושמו חגב". ושם כת"ר: "אמרו חופות את רובו, שיהא רחבם מכסה רוב הקף גופו, וארכם מכסה רוב אורך גופו. ואפלו היה ראשו ארוך ויש לו זנב הרי זה מותר, והוא שיהא שמו חגב כמו שאמר ר' יוסי. אבל אם נמצאו בו סימנים אלו עם הצורה הזו ולא היה שמו חגב, או השם שקורין בו באותו הלשון את המין שאנו קורין אותו חגב, אינו מותר באכילה. והלכה כר' יוסי".

זהו נוסח מהדורא בתרא של פיהמ"ש, ראה שם מהדורתי, וברור כי דברי ר' יוסי דבעינן שמו חגב, רק אם היה משונה בצורתו כלומר ראשו ארוך ויש לו זנב, אבל אם אינו משונה בצורתו אף על פי שאין שמו חגב. ובתימן שיש לנו מסורת במינים הנאכלים, זה שהיה ראשו ארוך ויש לו זנב, לא היה נקרא חגב "ג'ראד" אלא "גזאלה", וברור שלא אכלוהו. ואף גם זאת היו גם שאינם משונים בצורתן והיו בהן כל הסימנין ולא אכלום כי לא היה להם מסורת כגון "עושם" "חנאגר" ודומיהן. ומינים אלו האסורים לא היו באים בלהקות גדולות, אלא מתרבים אחרי הגשמים בחדשי אדר ניסן ואייר, ואחר כך מתמעטים. ובמהדורא קמא של פיהמ"ש לא היה כתוב "ואפלו היה ראשו ארוך ויש לו זנב הרי זה מותר". והיה רבנו סבור דעל כל הארבה בעי ר' יוסי ושמו חגב. ונוסח מהדורא קמא היה לפני המ"מ, וכדלקמן, וכל המינים הטהורים לא רק כנפיו חופין את רובו אלא אף עודפים על כולו.

והנה מקום אתי להסביר את דברי רש"י אשר רבים גדולים וטובים לא הבינום על נכון. יש שחלקו על רש"י, ויש שאסרו את הארבה כפי שהבינו מרש"י, וכבר היה בשנת תש"ז, חנה להק ארבה על ירושלם ונחתו בגגין בחצרות וברחובות, ועולי תימן אספום ואכלום צלי שלוק ומבושל, כפי מסורת אבותינו מאז משה רבנו, כאשר עבר בין אהלי ישראל ובידו ארבה ומראה לכולנו באצבע ואמר את זה תאכלו (ויקרא יא,כא). וגמירי דכל היכא דכתיב זה, הראה הקב"ה למשה באצבע, וכך הראה משה לישראל. ואז יצא מאן דהו באחד העתונים להזהיר את עולי תימן שהם אוכלים שקצים ורמשים, לפיכך ראיתי להביא כאן את אשר העירותי בסה"מ במהדורתי האחרונה עשין קנא. וזה לשונו: הארבה הידוע המפורסם בכל העולם הידוע בשמו הערבי "ג'ראד" וכך תרגמו גם רס"ג גם רבנו ורב האי גאון ועוד, והואיל וכבר היה מי שטעה בהבנת דברי רש"י אסבירם בקצרה. וזה לשון רש"י: "ממעל לרגליו סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו, וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח". ולא רצה רש"י לפרש "אשר לו כרעים" על אותן הכרעים האחוריות הגבוהות שבהן הוא קופץ, כי לא כתוב "לנתר בהן מעל הארץ" אלא "על הארץ". כי הארבה בעת שהוא מתכונן לקפוץ מרים את כל גופו מעל הארץ ונשען רק על שתי רגליו הקטנות הסמוכות לצוארו שהם באמת כדברי רש"י "כמין שתי רגלים" ומהדק את רגליו האחוריות והאמצעיות לגופו, ובחוזק משחרר הוא את רגליו האחוריות וקופץ. והנה המלה "לנתר" אין לה אח במקרא, וכך העיר בצדק גם הראב"ע, אלא שרוב המפרשים פירשוה לקפץ, וכפי שתרגם אונקלוס, אך רש"י לא רצה לפרש כן מדוחק הדיוק הנ"ל שכתוב "על הארץ" ולא "מעל הארץ" ואשר אונקלוס ועמו כל יתר המפרשים מפרשים אותו על הארץ ממקום למקום, ולכן פירש רש"י לנתר מתחזק, כלומר נשען בהן על הארץ, וזה אינו אלא באותן כמין רגלים הקטנות והדלות הסמוכות לצוארו. וכך כנראה סובר היונתן שתרגם "למשרג בהון". ובערוך ערך שרג ב פירש "ענין ירידה", אף כאן הארבה מרומם את החלק האחורי של גופו ומנמיך החלק הקדמי ונשען על רגליו הסמוכות לצוארו וקופץ. והנה כל המחלוקת בין רש"י ליתר הראשונים היא בפירוש לנתר אם פירושה לקפץ או להתחזק, וכתוצאה מכך גם בפירוש ממעל אם פירושה בחלק העליון של גופו [=לפי רש"י, הכרעים נמצאים בחלק העליון, הקדמי, של גופו], או גבוהים יותר משאר הרגלים [=לפי שאר המפרשים, הכרעים גבוהים יותר משאר הרגלים], ומעולם לא חשב רש"י על מין אחר כי אין רש"י יוצר גובי, ולא אסר את המותר ולא התיר את האסור". (ע"כ מהר"י קאפח)

והרב צדוק ביאר את רש"י, שמלבד ארבע רגליו שהם נמצאים סמוך לצוארו, יש לחגב גם שתי כרעים סמוך לצוארו שבהם עף. לשון רש"י: "סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו". כלומר, בנוסף לארבע רגליו שהם נמצאים בחלקו הקדמי סמוך לצוארו, יש לו שם גם עוד שתי כרעים שבהם עף.

עוף טהור נאכל במסורת

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,טו:

"כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן - הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהן, ואין צריך בדיקה; ועוף טהור, נאכל במסורת - והוא, שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. ונאמן צייד לומר, עוף זה התיר לי רבי הצייד - והוא, שהוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן".

ביאור ההלכה:

כל מי שהוא בקיא במינים אלו ובשמותיהם - הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם, ואינו צריך לבדוק האם יש לעוף סימני טהרה (יובאו בהלכה טז). ואם יש מקום שיש בו מסורת היתר לאכילת עוף מסוים, ובאותו מקום המסורת ידועה ומקובלת אצל כולם, מותר לאכול את אותו עוף על סמך מסורת זו ולחשיבו כעוף טהור; ואף שאיננו בקיאים במיני העופות האסורים באכילה ובשמותיהם, אין צריך לבדוק האם יש לעוף זה סימני טהרה (יובאו בהלכה טז).

המ"מ הביא בשם הרשב"א, שהיתר אכילת העוף הוא רק באותו מקום שיש בו מסורת, אבל במקומות אחרים שאסרוהו, זה משום שחוששים שיבואו להתיר באכילה עופות אחרים אסורים הדומים לעוף זה. אולם על פי מה שכתבנו, מסורת היתר אכילת העוף מועילה לכל המקומות, ומקום אחר שאוסרים אכילת עוף זה, הוא משום שלא הגיעה אליהם המסורת המתירה. וזו משמעות לשון הרמב"ם: "ועוף טהור נאכל במסורת", כלומר שיש בכוחה של המסורת להתיר לאכול את אותו עוף בכל המקומות. וכך מוכח גם מהמשך ההלכה, שנאמן הצייד לומר בשם רבו שעוף זה מותר באכילה, וכשם שרבו של הצייד נאמן להתיר באכילה את אותו עוף לכולם, כך מסורת היתר אכילת עוף, מועילה לכל המקומות.

על פי עיקרון זה, כתב הרב צדוק, שאם יש עדה שיש להם מסורת היתר לאכול חגבים מסויימים, כגון עדת יהודי תימן שיש להם מסורת בדבר זה, יכולים כולם לסמוך על מסורתם ולאכול את אותם חגבים. וכן כל כיוצא בזה.

בהמשך ההלכה נאמר, נאמן הצייד לומר, עוף זה התיר לי רבי הצייד, כלומר, אף שהצייד עצמו אינו מכיר עוף מסוים, הוא נאמן להתיר אכילתו בשם רבו – ובתנאי שהצייד ידוע לכולם כמומחה הבקיא במיני העופות האסורים באכילה ובשמותיהם, ולא יטעה להתיר באכילה, עוף טמא. כלומר, רבו אמנם למדו היתר אכילת עוף מסוים, אבל הצייד מצד עצמו מומחה, המכיר את שאר העופות ושמותיהם, והידע שלו מצטרף למה שלמד מרבו, ולפיכך אפשר לסמוך על היתרו.

סימני החיה בקרניים – כרוכות חדוקות והדורות

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,י:

"כל מין שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, ויש לו קרניים מפוצלות כגון האייל - הרי זו חיה טהורה בוודאי. וכל שאין קרניו מפוצלות - אם היו קרניו כרוכות כקרני השור, וחדוקות כקרני העז, ויהיה החדק מובלע בהן, והדורות כקרני הצבי - הרי זו חיה טהורה: עד שיהיו בקרניים שלושה סימנין אלו - כרוכות, וחדוקות, והדורות".

הלכה מבוארת:

כל מין שהוא מפריס פרסה, ומעלה גרה, ויש לו קרניים מפוצלות [=מתפצלות כענפי העץ ויוצאים מהם הסתעפויות לכאן ולכאן] כמו קרני האייל והיחמור [הוספנו יחמור ממהר"י קאפח] - הרי זו חיה טהורה בוודאי. וכל שאין קרניו מפוצלות - אם היו קרניו כרוכות [=כפופות] כקרני השור [=קרני השור כפופות ואינן מפותלות (פה"מ חולין ג,ו)], וחדוקות [=חרוצות, כלומר עשויות חוליות חוליות] כקרני העז, ויהיה החדק מובלע בהן [=החריץ שבין כל חוליה וחוליה, צריך להיות עמוק], והדורות [=מפותלות] כקרני הצבי [=צריך שייראו הקרניים כאילו נעשו מפס נחושת מלבני מאורך שפתלו] - הרי זו חיה טהורה: עד שיהיו בקרניים שלושה סימנין אלו - כרוכות, וחדוקות, והדורות.

קרני העז כפופות ומפותלות אבל כמי שפותל גוף עגול שאין קצוותיו מחודדין, כלומר שאין חריץ עמוק בין כל חוליה וחוליה, ולכן העז היא בהמה ולא חיה. ובכדי שקרניים מפותלות ייחשבו כסימן חיה, צריך שייראו הקרניים, כמי שלקח גוף שטוח שיש לו גובה מחודד הקצוות, כלומר שיהא בעל זויות נצבות, ופתלו כדרך שפותלין את הצמידים (פה"מ חולין ג,ו). כלומר, צריך שייראו הקרניים כאילו נעשו מפס נחושת מלבני מאורך שפתלו, שבאופן זה יהיה חריץ עמוק בין כל חוליה וחוליה.

וזה לשון הרמב"ם בפה"מ חולין (ג,ו) עם הערות מהר"י קאפח: "והדברים שבהן מבדילים בין החיה לבהמה הם מה שאני מבאר, אם היה יוצא מראש אותו החי קרנים ומתפצלים מאותן הקרנים קרנים אחרות כגון האיל הרי זה חיה בלי ספק ואינו צריך עם זה סימן אחר, ואם לא היה מתפצל מהם כלום רואים אותן הקרנים היוצאות מן הראש אם היו עשויים כמי שלקח גוף שטוח שיש לו גובה מחודד הקצוות, כלומר שיהא בעל זויות נצבות ופתלו כדרך שפותלין את הצמידים [כדי שיהיו הדורות], ואחר כך כפפו אחר הפתילה עד שנעשה כפוף ואפילו כפיפות כל שהיא [כדי שיהיו כרוכות], הרי זה חיה כגון הצבי ודומיו, לפי שקרני השור כפופים ואינם פתולים, וקרני העז כפופים פתולים אבל כמי שפותל גוף עגול שאין קצוותיו מחודדין [קרני העז כרוכות והדורות, אולם אינם חדוקות, אין חריץ עמוק בין כל חוליה וחוליה]. והבן זה".

וזה ביאור לשון התלמוד (חולין נט,ב) על פי הרמב"ם בפה"מ. נוסח התלמוד תוקן על פי דקדוקי סופרים, והוא תואם לנוסח הרמב"ם במשנ"ת: "אמר רבי זירא... אלו הן סימני חיה שחלבה מותר - כל שיש לה קרנים וטלפים... כללא הוא? [שואל התלמוד, וכי הכלל שהזכיר רבי זירא נכון] והרי עז, דיש לו קרנים וטלפים - וחלבו אסור! כרוכות בעינן [=מתרץ התלמוד, כדי להחשיב את הבעל חיים כחיה, צריך שיהיו קרניו כפופות, ויש עזים שקרניהם אינן כפופות], והרי שור, דכרוכות [=שואל התלמוד, והרי קרני השור כפופות] - וחלבו אסור! (חרוקות) [חדוקות] בעינן [=מתרץ התלמוד, בנוסף לכיפוף, צריך שיהיה בקרנים חריצים המקיפים את הקרן ויוצרים בקרן מראה של חוליות חוליות, ובקרני השור אין חוליות], והרי עז, (דחרוקות) [דחדוקות] - וחלבו אסור! מפוצלות בעינן [=מתרץ התלמוד, צריך שיהיו הקרנים מפוצלות כענפי העץ ויוצאים מהם הסתעפויות לכאן ולכאן], והרי צבי, דאין מפוצלות - וחלבו מותר! (חדורות) [הדורות] בעינן [=מתרץ התלמוד, קרני הצבי נראות כאילו נעשו מפס נחושת מלבני מאורך שפתלו, שבאופן זה יש חריץ עמוק בין כל חוליה, ולכן הוא מין חיה]. הלכך: היכא דמיפצלא - לא דינא ולא דיינא [=די בפיצול הקרניים להחשיב את הבעל חיים כחיה], היכא דלא מיפצלא - בעינן כרוכות (חדורות וחרוקות) [הדורות וחדוקות], והוא דמיבלע (חירקייהו) [חידקיהו]. [=בנוסף למציאותם של החוליות בקרן בגלל החריצים המקיפים אותה סביב, צריך שהחריצים בין כל חוליה וחוליה יהיו עמוקים]; והיינו ספיקא דעיזא (כרכוז) [דכרכין]. [=עז המצויה בכרכין, קרניה כפופות ועשויות חוליות חוליות בגלל החריצים המקיפים את הקרן, אולם החריצים שבין החוליות אינם עמוקים כל כך, והסתפקו חכמים, האם חריצים בעומק כזה מגדירים את העז כחיה או שהיא נחשבת בהמה (הביאור על פי המ"מ)]". (ע"כ תלמוד עם ביאור)

בתחילת הסוגיה נזכר שקרני העז אינן כרוכות, כלומר אינן כפופות, אולם לאחר מכן נזכר שקרני העז כפופות, ובנוסף לכך הם גם חדוקות, כלומר חרוצות בחריצים המקיפים את הקרן, ויוצרים בקרן מראה של חוליות חוליות [הרמב"ם בפה"מ הגדיר זאת כמפותלות]. בסוף הסוגיה נזכר שצריך שיהיה חריץ עמוק בין כל חוליה וחוליה, ובקרני העזים של הכרכים אין חריצים עמוקים בין החוליות.

הרמב"ם בפה"מ למד מסוגיה זו, שקרני השור כפופות אולם הם אינן מפותלות, וקרני העז מפותלות וכפופות אולם אין חריץ עמוק בין החוליות, ואילו קרני הצבי הם כפופות מפותלות ויש חריץ עמוק בין החוליות. גם במשנ"ת כתב הרמב"ם הגדרות אלו, אלא שבמשנ"ת דקדק הרמב"ם בהגדרת הדברים, ולא הגדיר את קרני העז כמפותלות [=הדורות], אלא קרני העז חדוקות, כלומר חרוצות בחריצים סביב, היוצרים בקרן מראה של חוליות, אולם החריצים אינם עמוקים. וקרני הצבי הדורות, כלומר מפותלות, כמי שפתל פס נחושת מלבני מאורך, שבאופן זה יהיה חריץ עמוק בין כל חוליה וחוליה.

כאן ראוי להעיר, שביאור ההלכה שכתבנו, תואם לדברי מהר"י קאפח בהערותיו על פה"מ חולין (ג,ו). אולם בהערותיו על משנ"ת (הערה טו) ביאר אחרת: כרוכות=מפותלות ויש חריץ בין החוליות כקרני הצבי. הדורות=עקומות כקרני התאו. חדוקות=מפותלות ואין חריץ בין החוליות כקרני העז. וקשה על ביאורו, שהרמב"ם במשנ"ת כתב כרוכות כקרני השור, וקרני השור אינן מפותלות, ואין בהם חוליות, אלא הם רק כפופות.

תאו מין בהמה או חיה

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,ח:

"אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה, חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה: שלושה מיני בהמה - והן שור, שה, ועז; ושבעת מיני חיה - אייל, וצבי, ויחמור, ואקו, ודישון, ותאו, וזמר. הן ומיניהן - כגון שור הבר והמריא, שהן ממין השור. וכל העשרה מינין ומיניהן, מעלי גרה ומפריסי פרסה; לפיכך מי שהוא מכירן, אינו צריך לבדוק לא בפה [=לוודא שאין להם שיניים בלחי העליון שדבר זה מוכיח שהם מעלות גרה כמו שנתבאר בהלכה ב] ולא ברגליים [=לוודא שהם מפריסי פרסה]".

מה שכתב הרמב"ם שיש עשרה מינים טהורים, מקור דבריו בתלמוד חולין (פ,א): "כי הא דאמר ר' יצחק: עשר בהמות מנה הכתוב, ותו לא".

ומה שכתב ששור הבר הוא מין שור, כלומר בהמה, מקור דבריו במשנה כלאים (ח,ו): "שור בר מין בהמה ורבי יוסי אומר מין חיה". וכתב הרמב"ם בפה"מ: "שור בר, השור המדברי, ומי שסובר שהוא מין חיה מתיר אכילת חלבו כצבי וכאיל... ואין הלכה כר' יוסי".

ומה שכתב שגם המריא מין שור, כלומר בהמה, כתב מהר"י קאפח (הערה יב), ששיטת הרמב"ם בזיהוי בעלי החיים היא כשיטת הגאונים ורס"ג. מריא, נזכר במלכים א (א,יט); ישעיהו (יא,ו), ועוד. בערבית הוא נקרא "גַ'אמוּס", ובלועזית בּוּפָלוֹ.

בימינו רגילים לקרוא לג'אמוס בשם תאו, אולם הרמב"ם לא יסכים לזאת, כי התאו הוא מין חיה, והג'אמוס הוא מין בהמה. אלא לדעת רס"ג והרמב"ם, התאו נקרא בערבית ת'יתל. וזו צורתו של התאו (ראה שם).

כשם ששור הבר והמריא הם ממין השור, כך עיזי הבר, הם ממיני העז (לח"מ), והם נחשבות בהמה ולא חיה. נקראו בתלמוד עיזי דבאלא, כלומר עיזי יער. וזה לשון התלמוד (חולין פ,א): "אמר ר' זירא א"ר ספרא אמר רב המנונא: הני עזי דבאלא [=עיזי היער] כשרות לגבי מזבח [=כי הם מין בהמה ולא מין חיה]; סבר לה כי הא דאמר ר' יצחק: עשר בהמות מנה הכתוב, ותו לא, והני - מדלא קחשיב להו בהדי חיות, ש"מ: דעז נינהו".

היוצא ממה שכתבנו למעלה, הרמב"ם פסק כמימרת ר' יצחק, וכדעת חכמים במשנה כלאים, וכשיטת רב המנונא שאף הוא סובר כדעת ר' יצחק.

כאן ראוי לבאר, שבהמשך הסוגיה ניסו האמוראים לדחות את שיטת ר' יצחק ורב המנונא, ושאלו, אולי עיזי הבר הם אקו או תאו או זמר. ואכן כך סבר אמימר, שעיזי הבר הם מין חיה. אולם הרמב"ם לא פסק כדבריהם שנאמרו בדרך דחיה, אלא כשיטת ר' יצחק ורב המנונא.

עוד נזכר בהמשך הסוגיה שם, בשם רב הונא בר חייא, מה שאמרו חכמים במשנה במסכת כלאים, שור הבר מין בהמה, מפני שהלכו אחרי תרגום אונקלוס שתירגם, תאו, תורבלא, כלומר שור הבר, ולשיטה זו, למרות שהתאו נזכר בתורה בכלל החיות, הוא מין בהמה. ואילו לדעת רבי יוסי החולק עליהם, מאחר שנזכר התאו בכלל החיות, הוא מין חיה.

והקשה המ"מ, מאחר שהרמב"ם פסק כדעת חכמים, ולחכמים שור הבר הוא תאו, והוא מין בהמה, אם כן הרמב"ם היה צריך לפסוק שיש ארבעה מיני בהמה ושש מיני חיה. והתשובה: אי אפשר לדחות פשוטו של מקרא, ולהחשיב את התאו בכלל הבהמה, על סמך דברי תרגום אונקלוס שזיהה את התאו עם שור הבר, בשילוב עם דברי חכמים במשנה שקבעו ששור הבר הוא מין בהמה. אלא פשוטו של מקרא עומד במקומו, כדעת ר' יצחק ורב המנונא שהובאו קודם לכן בסוגיה, ויש שלש מיני בהמה ושבע מיני חיה. ושור הבר אינו התאו, כי התאו הוא ת'יתל בערבית, ושור הבר הוא שור מדברי.

איסור שסועה - בהמה שילדה או בהמה שנמצא בה

 כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,ו:

"בהמה טהורה שילדה, או שנמצא בה, בריה שיש לה שני גבין, ושתי שדרות - אסורה באכילה; וזו היא "השסועה" שנאמרה בתורה - שנאמר "אך את זה לא תאכלו, ממעלי הגרה, וממפריסי הפרסה, השסועה" (דברים יד,ז), כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות".

חכמים למדו בדרך דרש מלשון הפסוק, את זה לא תאכלו, את השסועה, אף שהיא מעלת גרה ומפריסה פרסה, אסורה באכילה.

לשון הרמב"ם: "בהמה טהורה שילדה, או שנמצא בה, בריה שיש לה שני גבין, ושתי שדרות, אסורה באכילה". הרמב"ם הזכיר שני מקרים למציאותה של בהמה שסועה. א- שילדה. ב- שנמצא בה. במקרה הראשון מדובר שהבהמה השסועה כבר יצאה ממעי אימה, ואילו במקרה השני מדובר שמצאו את הבהמה השסועה בעודה במעי אימה.

בתלמוד נידה (כד,א), הובאה מחלוקת בין רב ושמואל, לפי רב בהמה שסועה אינה יכולה לחיות באופן עצמאי, וכשאסרה התורה שסועה, אסרה אותה כשהיא במעי אימה. ואילו לפי שמואל בהמה שסועה יכולה לחיות באופן עצמאי, וכשאסרה התורה שסועה, אסרה אותה כשהיא מחוץ למעי אימה, אבל בהמה שסועה הנמצאת במעי אימה מותרת באכילה. והלכה כרב.

והקשה הכס"מ, מאחר שהלכה כרב, אם כן בהמה שסועה יכולה להימצא רק כשהיא במעי אימה, וכיצד כתב הרמב"ם "שילדה", כלומר שיתכן שתימצא בהמה שסועה לאחר לידה מחוץ למעי אימה.

ותירץ מהר"ח כסאר, שאכן הרמב"ם פסק כרב, אולם הוא החמיר גם כדעת שמואל, ואם תימצא בהמה שסועה חיה מחוץ למי אימה, יש לאוסרה באכילה משום שסועה.

מצות עשה בדיקת הסימנים

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות א,א:

"מצוות עשה הן הסימנין שמבדילין בהן בין בהמה וחיה ועוף ודג וחגב שמותר לאוכלן, ובין שאין מותר לאוכלן - שנאמר "והבדלתם בין הבהמה הטהורה, לטמאה, ובין העוף הטמא, לטהור" (ויקרא כ,כה), "ובין החיה, הנאכלת, ובין החיה, אשר לא תיאכל" (ויקרא יא,מז)".

לשון הרמב"ם בספר המצוות (עשין קמט): "שנצטוינו בסימני בהמה וחיה והוא שיהו מעלה גרה ופרסתן סדוקה, ואז מותר לאכלן. וזה שאנו מצווים לבדוק אותן בסימנים אלו היא מצות עשה והוא אמרו זאת החיה אשר תאכלו... והכוונה במצוה זו מה שהזכרתי לך, והוא שאנו נצטוינו לדרוש סימנים אלו בכל בהמה וחיה ואז יהא מותר לאכלה, ודין זה הוא המצוה".

ביאור הדברים, אין המצווה ידיעת הסימנים, כלומר שידע מהם הסימנים המתירים את אכילת הבהמה והחיה, כי ידיעה זו היא מצוות תלמוד תורה הכוללת את כל מצוות התורה, לידע את כל מצוות התורה. כמו כן אין המצווה לבדוק כל בהמה וחיה שבסביבתו לידע אם היא טמאה או טהורה. על כורחנו, המצווה היא, כאשר רוצה לאכול, יש מצווה לוודא שיש לבעל חיים זה סימנים המתירים אותו באכילה (רמב"ם לעם, מהר"י קאפח הערה ב).

לעיל במניין המצוות השתמש הרמב"ם בביטוי, לבדוק בסימני בהמה וחיה, ובספר המצוות (עשין קמט) השתמש הרמב"ם בביטוי, לדרוש סימנים אלו בכל בהמה וחיה, ואילו בהלכה לפנינו השתמש הרמב"ם בביטוי "מצוות עשה הן הסימנים". ולא כתב מצוות עשה לבדוק את הסימנים, כמו שכתב במניין המצוות, כי עיקר המצווה אינו הבדיקה והחיפוש והפשפוש [כמו בדיקת חמץ], אלא צריך לוודא על ידי הסתכלות שיש לבעל חיים זה סימנים, ולפיכך אין הכרח להשתמש בלשון בדיקה [כמו במניין המצוות] או דרישה [כמו בספר המצוות], ואפשר לומר שהמצווה היא מציאותם של הסימנים, והכוונה שצריך לוודא את מציאותם של הסימנים כשרוצה לאכול את הבעל חיים.

סידור תפילה נוסח תימן בלדי בפורמט PDF

 סידור תפילה נוסח תימן בלדי בפורמט PDF

 

סידור תפילה נוסח תימן עם רשימת נושאים בפורמט PDF

סידור תפילה נוסח תימן עם רשימת נושאים בפורמט PDF

כוי - כלאיים או בריה בפני עצמה

פסק הרמב"ם באכילת החלב. 1

פסק הרמב"ם בכיסוי הדם, אותו ואת בנו, ומתנות כהונה. 1

קושיית הלח"מ. 1

סוגיית התלמוד חולין (עט,ב-פ,א) 2

תירוץ מהר"ח כסאר. 4

ביאור הדברים.. 5

שיטת מהר"י קאפח בהגדרת הכוי 5

ביאור שונה משיטת מהר"י קאפח. 7

 

 

פסק הרמב"ם באכילת החלב

כתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (א,יג): "כלאיים הבא מן בהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא כוי - חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו; ואין מין טמא מתעבר ממין טהור כלל".

פסק הרמב"ם בכיסוי הדם, אותו ואת בנו, ומתנות כהונה

בהלכה שלפנינו כתב הרמב"ם שכלאים הנולד מבהמה וחיה טהורים, יש לנהוג איסור בחלבו ולכסות את דמו, ולא חילק הרמב"ם האם האמא היא מין בהמה או מין חיה. וכן בכיסוי הדם כתב הרמב"ם בהלכות שחיטה (יד,ד) כלאים הבא מבהמה וחיה צריך לכסות את דמה ללא ברכה, ולא חילק האם האמא היא מין בהמה או מין חיה. ולעומת זאת באיסור אותו ואת בנו, נזכר בהלכות שחיטה (יב,ח), כתב הרמב"ם שאיסור אותו ואת בנו נוהג בבהמה טהורה בלבד, שנאמר ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ולכן ולד הנולד מכלאים, אם הוא צבי שבא על העז ושחט העז ואת בנה לוקה, כי מין האם הוא הקובע, אבל אם הוא עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה, פרה ובנה אסרה תורה לא צביה ובנה. וכן לגבי מתנות כהונה, נזכרו בהלכות ביכורים (ט,ה), כתב הרמב"ם שאין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר אם שור אם שה. ולכן ולד כלאים הבא מכבש ועז חייב במתנות מפני שגם האב וגם האם נחשבים כבהמה. אבל צבי הבא על העז וילדה, הולד חייב רק בחצי מתנות, מפני שמין האם הוא הקובע, והאם היא מין בהמה, ונאמר אם שה אפילו מקצת שה. ואם הוא תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות, מפני שזרע האם הוא הקובע, והאם היא מין חיה, ונאמר בתורה שאין חייב במתנות רק הבהמה.

קושיית הלח"מ

והקשה הלח"מ, שמסוגיית התלמוד חולין (עט,ב-פ,א) משמע, שהכוי שבו יש ספק לגבי אכילת חלבו, ואם אכלו אינו לוקה, הוא ולד שנוצר מתיש וצביה, ואף שבכל מקום מין האם הוא הקובע ומגדיר את הולד, והאמא חיה, יש ספק שמא צריך לחשוש גם למין האב, ונמצא שהולד הוא קצת בהמה, ובגלל אותו מקצת אסור לאכול את חלבו, ואם עבר ואכלו אינו לוקה. אבל אם הולד נוצר מצבי ותישה, אסור לאכול את חלבו בודאי, מפני שהאמא בהמה, והיא קובעת ומגדירה את הולד שהוא בהמה, ולכן האוכל מחלבו לוקה. ומדוע התעלם הרמב"ם מדברי התלמוד האלו.

ועוד הקשה, שבסוגיית התלמוד שם, נאמר לגבי כיסוי הדם, אימתי צריך לכסות את דם הכוי מספק, כאשר הולד נולד מצבי ותישה, ואף שבכל מקום מין האם הוא הקובע ומגדיר את הולד, והאמא בהמה, יש ספק שמא צריך לחשוש גם למין האב, ונמצא שהולד הוא קצת חיה, ובגלל אותו מקצת צריך להחמיר ולכסות את דמו. אבל אם הולד נוצר מתיש וצביה, חייבים לכסות את דמו בוודאות, מפני שהאמא חיה, והיא קובעת ומגדירה את הולד שהוא חיה. וביום טוב מותר לשחוט ולד זה, מפני שאין ספק וחייבים לכסות את דמו, וממילא מותר לשוחטו ולטלטל את החול לצורך כיסוי דמו. ומדוע הרמב"ם בהלכות שחיטה (יד,ד) כתב בסתם שכל כיסוי דם הכוי הוא מפני הספק, ולא חילק אם אמו חיה או בהמה. וכן בהלכות שביתת יום טוב (ג,א), הרמב"ם כתב, הכוי אין שוחטים אותו ביום טוב ואם שחט לא יכסה את דמו. ולא חילק כמו התלמוד אם אמו חיה או בהמה.

וצריך הסבר מדוע באיסור אותו ואת בנו, וכן בחיוב מתנות כהונה, הרמב"ם חילק, אם אמו חיה או בהמה, ואילו באיסור אכילת חלב ובחובת כיסוי הדם הרמב"ם לא חילק. (ע"כ לח"מ)

סוגיית התלמוד חולין (עט,ב-פ,א)

תנו רבנן: אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי, רבי אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - אותו ואת בנו נוהג בו, כוי - אין אותו ואת בנו נוהג בו. [לרבנן אותו ואת בנו נוהג בכוי, ולרבי אליעזר אינו נוהג]

אמר רב חסדא: איזהו כוי שנחלקו בו רבי אליעזר וחכמים - זה הבא מן התייש ומן הצבייה. [מבאר רב חסדא, רבנן ורבי אליעזר, נחלקו בולד תערובת שבא מתיש וצביה]

היכי דמי: אילימא בתייש הבא על הצבייה וילדה, וקא שחיט לה ולברה, והאמר רב חסדא: הכל מודים בהיא צבייה ובנה תייש - שפטור, שה ובנו אמר רחמנא, ולא צבי ובנו! אלא, בצבי הבא על התיישה וילדה, וקא שחיט לה ולברה, והאמר רב חסדא: הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי - שחייב, שה אמר רחמנא, ובנו - כל דהו! [שואל התלמוד, והרי איסור אותו ואת בנו נוהג באם ובבן, ודוקא בבהמה ולא בחיה, ולפיכך אם האמא צביה פטור לכו"ע, ואם האמא תישה חייב לכו"ע, וכיצד אמר רב חסדא שנחלקו בולד שבא מתיש וצביה, והרי לכו"ע פטור]

לעולם, בתייש הבא על הצבייה, וילדה בת, ובת ילדה בן, וקא שחיט לה ולברה; רבנן סברי: חוששין לזרע האב, ושה - ואפילו מקצת שה, ורבי אליעזר סבר: אין חוששין לזרע האב, ושה - ואפילו מקצת שה, לא אמרינן. [מתרץ התלמוד, אמנם אם האמא צביה פטור משום אותו ואת בנו, אולם כאן מדובר שהצביה ילדה בת, והבת ילדה בן, ושחט את הבת והבן, לרבנן חוששים לאב, וממילא הבת של הצביה נחשבת מקצת שה, ואסור לשוחטה עם בנה, ולרבי אלעזר אין חוששים לזרע האב, וממילא הבת של הצביה אינה נחשבת אפילו מקצת שה, ומותר לשוחטה עם בנה]

וליפלוג בחוששין לזרע האב, בפלוגתא דחנניה ורבנן! [שואל התלמוד, לעיל אמרנו שאיסור אותו ואת בנו נוהג באם ובבן, אולם דבר זה במחלוקת, ורק לחנניה האיסור נוהג רק באם ובבן, אבל לחכמים האיסור נוהג גם באב ובבן [=תיש הבא על הצביה וילדה בן, נוהג בו איסור אותו ואת בנו], כיון שכן, מדוע לא נאמר שרבנן ורבי אליעזר נחלקו במחלוקת רבנן וחנניה]

אי פליגי בההיא, הוה אמינא: בהא - אפילו רבנן מודו דשה ואפילו מקצת שה, לא אמרי', קמ"ל; [מתרץ התלמוד, אילו אמרנו שרבנן של רבי אליעזר, סוברים כרבנן של חנניה, היינו אומרים, שבמקרה של תיש הבא על הצביה וילדה בת והיא ילדה בן, אין איסור אותו ואת בנו נוהג בבת ובבן, מפני שאין הבת שה שלם, רק מקצת שה]

והא דתנן: כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחטו - אין מכסין את דמו, במאי עסקינן? אילימא בתייש הבא על הצבייה וילדה, בין לרבנן בין לר"א - לשחוט וליכסי, צבי ואפילו מקצת צבי; אלא, בצבי הבא על התיישה וילדה, אי לרבנן - לשחוט וליכסי, אי לר"א - לשחוט ולא ליכסי! [שואל התלמוד, והרי לכו"ע האמא מגדירה את הוולד כחיה, ונחלקו רבנן ורבי אליעזר לגבי האב, לרבנן חוששים גם לזרע האב, ואילו לרבי אליעזר אין חוששים, כיון שכן, מה שאמרנו שאם עבר ושחט את הכוי ביו"ט לא יכסו את דמו, איך מדובר, אם בולד שנוצר מתיש וצביה, והרי האמא היא חיה, וחייב לכסות את דמו גם ביו"ט, ואם הוא ולד שנוצר מצבי ותיישה, והרי לרבנן שחוששים לזרע האב חייב לכסות את דמו, ולרבי אליעזר שאין חוששים לזרע האב פטור מלכסות את דמו]

לעולם בצבי הבא על התיישה, ורבנן - ספוקי מספקא להו, אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין. [מתרץ התלמוד, מה שאמרנו עד כעת, שלרבנן ודאי חוששים לזרע האב, אינו נכון, אלא חכמים מסופקים בדבר, ולכן ולד שנוצר מצבי ותיישה, אינו מוגדר כחיה ודאית, ולכן מספק לא יכסו את דמו ביו"ט, ולעיל לגבי אותו ואת בנו, מספק לא ישחטו את 'הבת' שנולדה מתיש וצביה, עם 'הבן' שלה]

ומדלרבנן - מספקא להו, לרבי אליעזר - פשיטא ליה, והא דתניא: הזרוע והלחיים והקבה נוהגים בכוי ובכלאים, ר' אליעזר אומר: כלאים הבא מן העז ומן הרחל - חייב במתנות, מן הכוי - פטור מן המתנות. במאי עסקינן? אילימא בתייש הבא על הצבייה וילדה, בשלמא לרבי אליעזר דפטר, קסבר שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן, אלא לרבנן, נהי דקסברי שה ואפילו מקצת שה, בשלמא פלגא - לא יהיב ליה, אידך פלגא - לימא ליה אייתי ראייה דחוששין לזרע האב ושקול! [לעיל אמרנו, שלרבנן אומרים שה ואפילו מקצת שה, ולרבי אליעזר אין אמרים. ועוד אמרנו, שלרבנן יש ספק אם חוששים לאב, ולרבי אליעזר אין חוששים לאב. כיון שכן, שואל התלמוד, מה שנחלקו רבי אליעזר וחכמים במתנות כהונה, לרבנן חייב ליתן גם מהכוי, ולרבי אליעזר פטור ליתן מהכוי. איך מדובר, אם הוא ולד הבא מתיש וצביה, לרבי אליעזר הסובר שאין אומרים מקצת שה, ואין חוששים לזרע האב, מובן פטור מהמתנות, כי המתנות ניתנות רק מבהמה, וכאן האמא היא המגדירה את הוולד כחיה, ואין חוששים לאב, ולפיכך פטור ממתנות. אלא לחכמים, מאחר ואמרנו שיש ספק אם חוששים לזרע האב, שיאמר הבעלים לכהן, הבא ראיה שחוששים לזרע האב ואתן לך חצי מהמתנות, שהרי המע"ה]

אלא, בצבי הבא על התיישה וילדה, בשלמא לרבנן, מאי חייב - בחצי מתנות, אלא לרבי אליעזר, ליחייב בכולהי מתנות! [ואם הוא ולד הבא מצבי ותיישה, לחכמים שחוששים לזרע האב יתן לו רק חצי מהמתנות משום המע"ה, ואילו לרבי אליעזר שאין חוששים לזרע האב שיתן לו את כל המתנות כי הוולד מוגדר חיה כאמו]

לעולם בצבי הבא על התיישה וילדה, ור"א נמי ספוקי מספקא ליה, אי חוששין לזרע האב או לא. [מתרץ התלמוד, שמדובר בולד הבא מצבי מתיישה, וגם רבי אליעזר סובר, שיש ספק האם חוששים לזרע האב]

וכיון דלרבנן מספקא להו, ולרבי אליעזר מספקא ליה, במאי פליגי? בשה - ואפי' מקצת שה; רבנן סברי: שה - ואפי' מקצת שה, ורבי אליעזר סבר: שה - ולא מקצת שה. [ומחלוקת רבי אליעזר וחכמים, שלרבנן אומרים שה ואפילו מקצת שה, ולרבי אליעזר אין אמרים]

אמר רב פפא: הלכך, לענין כסוי הדם ומתנות, לא משכחת אלא בצבי הבא על התיישה, דבין לרבנן ובין לר' אליעזר מספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא, וקא מיפלגי בשה ואפילו מקצת שה, [ומבאר רב פפא, בכיסוי הדם ומתנות מדובר בולד הבא מצבי ותיישה. לענין כיסוי הדם, המשנה הולכת רק כחכמים, החוששים למקצת שה, וכן חוששים למקצת צבי, ויש לחשוש למקצת צבי משום האבא, ולפיכך צריך לכסות הדם מספק, ואסור לכסות ביום טוב. ואילו לרבי אליעזר אין חוששים למקצת צבי, וממילא אין צריך לכסות את הדם ביום טוב. ולעניין מתנות, לחכמים אנו חוששים למקצת שה, ולכן אף שיש ספק משום האב, חייב בחצי מתנות משום האם. ולרבי אליעזר שיש ספק משום האב, ואין אומרים מקצת שה, פטור לגמרי מהמתנות]

לענין אותו ואת בנו, משכחת לה בין בתייש הבא על הצבייה, ובין בצבי הבא על התיישה; בתייש הבא על הצבייה - ולאיסורא, דרבנן סברי: דילמא חוששין לזרע האב, שה ואפי' מקצת שה אמרינן - ואסור, ורבי אליעזר סבר: נהי נמי דחוששין לזרע האב, שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן; בצבי הבא על התיישה - ולמלקות, רבנן סברי: נהי נמי דחוששין לזרע האב, שה ואפילו מקצת שה אמרינן - ומלקינן ליה, ורבי אליעזר סבר: איסורא איכא מלקות ליכא, איסורא איכא - דלמא אין חוששין לזרע האב, והאי שה מעליא הוא, מלקות ליכא - דלמא חוששין לזרע האב, ושה ואפילו מקצת שה לא אמרינן. [ואילו באותו ואת בנו, מדובר בולד, בין שבא מתיש וצביה, בין שבא מצבי ותיישה. אם הוא ולד שבא מתיש וצביה, לחכמים אסור לשוחטו עם אביו, משום שיש בו מקצת שה משום אביו, ולרבי אליעזר אין אומרים מקצת שה, ומותר לשוחטו עם אביו. ואם הוא ולד הבא מצבי ותיישה, לחכמים השוחטו עם אמו חייב מלקות, שהרי אומרים מקצת שה, ואילו לרבי אליעזר יש רק איסור לשוחטו עם אמו, שמא אין חוששים לזרע האב, והוא בהמה כאמו, אולם אין מלקות, שמא חוששים לזרע האב, והאב צבי, כלומר חיה, ואין אומרים מקצת שה]

אמר רב יהודה: כוי - בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא; רב נחמן אמר: כוי - זה איל הבר. כתנאי [=מחלוקת רב יהודה ורב נחמן, היא מחלוקת תנאים]: כוי - זה איל הבר [=כדעת רב נחמן]. ויש אומרים: זה הבא מן התייש ומן הצבייה, ר' יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה [=כדעת רב יהודה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: מין בהמה היא, ושל בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים. (ע"כ תלמוד)

כאמור, הלח"מ הקשה על פסק הרמב"ם מסוגיית התלמוד.

תירוץ מהר"ח כסאר

ותירץ מהר"ח כסאר, שבאיסור אותו ואת בנו, וכן במתנות כהונה, נזכר בפסוק שמצוות אלו נוהגות רק בבהמה, ולכן שם הרמב"ם כתב שיש לחלק אם מין האב מהבהמה או מהחיה, מה שאין כן באיסור חלב ובכיסוי הדם לא נזכר בפסוק שיש לחלק אם מין האב מהבהמה או החיה, ולכן שם הרמב"ם סתם, ובכל אופן של כלאים אסור לאכול את החלב, וחייבים לכסות את הדם.

ביאור הדברים

ביאור הדברים, כל החילוקים שנזכרו בסוגיית התלמוד, הם על פי שיטת רב חסדא, הסובר שהכוי הוא ולד הבא מבהמה וחיה, אבל הרמב"ם פסק כדברי רב יהודה שהובאו מיד לאחר מכן, שהכוי היא בריה בפני עצמה ולא הכריעו בה חכמים אם היא חיה או בהמה, וכשיטת רבי יוסי שהובא שם בתלמוד מיד לאחר מכן, ולפיכך הוא הזכיר חילוקים אלו רק לגבי אותו ואת בנו, ולגבי מתנות כהונה. שמאחר שבפסוקים נזכר שמצוות אלו נוהגות רק בבהמה, יש לחלק האם האמא היא חיה או בהמה. החילוקים שהזכיר הרמב"ם נזכרו שם בתלמוד בשם רב פפא, ודברי רב פפא הם המקור לפסק הרמב"ם. ביאור זה שכתבנו, כתבו הכס"מ בהלכות ביכורים (ט,ה), בפיסקה: "וליישב דברי רבינו נראה דודאי סבר דכוי בריה בפני עצמה היא...".

מאחר שביארנו את כל הנזכר לעיל, נבין מדוע בהלכה שלפנינו הרמב"ם הגדיר את הכוי ככלאיים הבא מבהמה עם חיה טהורים, ולא כבריה בפני עצמה. מפני שמקור דברי הרמב"ם הם דברי רב חסדא שם בסוגיה, ואף רב יהודה מסכים שהכוי נולד מבהמה וחיה. אלא שלרב חסדא, בכל המקרים, יש לבחון את הגדרות הולד על פי המולידים, אבא אמא, חיה או בהמה. ואילו לרב יהודה, הולד הוא בריה חדשה שהיא ספק חיה ספק בהמה, במקרים שבהם נזכר בפסוק שהמצוות נוהגות דוקא בבהמה או דוקא בחיה, יש לבחון את המולידים, אבא אמא, חיה או בהמה, אבל בשאר המצוות, יש להתייחס לולד כספק, ולהחמיר, כגון בכיסוי הדם או באכילת החלב.

שיטת מהר"י קאפח בהגדרת הכוי

כתב מהר"י קאפח בהלכות שחיטה (פרק יד הערה ד), שבהגדרת הכוי, שינה הרמב"ם את דעתו, ובתחילה סבר שהוא מין כלאים הבא מבהמה וחיה, ולבסוף סבר שהוא בריה בפני עצמה, ולא הכריעו בה חכמים אם היא מין בהמה או מין חיה.

בתלמוד מסכת חולין (פ,א), הובאה מחלוקת כיצד להגדיר את הכוי: "אמר רב יהודה: כוי - בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא; רב נחמן אמר: כוי - זה איל הבר. כתנאי [=מחלוקת רב יהודה ורב נחמן, היא מחלוקת תנאים]: כוי - זה איל הבר [=כדעת רב נחמן]. ויש אומרים: זה הבא מן התייש ומן הצבייה, ר' יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה [=כדעת רב יהודה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: מין בהמה היא, ושל בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים". (ע"כ תלמוד) בתחילה פסק הרמב"ם כיש אומרים, ולבסוף פסק כרבי יוסי שנימוקו עמו, ועוד שכך סובר גם רב יהודה האמורא.

המקור שממנו אפשר ללמוד על חזרותיו של הרמב"ם הוא פירוש המשנה ביכורים (ב,ח), וזה לשון הרמב"ם שם: "כוי, הוא מין שצורתו בין העזים והצבאים, וכך אמרו כוי בריה בפני עצמו הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא או מין בהמה ונתנו עליו חומרי חיה וחומרי בהמה כמו שיתבאר לקמן".

נוסח זה של פירוש המשנה השתנה שלש פעמים. בתחילה היה כתוב: "הכוי הוא מין המורכב מן העז ומן הצבי", וכן הוא הנוסח בדפוס. לאחר מכן תיקן הרמב"ם: "הכוי הוא מין תעוי בין מין העזים ומין הצבאים", וכן הוא בכתבי יד תימן. לאחר מכן תיקן הרמב"ם: "כוי הוא מין שצורתו בין העזים והצבאים". ביאור הדברים, בתחילה סבר הרמב"ם שהכוי הוא כלאים וכתב שהכוי מורכב מבהמה וחיה, לאחר מכן חזר בו וסבר שהוא בריה בפני עצמה ותיקן 'תעוי', לאחר מכן נוכח שסגנון לשון זה מסורבל ותיקן 'שצורתו'.

במשנ"ת כבר הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה, וכפי שנצטט בהמשך את ההלכות, אולם נשאר מקום אחד שבו שרד נוסח מהדורה ראשונה, והיא ההלכה שלפנינו בהלכות מאכלות אסורות (א,יג): "כלאיים הבא מן בהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא כוי - חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי ככלאיים.

להלן הלכות בהם הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה: הלכות יום טוב (ג,א): "מי שהיה לו עפר מוכן, או אפר שמותר לטלטלו - הרי זה שוחט חיה ועוף, ומכסה דמם.  ואם אין לו עפר מוכן, או אפר הראוי - הרי זה לא ישחוט; ואם עבר ושחט, לא יכסה דמם עד הערב.  וכן בריה שהיא ספק אם חיה היא אם בהמה [=כוי], אין שוחטין אותה ביום טוב; ואם שחט - לא יכסה דמו עד לערב, אפילו היה לו עפר מוכן או אפר, שמא יאמר הרואה חיה ודאית היא ולפיכך כיסה דמו ביום טוב, ויבוא הרואה להתיר חלבו". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.

כלאים (ט,ה): "מין שיש בו מדברי ויישובי, כגון שור הבר עם השור, והרמך עם הסוס - מותר להרכיבן זה עם זה, מפני שהן מין אחד.  אבל אווז עם אווז בר, כלאיים זה עם זה:  שהאווז ביציו מבפנים, ואווז הבר ביציו מבחוץ - מכלל שהם שני מינין.  והכוי - כלאיים עם החיה, ועם הבהמה; ואין לוקין עליו, מפני שהוא ספק". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.

שחיטה (יד,ד): "כלאיים הבא מבהמה וחיה, וכן בריה שהיא ספק בהמה או חיה [=כוי] - צריך לכסות, ואינו מברך.  השוחט לחולה בשבת, חייב לכסות לאחר השבת; וכן השוחט כלאיים או ספק ביום טוב, מכסה דמו לאחר יום טוב". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.

נזירות (ב,י): "היו מהלכין בדרך, וראו את הכוי מרחוק, ואמר אחד מהן הריני נזיר שזה חיה, ואמר אחד הריני נזיר שזה בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שאין זה חיה, ואמר אחד הריני נזיר שאין זה בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה, ואמר אחד הריני נזיר שזה חיה ובהמה - הרי כולם נזירים: מפני שהכוי - יש בו דרכים שווה בהן לחיה, ויש בו דרכים שווה בהן לבהמה, ויש בו דרכים שווה בהן לחיה ולבהמה, ויש בו דרכים שאינו שווה בהן לא לחיה ולא לבהמה... וכל הדרכים האלו בענייני המצוה, לא בטבעו ותולדתו.  וכן דרכי הכוי בענייני המצוה, לא בטבעו ותולדתו.  כיצד:  דמו טעון כיסוי כחיה, וחלבו אסור כבהמה; והרי הוא כלאיים עם הבהמה וכן עם החיה, כאילו אינו חיה ואינו בהמה; וטעון שחיטה, כחיה וכבהמה.  ויש בו דינים אחרים, וכל אחד מהן יתבאר במקומו. בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.

ביכורים (ט,ה): "אין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד, "אם שור אם שה" (דברים יח,ג).  כלאיים הבא מכבש ועז, חייב במתנות; והכוי - אף על פי שהוא ספק, מפרישין ממנו כל המתנות.  צבי הבא על העז וילדה, הוולד חייב בחצי מתנות - "אם שה", אפילו מקצת שה; אבל תיש הבא על הצבייה, הוולד פטור מן המתנות". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.

ביכורים (י,ז): "וראשית הגז נוהג בכלאיים, ובכוי, ובטריפה; אבל הגוזז את המתה, פטור". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה.

ביכורים (יב,ח): "אין פודין לא בעגל, ולא בחיה, ולא בשה שחוט, ולא בטריפה, ולא בכלאיים, ולא בכוי - שנאמר "תפדה בשה" (שמות יג,יג; שמות לד,כ); ואין קרוי שה, אלא כבשים ועיזים חיים בלבד". בהלכה זו הגדיר הרמב"ם את הכוי כבריה בפני עצמה. (ע"כ מהר"י קאפח)

ביאור שונה משיטת מהר"י קאפח

ולעומת שיטת מהר"י קאפח, ראה לעיל שביארנו, אף שפסק הרמב"ם כרב יהודה שהכוי הוא בריה בפני עצמה, גם רב יהודה מסכים שהכוי נולד מבהמה וחיה. אלא שלרב חסדא, בכל המקרים, יש לבחון את הגדרות הולד על פי המולידים, אבא אמא, חיה או בהמה. ואילו לרב יהודה, הולד הוא בריה חדשה שהיא ספק חיה ספק בהמה, במקרים שבהם נזכר בפסוק שהמצוות נוהגות דוקא בבהמה או דוקא בחיה, יש לבחון את המולידים, אבא אמא, חיה או בהמה, אבל בשאר המצוות, יש להתייחס לולד כספק, ולהחמיר, כגון בכיסוי הדם או באכילת החלב. ועל פי זה, מהדורותיו של הרמב"ם בפה"מ ביכורים (ב,ח), אינן משקפות שינוי מהותי, אלא רק שינוי סגנון, אבל גם למסקנה הרמב"ם סובר שהכוי נולד מבהמה וחיה טהורים, ולגבי הדין הוא מוגדר כספק.

אם נעיין בהלכות שהזכרנו לעיל, נווכח, שבחלק מהמקומות שהזכיר הרמב"ם גם כלאיים וגם כוי, כלאיים ביאורו ולד הבא משני סוגים של בהמות כגון כבש ועז, וכוי הוא ולד הבא מבהמה וחיה. ראה ביכורים (ט,ה) שכך נכתב במפורש, וכך יש לבאר את הלכות ביכורים (י,ז; יב,ח). ובחלק מהמקומות הגדיר הרמב"ם כלאיים כולד הבא מבהמה וחיה, ראה שחיטה (יד,ד), וההלכה שלפנינו מאכלות אסורות (א,יג). והמקור לכל השינויים הוא סוגיות התלמוד, שהרמב"ם פסק את אשר הובא בהם.

כיבוי להבה האם אסור מהתורה, הנמכת להבת הגז ביום טוב

שאלה: הרמב"ם כתב בהלכות שבת פרק יב הלכה ב, שהמכבה גחלת של מתכת אסור מדברי חכמים. לכאורה יש שתי אפשרויות לבאר זאת. א- אין להבה. ב- אינו עושה פחם, והוא מלאכה שאינו צריך לגופה. ההבדל להלכה [=הנפק"מ] בין שני ביאורים אלו, כאשר רוצה לכבות את האש הבוערת בעזרת גז. לפי הביאור שהמכבה מתכת אסור מחכמים משום שאין להבה, המכבה גז, מכבה להבה ואסור מהתורה. ואילו לפי הביאור שהמכבה מתכת אסור מחכמים משום שאינו עושה פחם, המכבה גז, אינו יוצר פחם ואף הוא אסור מדברי חכמים.

לכאורה הביאור הנכון, מדוע המכבה מתכת אסור מחכמים, הוא, מפני שאינו יוצר פחם, וכמו שכתוב במשנה שבת (ב,ה): "ורבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם". היוצא מכך, מותר להנמיך את להבת הגז ביום טוב, מפני שהוא אסור רק מחכמים, ובמקום שתישרף הקדירה הדבר מותר. וכמו שמצאנו בהלכות יום טוב (ד,ו): "ואין מכבין את העץ, כדי שלא תתעשן הקדירה או הבית". משמע מהלכה זו, רק כיבוי האסור מהתורה, אסור, אבל כיבוי האסור מדברי חכמים, אם עושה אותו כדי שלא תישרף הקדרה, מותר. וכך פוסק הרב עובדיה יוסף ביביע אומר חלק א' סימן לא, שמותר להנמיך את להבת הגז מפני שהוא אסור רק מדברי חכמים.

תשובה: כל החילוקים שנאמרו, המכבה להבה אסור מחכמים, ואילו המכבה גחלת של עץ לשם פחם, או נר לשם הבהוב הפתילה שבעתיד תדלק כראוי, חייב מהתורה, קיימים רק בשיטת השו"ע שפסק מלאכה שאינו צריך לגופה פטור אבל אסור מדברי חכמים. אבל הרמב"ם פסק מלאכה שאינו צריך לגופה חייב עליה מהתורה, ולכן אף המכבה להבה של נר שלא לשם הבהוב הפתילה חייב מהתורה. ואף המכבה להבת גז חייב מהתורה.

הטעם שמכבה גחלת של עץ חייב מהתורה, מפני שהכיבוי הפך את הגחלת לדבר אחר, וכשהיתה הגחלת בוערת היתה אש, וכשכבתה השתנתה ונעשתה פחם. אבל המכבה גחלת של מתכת, פטור, מפני שלא נשתנתה המתכת, אלא בתחילה היתה חמה ועכשיו היא צוננת. (ר' פרחיה על מסכת שבת (מב,א) בשם הרמב"ם).

היוצא מהנ"ל, אסור לכבות להבת גז ביום טוב, והוא אסור מהתורה.

שו"ע או"ח סימן שלד, סעיף כז: "גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב"ם אוסר בשל עץ".

משנ"ב: (פד) "בין וכו' של עץ - דכיבוי שחייב מן התורה הוא דוקא כשמכבה לעשות פחמין אבל סתם כיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא רק איסור דרבנן ובמקום הזיקא דרבים שיוכלו להנזק בגופן לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא אסור כמ"ש סעיף כ"ה והרמב"ם ס"ל דחייב במלאכה שאצ"ל ולכך אסור בשל עץ אבל בשל מתכת ליכא איסור כיבוי מן התורה לכו"ע דאינו שורף".

שאלה: אז אין להנמיך את הגז אם יש תבשיל שנשרף?

תשובה: חכמים אסרו לכבות ביום טוב, אבל לא אסרו להוציא חלק מהגחלים מהתנור שכתוצאה מכך תפחת האש, והגחלים שהוציא ימשיכו לבעור מחוץ לתנור. וכן מותר לחסום במקצת את זרימת הגז, וכתוצאה מכך תקטן האש.

איסור הכיבוי שאסרו חכמים ביום טוב קל הוא מאיסור הכיבוי בשבת. ורק אם הוא מכבה בידים ושופך מים על האש, או מוציא את השמן מהנר, אסור. אבל אם מפחית את חומר הבעירה בצורה מכנית על ידי סגירת ברז, כל זמן שהאש עדין דולקת, לא אסרו חכמים את הדבר.

וראה פניני הלכה מועדים פרק ה סעיף ב שכתב: לצורך אוכל נפש – מותר לכבות אש ביום טוב, ושלא לצורך אוכל נפש – אסור לכבות אש. ואפילו אם נכסיו עולים באש, כל זמן שאין שם חשש של סכנת נפשות, אסור לכבות את האש. וגם החלשת האש שלא לצורך אוכל נפש אסורה, משום שכל החלשה של אש מכבה חלקים ממנה (ביצה כב, א; שו"ע תקיד, א-ב; פניני הלכה שבת טז, ו-ז).

ומקור דבריו בהלכה של הרמב"ם בהלכות יום טוב (ד,ג): "אין מסלקין את פי הנר למעלה כדי שתכבה, ואין מסירין את השמן ממנה. ואינו חותך את ראש הפתילה בכלי, אבל נופץ את ראשה בידו. אגודה של עצים שהודלקה במדורה – כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשומטו, ואינו דומה למסיר שמן מן הנר".

אולם המעיין יראה שבכל המקרים של ההלכה, מכבה את האש לגמרי ולא רק מחלישה. כשמסלק את הפתילה מהשמן מכבה את האש, וכן כשמסיר את השמן מהנר מכבה את האש. ובראש הפתילה מצטבר פיח וכדי שתדלק יפה צריך למחוט ולנפץ אותו ביד ואין בזה כיבוי אלא סילוק לכלוך אבל לא בכלי במספרים משום תיקון מנא (סוף מה שכתבנו מביאור הרב צדוק).

וראה בשיעורו של הרב יואב שרעבי [27- הנמכת גז ביו"ט (מנהג תימן בכיבוי) וגדרי כיבוי -רמב''ם הלכות שביתת יו''ט], שביאר, שחכמי תימן הקילו גם לסובב את הפתילייה ולהכניס את הבד שהיה דולק לתוך הנפט וכתוצאה מכך הוא יכבה, כיון שאינו מכבה את האש לגמרי.

וכל שכן שמותר לצמצם את פתח יציאת הגז, וכתוצאה מכך יתמעט הגז היוצא, וכתוצאה מכך תתמעט האש, שאינו מכבה אש קיימת, אלא מקטין את החומר הבעירה שעתיד לצאת, וכתוצאה מכך תתמעט האש. ונמצא שכלל לא עשה כיבוי, אלא מנע מחומר הבעירה לצאת, ואז האש התמעטה. ההיתר אינו מדין גרמא, אלא מכיון שאינו מכבה לגמרי, אלא רק חוסם את חומר הבעירה מלצאת כבתחילה.

עוד ראיה לכך מלשון הרמב"ם יום טוב (ד,ה): "מותר לטלטל את הנר והוא דלוק, ואין גוזרין שמא יכבה". כשמטלטל את הנר מנענע את השמן, והוא ממעיט במקצת את אש הנר, והדבר מותר, כי כל שאינו מכבה לגמרי אינו נחשב מכבה ביום טוב.

ומה שמצאנו מחלוקת בין תוספות לבין הרא"ש, מדוע המסתפק מהשמן שבנר חייב משום מכבה (שבת יב,ב; ה,יב), לפי תוספות מפני שממעיט את אורו, ולפי הרא"ש מפני שהוא גרם כיבוי, וכל מה שהתירו חכמים גרם כיבוי זה כאשר אינו נוגע בדבר הדולק, אלא עושה מחיצה חוצה לו בכלי חרס שישברו ויכבו, אולם במקרה שלפנינו השמן והפתילה גורמים לאש, והממעט אחד מהם וממהר בכך את הכיבוי, חייב, אפילו לדעת חכמים. שניהם מדברים כשהנר עומד במקום אחד ולא זז.

אבל אם מטלטל נר ומעבירו ממקום למקום, השמן שבנר עולה ויורד, ואיתו אש הפתילה, גדילה ומתמעטת, ולפי כולם במקרה כזה יש גם מכבה ומבעיר במקצת, ולמרות זאת הדבר מותר ביום טוב, ואסור בשבת. וזו הראיה, שביום טוב כל שאינו מכבה לגמרי הדבר מותר.